מנזר האחיות ציון (עין כרם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מנזר האחיות ציון בעין כרם בירושלים הוקם לפני כ-150 שנה כדי לשמש כמרכז סיוע ליתומות נוצריות-מרוניות מלבנון שהוריהן נהרגו בידי פורעים דרוזים. המתחם השוכן על גבעה בצפון השכונה כולל גינה מטופחת ובה כנסייה, מנזר, בית הארחה (בית היתומות לשעבר), מוזיאון קטן ובית קברות. הגישה אל המקום אפשרית ברגל או ברכב דרך רחוב האורן, היוצא מרחוב המעיין.

תוכן עניינים 1 תולדות המקום 2 הכנסייה 3 בית היתומות 4 בית רטיסבון 5 היכלית ה"מגניפיקט" 6 בית ההארחה 7 בית הקברות 7.1 קבר רטיסבון 7.2 קברי הנזירות 7.3 הגלוסקמא 7.4 קברים נוספים 8 ראו גם 9 לקריאה נוספת

[עריכה] תולדות המקום

הקרקע נקנתה על ידי אלפונס רטיסבון במחצית המאה ה-19 כדי להקים במקום בית יתומות. רטיסבון, יהודי עשיר משטרסבורג שבחבל אלזס בצרפת, זכה להתגלות דתית יוצאת דופן שבעקבותיה התנצר והפך לכומר ישועי. יחד עם אחיו תיאודור, שהתנצר לפניו, הקים מסדר נזירוֹת חובק עולם שנקרא 'האחיות ציון'. בין היתר הקימו השניים סניף בעיר העתיקה בירושלים, בית ספר מקצועי לבנים ('בניין רטיסבון' ברחוב שמואל הנגיד במרכז העיר כיום) ובית יתומות בעין כרם. כל המוסדות שלעיל נוהלו ותוחזקו בידי נזירים ונזירות.

בזיכרונותיו כתב רטיסבון כי בינואר 1861 התהלך על מרפסת בעין כרם, התפלל למריה וביקש ממנה שתוביל אותו למקום הנכון. באותה עת עמדה קשת בשמים, אשר נעה ממקומה והתייצבה מעל שדה פתוח בראש הגבעה, רטיסבון ראה בדבר סימן, והחליט לרכוש את המקום. ביוני של אותה שנה כבר נחתם חוזה הקנייה של אדמות המקום בין רטיסבון ובין בעלי הקרקע, וב-1865 נחנך בית היתומות. במקביל נפתחו במקום גם מרפאה ובית ספר לבנים ולבנות, ששימשו את יושבי הכפר. בית הספר פעל כמעט מאה שנה, עד 1948, אז עזבו יושביה הערבים של עין כרם את המקום.

[עריכה] הכנסייה

כנסיית 'האחיות ציון', העומדת בנקודה הגבוהה ביותר במתחם, נבנתה בשנת 1884 בצמוד לבית היתומות החדש (להלן). פנים הכנסייה עשוי בקו נקי ופשוט, וספסלי העץ מקנים לה אווירה של קפֶּלת כפר נעימה. כראוי לכנסייה קתולית, מופיעות 14 תחנות דרך הייסורים על קירותיה, אלא שכאן התיאור מופיע על שני פאנלים המעוצבים בסגנון מודרני. את הפאנלים עיצבה אמנית יהודיה בשם מוד פרידלנד (Maud Friedland) שהתגוררה בעין כרם בשנות ה-60, והייתה מיודדת עם הנזירות. הכנסייה נעדרת תאי וידוי, שכן בניגוד לכנסיות קתוליות שבהן הוידוי נערך דרך שבכה המפרידה בין המתוודה ובין הכומר, כאן הוא נערך פנים אל פנים.

