האימפריה העות'מאנית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|||||
|
|||||
| שפה רשמית | תורכית עותומנית | ||||
| עיר בירה | איסטנבול (קונסטנטינופול) | ||||
| שליטים | סולטני האימפריה העותומנית | ||||
| אוכלוסייה | בערך 40 מיליון | ||||
| יסוד | 1281 | ||||
| התפרקות | 29 באוקטובר 1923 | ||||
| מטבע | Akçe | ||||
| (*) דגל תורכיה שדומה לדגל האימפריה העותומנית בתקופה מאוחרת | |||||
האימפריה העות'מאנית היא מדינה תורכית שהתקיימה מהמאה ה-14 עד תחילת המאה ה-20, והשתרעה מדרום מזרח אירופה עד לצפון אפריקה וחצי האי ערב. האימפריה העות'מאנית הייתה מהכוחות הפוליטיים העיקריים בין המאה ה-15, למאה ה-18 והיוותה איום על מדינות אירופה (לעברן התקדמה דרך הבלקן) עד שהתפרקה במלחמת העולם הראשונה ונהייתה לתורכיה המודרנית.
גם ארץ ישראל נכללה בתחומיה של האימפריה העות'מאנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של האימפריה העות'מאנית
ממלכת הסלג'וקים נחרבה על ידי השבטים המונגוליים, שלאחר מכן נקראו - ממלכת המונגולים. במאה ה-13, התפצלה ממלכת המונגולים לכמה וכמה חלקים, וכל חלק היה שייך לשבט אחר. במרכז ממלכת המונגולים לשעבר, היה שבט טורקי חדש, שבראשו עמד עותמן הראשון, ומכאן שמה. לאחר מותו של עות'מן הראשון, המשיכו בניו ביסוד האימפריה העות'מאנית, גם מבחינה צבאית, וכבשו את יוון, הבלקן, סרביה, יוגוסלביה, ואלבניה. הם קבעו את בירת ממלכתם בעיר אדריאנפול, אך מקום עיר הבירה שונה בשנת 1453 לקונסטנטינופול, הידועה בשמה התורכי, איסטנבול (קושטא, או קושטאנדינה בפי היהודים שחיו שם). האימפריה נשלטה על ידי סולטנים. הסולטאן מוראד הראשון היה הסולטאן הראשון שקבע שלשליטים של האימפריה העות'מאנית יקראו סולטאנים.
ב-29 במאי 1453, כבש הסולטאן מחמט השני (מחמט היא הגרסה התורכית לשם מוחמד) יחד עם צבאו הכביר את עיר הבירה של ממלכת ביזנץ קונסטנטינופול, ועל ידי כך שם קץ למלכותה של ממלכת ביזנץ ושלטונה במזרח הים התיכון.
האימפריה העות'מנית הגיעה לשיאה בזמנו של הסולטאן סולימאן הראשון ("המחוקק"; כונה במערב "המפואר") (במאה ה-16), אז נכבשו על ידי הצבא העותומני שטחים רבים. מלבד זאת, תקופה זו הייתה גם תקופת פריחה תרבותית לאימפריה העותומנית. הסולטאן סולימאן, הצליח להשיג השגים נכבדים גם בתחום המדיני, והוא זה שישתמש ראשון בשיטה הריכוזית (בהמשך), ויישם אותה בצורה הטובה ביותר.
מרום מעמדה במאה ה-17, החלה האימפריה העותומנית לאבד את כוחה בשל כמה וכמה סיבות (בהמשך). בקרב וינה, ניצחו משתתפי "הברית הקדושה" (אוסטריה, פולין, רוסיה וונציה) את האימפריה העותומנית. אך רק 300 שנה לאחר מכן, חדלה האימפריה העותומנית להתקיים.
