בור ירי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיטת בורות הירי אפיינה את השלב הראשון בהתפתחותו של תהליך השמדת יהודים על ידי הנאצים, ובשיטה זו נרצחו רבים מיהודי ברית המועצות.
הגרמנים היו אוספים את כל יהודי המקום אל גיא הריגה מרכזי. כשהיהודים הגיעו לשם הם היו צריכים לחפור בורות ואחר כך להתפשט, הנאצים ועוזריהם המקומיים היו יורים בהם והקורבנות היו נופלים לתוך הבורות. לאחר מכן היו הבורות מכוסים בעפר. קיימות עדויות רבות על אנשים שהפילו עצמם לבורות למרות שלא נפגעו מן הירי ולאחר שעות חילצו עצמם מתחת להררי הגופות.
בשיטה זו נרצחו קרוב ל-1,500,000 יהודים. בורות ירי ידועים הם באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה, פונאר שבו נרצחו יהודי וילנה והפורט התשיעי בקובנה שבליטא.
הנאצים הגיעו להכרה שהשיטה איננה יעילה, בזבזנית מבחינת תחמושת, ומותירה צלקות בנפשותיהם של החיילים הגרמניים בגלל הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין הרוצח לבין קורבנו, ולכן, כאמצעי עיקרי להשמדה המונית, פסק בה השימוש בסוף 1941. במקום בורות הירי הוקמו מחנות השמדה. באופן מקומי המשיכו הנאצים לעשות שימוש בשיטת הירי לבורות גם בשנים 1942-1943, למשל בעיירה בוצ'אץ' שם נורו אלפים מיהודי העיר על גבעת הפדור שבפרברי העיר. בבוצ'אץ' נחפרו הבורות בסמוך למקורות המים של העיר ודם הקורבנות חלחל למי השתיה של העיירה. היהודים אולצו להוציא את גופות הנרצחים מן הבורות ולהעבירם למקום אחר.
