דפלציה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דפלציה היא תופעה כלכלית המאופיינת בירידה ברמת המחירים הכללית, או במילים אחרות: עליה בכוח הקנייה של הכסף ביחס לקבוצה גדולה של מוצרים ושרותים.
דפלציה היא ההפך מאינפלציה.
תוכן עניינים |
[עריכה] השפעות הדפלציה
תאורטית, "רמת המחירים הכללית" מורכבת מגובה השכר עבור עבודה במשק וממחיר הסחורות והשרותים, לכן כאשר יורדת רמת המחירים הכללית (דפלציה) הצרכנים אמנם יכולים לרכוש יותר באותו סכום כסף, אך הם גם מקבלים פחות כסף כמשכורת. הנפגעים העיקריים מדפלציה הם בעלי החוב, כמו לדוגמה אנשים שבחשבונם נרשמה משיכת יתר ('אוברדראפט') או מי שלקח משכנתא, שכן בזמן שהכנסתם יורדת, התשלומים שהם צריכים לשלם נשארים באותה רמה.
ירידת המחירים נוצרת כתוצאה מהאטה בפעילות הכלכלית, כאשר יש עודף היצע של מוצרים. הואיל ואין ביקוש למוצרים, היצרנים מורידים מחירים כדי להיפטר מעודף ההיצע של מוצריהם. ירידה בביקושים יכולה לנבוע מצמצום הצריכה הפרטית או הציבורית. הירידה בביקושים גורמת לצמצום ייצור ולירידה בתפוקות, המביאים לאבטלה של גורמי ייצור ולפיטורי עובדים, שבעקבותיהם יש ירידות נוספות בביקוש. במצב כזה נוצר חוסר שיווי משקל בין הביקוש להיצע. עודף ההיצע אמור להביא לתהליך של ירידה נוספת ברמת המחירים, לצמצום התפוקה ולאבטלה. הידיעה שהמחירים ירדו בעתיד הקרוב גורמת לאנשים לדחות את קניותיהם לטווח הקצר.
דפלציה מדכאת השקעות וחסכונות. הכסף המזומן שווה יותר מיום ליום (המחירים יורדים ואפשר לקנות בו יותר) ואין טעם לסגור אותו בבנק לתקופות ארוכות (כי ייתכן שהמחירים יעלו עד שהכסף ישתחרר) כמו כן הסכנה שבהשקעה בחברות השונות גוברת בגלל ההאטה בפעילות הכלכלית.
במשק המודרני הולכת ומתבססת נורמה של הלוואות לטווח ארוך, ובמקביל, מציאת מימון (משכנתא או סוג אחר של הלוואה) היא חלק בלתי נפרד מבנית בתים ופתיחת עסקים. מאפיינים אלו של המשק המודרני גורמים לדיפלציה להיות קשה יותר עבור ציבור לווים מתרחב והולך.
במשקים בהם רווח השימוש במתכות יקרות כאמצעי חליפין, כמו המשקים שאפיינו את סוף המאה ה-19, דפלציה נוצרת בקלות. אספקת אמצעי התשלום לא עמדה בקצב הייצור ההולך וגובר. שכלול הייצור הוריד את מחירי הסחורות. קצב הגידול באוכלוסייה היה גדול יותר מקצב אספקת אמצעי התשלום, שכן יש גבול למציאת המקורות החדשים של מתכות יקרות ולשימוש במתכות אשר כבר בידי השלטון. התוצאה של מהלך זה היא פחות ופחות אמצעי תשלום, בממוצע, לאדם. במשקים כאלה נוצרות קשיחויות בשוק, לא בגלל הדפלציה כשלעצמה אלא בגלל שהירידה בכמות אמצעי התשלום לאדם הייתה מהירה יותר מהירידה במחירים. מצב כלכלי זה הוביל לכך שמצבם של העניים התדרדר בגלל המשכורות היורדות עם שאר המחירים בשוק, ומצבם של בעלי ההון השתפר בזכות זה שהכסף שברשותם הפך נדיר יותר.