בקירות הפּרֶסבִּיטֵריוּם (במה מוגבהת עליה עומד המזבח) ישנם רק שני ויטראז'ים המציגים זה מול זה את משה ואליהו הנביא. ישנו קשר הדוק בין השניים, אשר מופיע בכתובים, כמו למשל בספר מלאכי:

	זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
-- מלאכי, פרק ג', כ"ב

דוגמה נוספת היא בתיאור "ההִשתָנוּת" בברית החדשה:

	ואחרי ששת ימים לקח ישוע אתו את פטרוס ואת יעקב ואת יוחנן אחיו ויעל עמהם לבדם אל הר גבוה. וישתנה לפניהם, פניו הזהירו כשמש ולבושיו הלבינו כאור. ויחזו את משה ואת אליהו והנם מדברים אתו
-- הבשורה על פי מתי, פרק ט', ב'

[עריכה] בית היתומות

בשנת 1860, בעקבות סכסוכים פוליטיים ודתיים, טבחו הדרוזים בסוריה ובלבנון בנוצרים המרונים, דבר שהותיר אחריו יתומים רבים. ארגוני סעד נוצריים ברחבי העולם פרסו חסותם על המסכנים, וביניהם מסדר 'האחיות ציון'. "שמועות על הטבח בנוצרים בדמשק ובמקומות אחרים בסוריה הגיעו לאוזנינו", כתב רטיסבון ביומנו, "מספר עצום של ילדים יתומים ונטושים הציפו את הדרכים. יצרנו קשר עם האחות גֶ'לָאז מבירות וביקשנו ממנה שתשלח אלינו כמה עשרות מילדים אלה". רטיסבון יצא למסע הצלת היתומים בלבנון ובנה להם בית בירושלים. ב-1865 נחנך בית היתומות בעין כרם בבניין קטן יחסית (היום - בית ההארחה) ואוכלס בחמישים ילדות ושמונה נזירות. ב-1881 כבר גרו במקום שישים ילדות ועשר נזירות. ב-1883 נחנך בניין גדול וחדש והיתומות עברו אליו. "אנחנו עמלים לגדל נשים מילָדות אומללות אלה", כתב רטיסבון, "אם המיסיון בירושלים הוא הכתר של מסדר "האחיות ציון", הרי שהענף בעין כרם הוא גולת הכותרת". עם התרחבות בית היתומות נאספו אליו יתומות ממקומות שונים ולא רק מלבנון, וכן יתומות מוסלמיות ויהודיות.

בצילום ישן משנת 1870 נראה האב רטיסבון בחברת כמה מהיתומים בעין כרם. "הילדה הגדולה שלימיני היא נוצריה מרונית מלבנון" תיאר, "מלפניה עומדת ילדה מקסימה מעזה. מעברי השני עומדת ילדה יוונית-אורתודוכסית בעלת עיניים שחורות. אני נותן יד לזֶלִי הקטנה שלי, יהודיה נחמדה מאד. למרגלותיי ילדה מירושלים וילד שומרוני" (2 במרץ, 1870). הצלת הילדים והילדות והטיפול בהם תפסו חלק נכבד מזמנו של רטיסבון, על כך כתב ב-1876 ביומנו: "הדבר היפה ביותר שזיכני האל במסגרת עבודתי במסדר 'האחיות ציון' הוא האהבה והדאגה לילדים נטושים".

מבנה בית היתומות הנו דו קומתי, ובחזיתו הצפונית אכסדרת עמודים נאה התומכת מרפסת. בצדו הדרומי של המבנה נראים יפה עוגני מתיחה מעוצבים, שנועדו לחזק את התקרות בין הקומות. כיום משמש המבנה למגורי הנזירות.

[עריכה] בית רטיסבון

במרכז המתחם שוכן ביתו הצנוע של רטיסבון, בו התארח לפחות פעם בשבוע (בשאר הזמן גר ב'בניין רטיסבון'). הנזירה נעמי, מהראשונות במקום, סיפרה כי "שמר לעצמו רק דברים נחוצים ביותר. הוא היה קפדן מאוד בכל הקשור לסדר ולניקיון ונהג לקום מוקדם כל בוקר ולקרוא פרקי תפילה עד טקס המיסה היומי. לקראת הערב היה מקדיש שעה שלמה לתפילה, וכשלא היה בנסיעות, הסתובב ופיקח על הבנייה". דוקטור סָבָּדיני (Sabadini) שטיפל בו באחרית ימיו כתב: "הוא היה אדם מצוין, רוחני, בעל חסד, חריף ומשכיל מאד. בצניעותו הרבה השתדל להישאר מאחורי הקלעים כמה שאפשר. הייתה לו נפש עמוקה ביותר, ובמבטו החודר קרא את נפשותיהם של אחרים". רטיסבון לעומת זאת כתב ביומנו: "אני ילד מפונק של הכנסייה, ובתור שכזה אני בלתי נסבל ולעתים ממש נורא ואיום"...

