בית דין רבני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתי הדין הרבניים הם חלק ממערכת המשפט בישראל, הכוללת גם את בתי הדין הדתיים. בחוקי מדינת ישראל ניתנת לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בלעדית בנושאי הנישואין והגירושין של בני הדת היהודית, סמכויות בדיני אישות בתנאים מסוימים, ובכלל זה גם גיור.
עד לפסיקת בג"ץ ב6 באפריל 2006 הייתה לבית הדין הרבני סמכות לפסוק גם בנושאים ממוניים, בתנאי ששני הצדדים הסכימו על כך מראש, במקרים כאלה פסיקות בית הדין קיבלו תוקף של בוררות. בפסיקה תקדימית קבעה השופטת אילה פרוקצ'יה כי בית הדין ביושבו לדון כבורר ממלא תפקיד משני וחיצוני לתפקידו ובכך פוגם בעקרון החוקיות.
בעבר הכריעו בתי הדין גם בכל הקשור לילדי זוגות שמתגרשים אולם בשנים האחרונות רבים מהדיונים מתנהלים בבתי הדין לענייני משפחה. השופטים בבתי דין רבניים נקראים דיינים, והם ממונים לתפקידם על-ידי ועדת מינויים בראשות שר המשפטים (הדומה בתפקידה ובהרכבה לזו של הוועדה לבחירת שופטים). לרוב יושבים הדיינים בהרכב של שלושה, אך במקרים דחופים ובהסכמתם של שני הצדדים ניתן לשפוט גם בהרכב של דיין אחד. בתי הדין הרבניים פוסקים על פי ההלכה היהודית והמשפט העברי.
הסמכויות של בתי הדין הרבניים הם ירושה משלטון העות'מאני שהגדיר עדות דתית שלכל אחת מהן סמכויות לגבי המעמד האישי של בני העדה. בנוסף על בתי הדין הרבניים קיימים בישראל גם בתי דין של דתות אחרות, כמו בית הדין השרעי המוסלמי.
בישראל קיימים תריסר בתי דין רבניים אזוריים (באריאל, אשדוד, אשקלון, באר שבע, חיפה, טבריה, ירושלים, נתניה, פתח תקווה, צפת, רחובות ותל אביב), וכן בית דין מיוחד לענייני גיור.
בית הדין הרבני הגדול לערעורים יושב בירושלים, ובנשיאותו יושב אחד משני הרבנים הראשיים לישראל המכהן למעשה כאחראי על כל מערכת השיפוט הרבנית בישראל. ובמקרים מסוימים ערעורים הנובעים מטעויות סופר או הלכה.
על הצד הלוגיסטי של בתי הדין אמונה הנהלת בתי הדין הרבניים, כיום (2007) בראשות הרב אליהו בן דהן.
