דיסתימיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיסתימיה היא אחת משלוש הפרעות הדיכאון השכיחות. היא מוגדרת כהפרעה חמורה פחות מדיכאון קליני (מז'ורי).
אדם מאובחן כלוקה בדיסתימיה אם הוא סובל ממצב רוח דכאוני דרך קבע, רוב הימים, לפחות במשך שנתיים. כמו כן, הסובלים מדיסתימיה יראו בעת הדיכאון לפחות שניים מששת התסמינים הבאים:
- תיאבון ירוד או אכילת יתר
- הפרעות שינה
- רמת אנרגיה נמוכה
- הערכה עצמית ירודה
- קשיים בריכוז או בקבלת החלטות
- הרגשת חוסר תקווה
הסובלים מדיסתימיה מתנסים ברמות דיכאון מתונות, לא פסיכוטיות, אך כרוניות במשך תקופה של שנתיים (שנה אחת אצל ילדים ומתבגרים), ללא הפרעה ממשית בתפקוד היומיומי. במהלך התקופה עשויים להופיע מדי פעם בפעם מצבי רוח נורמליים, אך הם נמשכים לכל היותר ימים אחדים או שבועות ספורים. ואכן, נראה כי תכונה זו של הופעה מקוטעת של מצבי רוח נורמליים היא המאפיין העיקרי המבדיל בין דיסתימיה לבין דיכאון קליני, שכן לא נראה שיש הבדל במספרם הממוצע של התסמינים שמדווחים עליהם מטופלים משתי הקטגוריות. בעלי דיסתימיה אינם מראים אפוא תסמינים חמורים פחות מבעלי דיכאון קליני, אלא ההבדל בכך שהם לא בהכרח סובלים מן התסמינים בכל הימים.
לצורך האבחנה אין הכרח בקיומו של אירוע או מצב מזרז שאפשר לזהותו, אם כי לעתים קרובות נצפות נסיבות כאלה בדיכאונות מסוג כללי זה. ואכן, אדם הלוקה בדיסתימיה עלול לעורר בסביבתו החברתית תגובות שיגרמו לו להרגשות "רעות" על בסיס מתמשך. בשל משך התקופה, סימני ההפרעה נוטים להפוך לחלק מן האישיות של הסובל מדיסתימיה.