במאה ה-18 ובמאה ה-19 נוצרה הבעיה המזרחית שנגעה לפרובלמטיות ביחס מעצמות אירופה לאימפריה- מחד הרצון להשתלט על האימפרייה העות'מאנית ומאידך הרצון לשמור על מאזן הכוחות, עד למלחמת העולם הראשונה ניצח האינטרס הראשון. באותה תקופה החלה רוסיה לעודד את עמי הבלקן שבשליטת הטורקים לעצמאות, כדי לפרק אותה מבפנים ולהשיג שליטה על הים השחור, ועל הדרך לים התיכון. בריטניה וצרפת סייעו לאימפריה מתוך רצון למנוע את נפילת הים השחור לידיה של רוסיה. כדי לרצות את המעצמות החל מפעל הרפורמות הקרוי תנזימאת והאימפריה זכתה לחלון הזדמנויות בן כמה עשרות שנים.
[עריכה] לאחר מלחמת העולם הראשונה
בסוף מלחמת העולם הראשונה התפרקה הממשלה העות'מאנית והאימפריה העות'מאנית חולקה בין הכוחות המנצחים בחוזה סוור (Treaty of Sèvres) ב-30 באוקטובר 1918.
צרפת ובריטניה קיבלו את מרבית המזרח התיכון, והבריטים קיבלו את המנדט על ארץ ישראל מחבר העמים.
איטליה ויוון קיבלו את מרבית אנטוליה, אך התנגדות טורקית כפתה על היוונים נסיגה משם, בזמן שהאיטלקים לא היו מסוגלים לבסס עצמם במדינה זו. המדינה העצמאית של ארמניה נוצרה במזרח תורכיה (ראו גם שואת הארמנים), אך הצבא האדום פלש ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות.
אזור כורדי אוטונומי הוקם גם כן, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות ב-1920 דוכאו על ידי הטורקים.
לאחר שההתנגדות הטורקית, שהובלה על ידי מוסטפה כמאל אתא תורכ, כבשה את האזורים היווניים, איטלקיים, ארמנים וכורדים, נחתמה ברית חדשה - ברית לוזאן, שסיימה את כל מעשי האיבה באופן רשמי, והובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית המודרנית.
[עריכה] יהודים
- ערך מורחב – היהודים באימפריה העות'מאנית
במקומות שאותם כבשה האימפריה העותומנית (כגון קונסטנטינופול וכו'), היו קהילות יהודים רבות, שנקראו בפי העותמנים "רומניוטים" (האימפריה הביזנטית נקראה בפיהם רום, ולכן היהודים נקראו בפיהם "רומניוטים"). לאחר כיבושה של קונסטנטינופול, החליט הסולטאן דאז ליישב אותה מחדש, והוא העביר לשם אלפי יהודים (בעיקר ממרכז יוון ומקדוניה).
מלבדם, גם מגורשים יהודיים רבים (בעיקר מצרפת, פורטוגל וספרד) התיישבו באימפריה העותמנית במאות הה-14 - 15. לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, גירוש צרפת וכו', נודע לסולטאן ביאזיד השני על גירושם של יהודים אלו, והוא רצה לשכן אותם בממלכתו.
לאחר מכן, ישבו המגורשים כמעט בכל ערי האימפריה העותומנית, ובייחוד התפרסמו קהילות היהודים של הערים איסטנבול, סלוניקי, אדריאנופול (אדירנה), סופיה ואיזמיר.
באימפריה העות'מאנית היו גם קהילות של יהודים שאינם ממוצא ספרדי, כלומר אינם מצאצאי היהודים שישבו בספרד. היהודים בצפון אפריקה כונו היהודים המוגרבים או היהודים המערביים (מגרב פירושו מערב, וזהו הכינוי בערבית לצפון אפריקה להבדיל מארצות המזרח). קהילה של יהודים ממוצא צפון אפריקאי הייתה קיימת גם בארץ ישראל, והייתה נפרדת מהקהילה הספרדית. לעומת היהודים המוגרבים, היהודים במצרים, בסוריה ובארץ ישראל כונו מוסתערבים, וזאת משום שדמו לשכניהם הערבים. יהודים אלו בדומה למוגרבים אינם מצאצאי מגורשי ספרד אלא ישבו תמיד בארצות המזרח.
