דאהר אל עומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

שרידי המצודה של דאהר אל עומר בכפר דיר חנא, על רקע המסגד המקומי

דאהר אל עומר (בערבית: ظاهر العمر תעתיק: "ט'אהר אלעֹמר") מת ב-1775 (תאריך לידתו אינו ידוע), שליט הגליל במאה השמונה עשרה ממוצא ערבי ובדואי. מקימה של חיפה המודרנית. ביצר ערים רבות וביניהן עכו. הזמין יהודים להתגורר בטבריה.

[עריכה] רקע היסטורי

בשנת 1516 כבש הסולטן התורכי סלים הראשון את סוריה וארץ ישראל, וסיפח אותן אל האימפריה העותמאנית האדירה. בימי סולטן זה, כמו בימי יורשו סולימאן המפואר היה השלטון המרכזי, היושב בקונסטנטינופול, בעל כוח של ממש במחוזות הרחוקים של האימפריה, שהשתרעה על פני שטח נרחב בתורכיה, אסיה, צפון אפריקה, הבלקן ואירופה.

כל עוד היה השלטון התורכי המרכזי חזק, היו תושבי ארץ ישראל בטוחים בגופם וברכושם, ונתונים למרות מרכזית שאכפה את החוק. אך ימים אלו לא ארכו. היחלשות השלטון המרכזי גרמה ליצירת מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע, או בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה. השלטון המרכזי בצפון ארץ ישראל אמור היה להיות מדמשק, כאשר מושל דמשק הוא האחראי בפני כס המלכות בתורכיה. עם זאת, מדי פעם סכסוכים בין אפנדים מקומיים היו מעלים אמיר מקומי, שהיה שולט, תוך מידה זו או אחרת של כפיפות לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. כזה היה לדוגמה השליט הדרוזי פחר א-דין, שהקים בתחילת המאה השבע-עשרה ממלכה שהשתרעה מצידון ועד הגליל, עד שנפל מידי התורכים.

היהודים בגליל היו מעטים ובלתי מאורגנים. פרעות ת"ח ת"ט ונפילת השבתאות היו טראומות טריות יחסית, שהשפיעו אף על היישוב היהודי בארץ, אשר חי מכספי החלוקה, שהגיעו מהקהילות היהודיות שנחרבו באופן שהתאוששותן ארכה עשרות שנים.

לרקע זה נולד דאהר אל עומר, בן לשבט הזיידאנים. ממוצא ערבי, ובחלקו בדואי.

[עריכה] עלייתו של דאהר אל עומר

דאהר נולד, כפי הנראה, בשנות התשעים של המאה השבע-עשרה, לשבט הזיידאנים, ועלה לדרגת שייח'. אביו של דאהר, עומר אל זיידאני, היה חוכר המיסים מטעם המושל שישב בצידון. בתחילה שלט באזור צפת, ועד מהרה הרחיב את תחום שלטונו עד לטבריה, והכתיר עצמו בתואר "שייח' אל משאייח'" דהיינו שייח' השייח'ים. המקור העיקרי שנותר מתקופה זו לחייו של דאהר הינו חיבורו של ר' יעקב בירב, חתנו של ר' חיים אבולעפיה, מחדש היישוב היהודי בטבריה. בירב מוסר כי דאהר עלה לגדולה בשל כך שהשליט סדר במחוזו, מנע את שוד הדרכים, ובתקופת שלטונו ניתן היה ללכת בדרכים אלו ללא חשש, שכן "השמיד עם רב מבני קידר יושבי אוהלים" (וכפי הנראה הכוונה לבדואים). כן מציין בירב את נדבנותו הרבה של דאהר ואת הכנסת האורחים שלו.

בשנת 1738 נודע לדאהר כי הרב אבולעפיה רוצה לעלות ארצה מאיזמיר שבתורכיה. דאהר כתב לו כי הוא מזמין אותו לטבריה, וכשהגיע, בשנת 1740, קיבל אותו בכבוד ויקר, ובנה לו בית כנסת ובית מרחץ, וכדברי בירב "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד".

[עריכה] המצור על טבריה

כפי הנראה היה שלטונו של דאהר לצנינים בעיני השלטון המרכזי בתורכיה, והסולטן הורה למשנה למלך, הפחה היושב בדמשק, סולימאן פחה, להרוג את דאהר ולהחריב את ממלכתו. הדבר נודע לחיים אבולעפיה באוגוסט 1742. משהגיע עם מידע זה לדאהר, הרגיע אותו דאהר בכך שהסמכות כלפיו אינה מדמשק, אלא מן הפחה היושב בצידון, אשר הוא, דאהר, אוסף עבורו את המס, וכי אין לו מה לדאוג.

הערכה זו הייתה שגויה, ובספטמבר 1742, הגיע סולימאן פחה, והחל במצור על טבריה. סולימאן הכריז כי על תושבי טבריה להסגיר לידיו את דאהר, שאם לא כן יחריב את העיר ויהרוג את כל יושביה. דאהר עצמו ישב בעיר טבריה, שהייתה מבוצרת, ועמדה בפני תותחי המצור שהביא עמו סולימאן. בעיר המבוצרת דיר חנא היה אחיו של דאהר, ועמו כמה אלפי חיילים בדואים. לאחר שהמצור נמשך 83 יום, ב-1 בדצמבר 1742, השלימו הצדדים, שכן הגיע חודש הרמדאן, ואנשי דאהר הצליחו לשכנע את סולימאן פחה כי עליו לצאת ולקיים את מצוות החאג' ולעלות לרגל למכה.