בשנת 2000 הפכו הנזירות את הבית למוזיאון קטן המציג את קורות חייו של רטיסבון, החל משושלת משפחתו היהודית בשטרסבורג, דרך התנצרותו והקמת מוסדות 'האחיות ציון', ועד מותו בעין כרם בשנת 1884. במוזיאון מוצגות תמונות, וכן נראים פרטי ריהוט ולבוש שלו, כפי שנותרו מאז יום מותו: חדר האורחים, המיטה, המכתבה, בגדי הקודש וכו'.

[עריכה] היכלית ה"מגניפיקט"

סמוך למבנה בית היתומות ניצבת היכלית (אֵדִיקוּלָה - מבנה קודש קטן) ובה פסל של מריה. ההיכלית פונה בקו ישר לביתו של רטיסבון, שכן הוא ביקש לראות את דמותה של מריה לנגד עיניו בכל פעם שייצא מפתח הבית . הכיתוב "מגניפיקט" (מרומם, מהולל) המופיע תחת הפסל מתייחס לתפילת ההודיה שנשאה מריה בעת ביקורה בעין כרם אצל בת דודתה אלישבע, אמו של יוחנן המטביל: "תְּרוֹמֵם נַפְשִׁי אֶת ה' וַתָּגֶל רוּחִי בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי, אֲשֶׁר רָאָה בָּעֳנִי אֲמָתוֹ כִּי הִנֵּה מֵעַתָּה יְאַשְּׁרוּנִי כָּל הַדֹּרוֹת. כִּי גְדֹלוֹת עָשָׂה לִי שַׁדָּי וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ וְחַסְדּוֹ לְדוֹר דּוֹרִים עַל יְרֵאָיו..."

ב-20 בינואר (התאריך בו התנצר) שנת 1869 כתב רטיסבון בהתרגשות: "אני גר במרחק כה קצר מהמקום בו אמרה אלישבע למריה לפני 1800 שנה: 'מאין באתני כזאת, כי אֵם אדונִי אלי תבוא?' (הבשורה על פי לוקס א', 42).

שימוש מחודש נעשה בהיכלית על ידי הנזירות המקומיות לאחר מלחמת העצמאות: כאות הודיה למריה על ששרדו את המלחמה, חידשו הנזירות את הפסל וקבעו מתחתיו את התאריך 1947-1948.

[עריכה] בית ההארחה

כשעברו היתומות לבניין הגדול ב-1883 הפך ביתן הישן למגורי הסגל ולמכבסה. בתחילת שנות ה-50, ביוזמתם של אנשי עסקים ישראלים מתל אביב, הפך המבנה לבית הארחה, והנזירות עברו לגור בבניין הגדול. בית ההארחה צנוע ופשוט והוא מכיל עד 45 אורחים. התריסים באכסניה יפים במיוחד: הם עשויים עץ וחקוקה בהם צורת לב.

[עריכה] בית הקברות

[עריכה] קבר רטיסבון

בצוואתו ביקש רטיסבון להיקבר בבית הקברות שבמנזר האחיות ציון, ואכן עם מותו ב-6 במאי 1884 זכה להלוויה מפוארת, למצבת אבן בוהקת ולפסלה של מרים אם ישו למראשותיו. על כַּן האבן רשומות המילים בצרפתית: "הו מרים, זכרי את ילדך שנכבש באהבתך המתוקה והמהוללת". רטיסבון, אגב, ביקש לפני מותו דווקא מצבה צנועה, שעליה תיכתב רק מילה אחת: Maria.