פרנסותיהם של היהודים באימפריה העותמנית היו מגוונות מאוד. היו יהודים רבים שעבדו באספקת מזון ונשק, ואף סיפקו דברים אלו לצבא העותמני והיו יהודים אחרים עבדו בתעשיית העורות והבגדים. כאמור, המגורשים הביאו איתם פיתוחים חדשים לאימפריה העותמנית. יהודים רבים עסקו במלאכות הקשורות בים, כגון פועלי נמל, סבלים ועוד. קהילת סלוניקי התפרסמה יותר מכל שאר הקהילות בפעילותה הימית. משום שהיו אלה יהודים ששלטו בעיקר בנמלים, הנמלים היו סגורים בשבת, חג ומועד. הסולטאן עודד את היהודים גם לעסוק במסחר, וזאת משום שרצה לפגוע בעליונות הכלכלית של מדינות אירופה. יהודי סלוניקי ואיסטנבול, הרבו לסחור עם ארצות אירופה השונות.
היהודים הורשו לנוע באופן חופשי, להתיישב בכל מקום באימפריה, ולרכוש נדל"ן. מלבד זאת, היהודים הוכרו גם כעדה דתית (אם כי לא הורשו בדרך כלל להבליט את דתם ברבים), ונהנו מאוטונומיה בתחומי הדת, המשפט והחברה. היו יהודים רבים שהגיעו לעמדות מפתח באימפריה העותומנית, כגון רבי יוסף המון ובנו רבי משה המון, שניהם היו רופאי החצר של הסולטאנים שבתקופתם. גם דון יוסף נשיא, חתנה של דונה גרציה, הגיע למעלת דוכס ואף בשלטון בכמה איים בים האיגאי.
בימיו של הסולטאן מחמד השני, היה לבוש היהודים - כובע אדום, מעיל עליון מכותנה, ונעליים שחורות. לאחר מכן, בתקופתו של הסולטאן מורד השלישי, נאסר על היהודים ללבוש בגדי משי, לנשים נאסר לענוד תכשיטים יקרים, ולגברים נאסר ללכת עם כובעים "מטופשים". הגזירות הללו חלו על כל היהודים באימפריה העותומנית, מלבד יהודי הפרנקוס, שהם נתינים יהודים המקורבים למלכות.
הסולטאן מורד הרביעי החמיר עם היהודים יותר מכל שאר הסולטאנים שהיו באימפריה העות'מנית.
בעקבות מצב זה של היהודים, נהייתה הגירה מרובה למחוזות הספר של האימפריה, לערים בפנים המדינה ולחוץ גבולות האימפריה.
דלדול הקהילות המשיך במאה ה-18 וגם בתחילת המאה ה-19. עלילות, מסים ומעשי שוד היו מנת חלקם היומי של היהודים באימפריה העות'מאנית באותו הזמן.
מהעשור הרביעי של המאה ה-19, חלו שינויים משמעותיים מאוד בחייהם ובמעמדם הפוליטי של היהודים. היהודים ביקשו מינוי אחד שיהיה שווה במעמדו לפטריארכים היווני והארמני, והזוכה במינוי זה, שאושר על ידי הסולטאן מחמוד השני בשנת 1836, הוא רבי אברהם הלוי. הוא היה אחראי לגביית מס הגולגולת, וגם על הענשת יהודים.
לאחר מכן, במחצית השנייה של המאה ה-19, פרצו כ-40 עלילות דם ברחבי האימפריה העות'מאנית. אך למרות זאת, השלטונות התורכיים הגנו על היהודים, בעיקר משום התערבותו של מונטיפיורי.
בסוף המאה ה-19 נטשה רוב האוכלוסייה היהודית שבאימפריה העות'מאנית את קהילותיה היהודיות, ונשאר מספר מצומצם של יהודים, בעיקר בערי המסחר הגדולות. סבורים שבימיה האחרונים של האימפריה היו בה 375,000 יהודים (כולל בשטחי ארץ ישראל).
[עריכה] ראו גם