ביולי 1743 החליט סולימאן לעלות שוב ולצור על טבריה. הפעם הגיע בראש חיל גדול לטבריה, ונראה כי הפיק את לקחי המצור הקודם. ב-27 באוגוסט 1743 נודע כי סולימאן מת ממחלת מעיים, והמצור הוסר. יהודי העיר שמחו, ומאז ציינו במשך מאות שנים בטבריה את יום ז' אלול, שבו הוסר המצור, כ"פורים שני".

[עריכה] שלטונו של דאהר בגליל

משהוסר ממנו כל חשש ממעשי השלטון המרכזי התורכי, החל דאהר להרחיב את גבולות ממלכתו, והחל לפנות מערבה. דאהר ביצר את טבריה ודיר חנא עוד בטרם אירע המצור. עתה השתלט על מצודת יחיעם הצלבנית, הקים אותה מחדש בשם קלעת ג'דין (قلعت جدين), ומשם המשיך מערבה. הוא קבע את משכנו בשפרעם ולאחר מכן השתלט על עכו וביצר אותה, והגיע לחיפה ב1757. בבואו לחיפה מצא עיר נמל המצויה במישור לא נוח להגנה. לכן הרס את כל העיר, ובנה אותה שוב במרחק של כשלושה קילומטר משם, תוך שהוא מבצר אותה בחומות, ומחדש את הנמל. כן כבש את אזור טנטורה, והציב את צבאו בשרידי המבצר הצלבני שהיו במקום.

דאהר שלט אף בנצרת, והתייחס בסובלנות לאוכלוסייה הנוצרית במקום. הוא פיתח את העיר, ובנה בה את בית ה"סראיה" (משכן המושל), אשר שרד עד ימינו, ומשמש כיום כמוזיאון, כאשר עד לשנות התשעים של המאה ה-20 שימש כבניין העיריה.

עתה, מששלט על נמלי מפתח בים התיכון, ומששלט על צפונה של ארץ ישראל, יכול להתפרנס מביזה ושוד ים. דאהר רכש את אמונם של שודדי הים ממלטה, שראו בו בן ברית, ובנמלי עכו וחיפה נמלים הנוחים למסחר. שודדי הים היו סוחרים עם דאהר את שללם משוד האוניות הוונציאניות והמוסלמיות בנמלי הים התיכון, ודאהר, מצדו, היה סוחר עמם ברווחים שהפיק משוד העוברים בדרכים המובילות למכה ולדמשק.

בכל התקופה הזו שמר דאהר על יחסים תקינים עם הממשל המרכזי, ותוארו הרשמי היה "חוכר המיסים (מלתזם) מטעם הפחה של צידון".

[עריכה] המלחמה הגדולה

בשנת 1750 מונה ידידו של דאהר, עלי ביי, לשליט מצרים. ביי הסתכסך עד מהרה עם השלטון התורכי המרכזי ועם הפחה בדמשק. ב-1769 דרש הסולטן מעלי ביי לאסוף חיל של 12,000 איש על מנת לסייע במלחמה הרוסית תורכית. עלי ביי ציית לפקודה, אך משנאסף החיל, החליט הסולטן כי חיל כה רב יכול לשמש את עלי למטרות שונות ולמרידות כנגד השלטון המרכזי (המכונה "השער"). השער שלח שליחים למצרים עם פקודה סודית לרצוח את עלי ביי. משאלו נתגלו על ידי עלי ביי, הכריז זה על עצמאות מצרים. דאהר סייע לביי בכך שעצר את הכוחות שנשלחו מדמשק לדכא את כוחו של עלי ביי.

בשנת 1771 שלח עלי ביי כוח של 30,000 חייל לכבוש את דמשק. בסיועו של דאהר, עבר המפקד המצרי עבדול דאהב דרך ארץ ישראל אל דמשק, וכבש אותה. בסוריה שינה דאהב את טעמו והחליט לכרות ברית עם "השער". דאהב חזר עם חייליו למצרים, ועלי ביי נאלץ להימלט לעכו, שם קיבל אותו דאהר.

בעכו פעלה הברית בין דאהר, עלי ביי והאימפריה הרוסית. ספינה רוסית שעגנה בעכו סיפקה לדאהר ולעלי ביי אספקה, וכן תגבורת של 3,000 חיילים מאלבניה. הכוח המשולב כבש עתה את חלקה הגדול של ארץ ישראל, כולל יפו ועזה, וב11 ביוני 1772 הביס כוח ימי תורכי, בקרב ליד צידון בו נעזרו בספינות רוסיות.

בפברואר 1773 חזר עלי ביי למצרים, אך הובס על ידי כוחותיו של דאהב, ומת שם. כוח בראשותו של דאהב עלה ממצרים, והגיע עד חיפה, אך מותו הפתאומי של דאהב הביא לחזרתם של חיילים אלו למצרים. בינתיים, בשנת 1774 הסתיימה המלחמה בין רוסיה לתורכיה, ודאהר נותר ללא תומכים. הייתה זו ההזדמנות של הממשל המרכזי להפטר ממנו.

ב 1775 החל הצבא התורכי במצור על עכו. דאהר ניסה להמלט, אך נרצח בידי אנשיו.

[עריכה] מורשתו של דאהר

דאהר נחשב לשליט נקי כפיים וטוב לתושבי הגליל. מחליפו ויורש כיסאו, אחמד אל ג'זאר, היה בעל מוניטין הפוך של שליט אכזר ורצחני. פעולתו של דאהר עודה ניכרת בביצורים בעכו, בעיר התחתית בחיפה, ובמצודה הגדולה בדיר חנא. ביצורי עכו, להם הוסיף אל ג'זאר כוח ועוצמה נוספים, עמדו במהלך הזמן במבחנים רבים, כאשר העיקרי ביניהם - נסיון הכיבוש הכושל של נפוליאון בונפרטה, אשר הביא לסיומו של מסע נפוליאון בארץ ישראל.