[עריכה] קברי הנזירות

רוב הקברים בבית הקברות הם של נזירות שפעלו במנזר במאה ה-20. קברים אלה, וביניהם גם קברי נזירים, מרוכזים במחצית המערבית של בית הקברות, והם אחידים במראם ובגודלם. שם הנזירה ותאריך פטירתה מופיעים על גבי צלב קטן למראשות הקבר. בשנות ה-70 נוצרה צפיפות בבית הקברות והחלה "קבורה כפולה" בחלק מהקברים. דוגמאות לכך ניתן לראות בעיקר בפינה הדרום-מערבית של בית הקברות, שם כתובים שני שמות על חלק מהצלבים.

בקיר המערבי של בית הקברות משולבת נישה גבוהה ומסוגננת ובה רשימת שמותיהם של הנזירים והנזירות שפעלו ומתו במנזר מיום הקמתו. מעניין לראות כי שמות הנזירים אינם כוללים שם משפחה, בדומה לכיתוב על גבי הקברים עצמם, שכן על פי תקנון המנזר הנזירים המשרתים בו הופכים לבני משפחה אחת.

[עריכה] הגלוסקמא

מול הנישה, על גבי משטח רבוע קטן, ניצבת גלוסקמא (ארון קבורה האופייני לימי בית המקדש השני) החותמת פתח בקרקע. איש אינו יודע מה מסתתר תחתיה, אך ייתכן שבידנו תשובה ממקור בלתי צפוי; רטיסבון בזיכרונותיו מספר כי בעת הקמת המתחם נתגלתה מערה ובה גלוסקמאות עתיקות. מאחר שהמערה עמדה במקום בו תוכנן בית היתומות החדש, פינה רטיסבון את הגלוסקמאות וקבָרן על תכולתן במקום אחר. המערה המקורית נהרסה ו"דירתן החדשה" של הגלוסקמאות נעלמה ואבדה. ייתכן כי זהו המקום, אך מאחר שהמשטח הרבוע לא הוסר מעולם לבדיקה, הרי שאישוש לכך - אין.

[עריכה] קברים נוספים

בחלקה הסמוכה לקברו של רטיסבון טמונים אנשים שונים, שלהם קשר קלוש למדי עם המנזר, ובכל זאת מסיבות שונות נקברו בבית קברות זה; רוב הטמונים בחלקה זו הם נזירים מ'בניין רטיסבון' שברחוב שמואל הנגיד. אלה נטמנו בתחילה בבית הבקרות הסמוך למנזרם, אולם בעקבות עבודות שיפוץ שנערכו שם הועברו עצמותיהם לעין כרם.

בחלקו הדרום-מזרחי של בית הקברות ישנן שלוש מצבות כתובות עברית השייכות למריון רייך, סוניה (סופיה) גרינברג ורינה גפטמן. שלוש נשים אלו היו יהודיות שהמירו את דתן ובאו לגור בארץ הקודש. הן חברו לקהילות נוצריות בעיר העתיקה בירושלים, וכשנפטרו נטמנו בעיר כרם. לא פעם נראות אבנים על קברן, עדות לביקורו של מכר או קרוב יהודי משכבר הימים.

קבר קטן בצד השביל מספר את סיפורו הטראגי של הילד יוחנן יעקב שונובֶלד שנפטר ב-1969. יוחנן יעקב היה בנם של קוֹס ואֶלֶן שונובֶלד, זוג פרוטסטנטים מהולנד שהתגורר עד שנות ה-60 במתחם האחיות ציון. בנוסף לארבעת ילדיהם הביולוגיים אמצו ההורים ארבעה ילדים נוספים - יהודי, מוסלמי, נוצרי קתולי ונוצרי אורתודוכסי - והשתדלו לגדל כל אחד בדתו שלו, תוך יצירת אהבה ואחווה בין כולם. יוחנן יעקב נהרג בתאונה בהיותו בן 8, ולבקשת המשפחה נטמן בבית הקברות במקום. לימים עקרה משפחת שונובֶלד מעין כרם ועתה היא מתגוררת בטָנטוּר שליד בית לחם.

[עריכה] ראו גם

• מנזר האחיות ציון (העיר העתיקה)

[עריכה] לקריאה נוספת

• משה עמירב, דוד הראל ובניה בן-נון, עין כרם - מסע אל הכפר הקסום, הוצאת כתר, 2004