א. ת. זונלייטנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

א.ת. זונלייטנר (Alois Theodor Sonnleitner ‏ 25 באפריל 1869 - 2 ביוני 1939), סופר גרמני ממוצא בוהמי.

אלואיז תיאודור זונלייטנר נולד בשם אלואיז טלוכוז' בדאשיץ שליד פארדוביצה, בוהמיה, ומת בפרכטולדסדורף, ליד וינה. זונלייטנר הוא שם העט שבחר לו ובו התפרסם. הוא היה מורה, מחנך וסופר.

טלוכוז', או זונלייטנר, גדל במשפחת איכרים בוהמיינים. את שנות לימודיו עשה כחניך במנזר בנדיקטיני בעיר מלק שעל נהר הדנובה. בווינה למד בלשנות וחינוך והמשיך בהשתלמות לתואר דוקטור. לפרנסתו עבד בבית ספר אזרחי בווינה, כמורה ואחר כמנהל.

לצד כתיבתו הפדגוגית והסוציאליסטית, פרסם טלוכוז' גם שירים ומעשיות. לפרסום בינלאומי זכה תחת שם העט א. ת. זונלייטנר, בטרילוגיה שלו ילדי המערות.

הטרילוגיה הזו, שנועדה לילדים ולנוער, מכילה את הספרים הבאים:

• ילדי המערות בעמק הנעלם (1918)
• ילדי המערות בבניין הקורות (1919)
• ילדי המערות בבניין האבנים (1920)

[עריכה] סיפור העלילה

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

הסיפור מתרחש בתקופת מלחמת שלושים השנה, במאה ה-17. אווה ופטר, שני ילדים, חיים בכפר בהרי הדולומיטים עם אח ואחות קשישים. אווה היא נכדתה של הזקנה, הנודעת כמכשפה. בדרך כלל מכבדים אותה בני הכפרים ונעזרים בכישוריה הרפואיים, אך כאשר קורה ומחלת אחד ממטופליה מחמירה, קמים עליה הכפריים ומבקשים את נפשה, והיא נאלצת להימלט מפניהם. באחת המנוסות האלה, כשהיא מוצאת מפלט בעמק הנעלם החבוי בהרים, היא פוגשת את פטר, נער רועים שאמו מתה בדרכי ההרים והוא נשאר לבדו. כאשר בא אחיה להודיעה כי החולה הבריא והיא יכולה לחזור, היא לוקחת איתה את הילד והוא גדל יחד עם אווה, הצעירה ממנו בשנים אחדות.

במשך השנים הבאות מצטרף פטר אל הזקנה בשיטוטיה בשדות וביערות ולומד ממנה רבות על עשבי מרפא, צמחי מאכל ופטריות, יחד עם רעיית הצאן שבה עסק עוד קודם. אז באה עליהם שוב הצרה, והפעם זעם הכפריים עז כל כך, שגם הזקן ואווה הקטנה נאלצים לברוח עם הזקנה ועם פטר אל העמק הנעלם. כשהם עוברים בנקיק הצר המוביל אל העמק, מתרחשת מפולת סלעים והזקן נקבר תחת האבנים עם מעט הרכוש שלקחו עמם, ובעיקר האבנים והפתילים להצתת אש וכלי העבודה שהספיק לארוז, שרידי העולם התרבותי של זמנם.

הילדים והזקנה מצליחים לעבור בשלום, אך מאמץ הבריחה ומות אחיה קשים מדי לזקנה והיא נפטרת למחרת היום. הילדים נשארים לבדם, ללא כל אמצעי שיעזור להם להתמודד עם חייהם החדשים מלבד תושייתו של פטר, נער הרועים, והידע שצבר במשך השנים.

בימים הבאים לומדים הילדים לשרוד ולהתקיים בסביבתם החדשה. הם מוצאים מערה למסתור ומתאימים אותה למגורים, מלקטים גרגרי יער, שורשים ופטריות ובוזזים ביצים מקני ציפורים. במשך הזמן הם מגלים את המקום שם לוקקות עזי ההרים את המלח מעל הסלעים, מצליחים לצוד ולביית עז בר, צדים בעלי חיים למאכל וללבוש, שהם מייצרים מעורותיהם ומפרוותיהם, ובלילה אחד, בשעת סערת ברקים, כאשר עץ ביער ניצת ונשרף, הם מביאים ענף בוער אל המערה וכל חייהם משתנים עם מציאת האש.

כך נמשך סיפורם של הילדים, הגדלים והולכים ומקיפים תוך שנים ספורות את התפתחות האדם מאיש המערות אל האדם התרבותי ובעל הידע. הם מציירים ומציינים את הימים על כותלי המערה, בונים כלים מאבן ומעץ וקשתות מגידי חיות, מקשטים את בגדי העור והפרווה שלהם בבלוטים ובנוצות ציפורים ומשפרים את תנאי חייהם, ממערה לצריף קורות ומצריף לבית בנוי באבן.

הטרילוגיה ילדי המערות היא יצירה יחידה במינה, סיפור הרפתקאות חינוכי ודידקטי, שאינו מאבד אף לרגע מן העניין, המתח והיופי שבו. ציורים רבים מלווים את שלושת הספרים וממחישים במראה עיניים את מעשה התפתחותם של הילדים משלב לשלב, הן כבני אנוש והן מילדות לבגרות.

הטרילוגיה תורגמה בראשית שנות העשרים על ידי א. פרנק, ויצאה לאור בהוצאת אמנות בפרנקפורט על מיין, במוסקבה ובאודסה. מאז לא חודש התרגום, והעברית אכן מיושנת וקשה לקריאה במושגים של ימינו, לא רק לילדים אלא גם למבוגרים. בסוף כל ספר יש לוח של מילים "שאינן שגורות בלשון, או שאין פירושן מדויק בפי הבריות או שמחודשות לצורך השעה ובאו כהצעה", ותרגומן לגרמנית, רוסית, פולנית, צרפתית ואנגלית. בין אלה מילים, שהיום אנו רגילים בהן ואיננו רואים בהן שום חידוש, כמו תגלית, חמציץ, כוך, נדבך, מלט ועוד, וגם מילים שנשכחו, או שלא נקלטו כלל בשפה, כמו אחילית, אמגוז, חמיטה וגומץ. ^[מספר]

[עריכה] מקור הערך

מספר 1. ^ Alois Theodor Sonnleitner, Deutche Wikipedia