תומכי השימוש במתכות היקרות כאמצעי תשלום טוענים שלולא הקשיחויות בשוק דפלציה הייתה מוגדרת כתופעה מבורכת שהרי ירידת המחירים פותחת פתח לעלייה בתפוקה (ולו בגלל התמיכה ביצוא). המציאות, על כל פנים, הציבה תמונה קשה יותר. כל המקרים של דפלציה הובילו לירידה בביקוש להשקעות, לירידה בביקוש המצרפי במשק בעקבות החשש מירידת משכורות ומפיטורין, ולפגיעה במערכת הכלכלית.
עם זאת, ישנם אנשים וארגונים שבכל זאת מרוויחים מדפלציה. אמנם בעלי החובות הגדולים מרוויחים מן הדפלציה, כי זו שוחקת את החזרי החוב שלהם, אך הבנקים מפסידים ממנה. לדוגמה, אם אדם לווה מאה שקלים כדי לקנות בית, הריבית על ההלוואה היא 8% והאינפלציה 3%, בפועל הוא משלם רק 5% ריבית על הלוואתו (כי האינפלציה משמעותה ירידה בערך הריאלי של הכסף ומחירים גבוהים יותר ובכסף שהחזיר האדם לבנק הבנק יכול לקנות פחות מוצרים.). אם האינפלציה ממריאה ל 10%, הלווה מרוויח מהלוואתו 2%, על חשבון הבנק.
במצב של דפלציה, קורה התרחיש ההפוך. האדם לווה 100 שקלים בריבית של 8% אך האינפלציה שהייתה 3% יורדת ל-0 וממשיכה הלאה עד 5% דפלציה. במצב זה, הלווה מפסיד פעמיים: האינפלציה של 3% נמחקת והוא לא מוחק לעצמו 3% מהחוב, ובנוסף, ירידת המחירים והמשכורות הופכת את החזרי החוב שלו לכבדים יותר. בפועל, ישלם הלווה 8%+5%=13% ריבית על הלוואתו, במקום 8% שהיה משלם ללא שינוי ברמת המחירים, או 5% שהיה משלם לו נמשכה האינפלציה של 3%.
הדפלציה בסוף המאה ה-19 נתנה דחיפה לדעות שקראו לנטישת בסיס הזהב בארצות הברית ומעבר לשימוש במתכת נזילה יותר כמו כסף.
רוב הכלכלנים מסכימים על כך שדפלציה ממושכת מביאה יותר נזק מאשר תועלת. לפעמים הדפלציה מעלה את השכר הריאלי (כשהמחירים יורדים לאט יותר מן השכר- אפשר לקנות יותר), ומציבה רף חדש של שכר ריאלי המקשה על משלמי השכר לעמוד בו לאורך זמן. בנוסף, מצב כזה בו המשכורות לא מתאימות עצמן לרמת המחירים (כמו במקרה של שכר מינימום נומינלי שאינו מתעדכן עם ירידת המחירים) מביא לפיטורין ולאבטלה.
[עריכה] הגורמים לדפלציה
מפרספקטיבה מוניטרית, דפלציה נגרמת בגלל ירידה בערכו של הכסף וירידה בכמות הכסף לאדם. במשק בו אמצעי החליפין הם מתכות יקרות, דפלציה היא המצב הטבעי, שכן בני האדם מתרבים מהר יותר מקצב השגת המתכות היקרות. גם הקפיטליזם מעודד דפלציה: אמצעי הייצור משתכללים, התחרות גוברת, היצע המוצרים גדל וגרם למחיר לצנוח עד לאיזון מלא עם הביקוש.
יש הבדל בעוצמת הדפלציה בין משקים בהם אמצעי החליפין הן מתכות יקרות לבין משקים בהם נפוץ השימוש באשראי, והכסף יותר נזיל ויותר וירטואלי. במשקים מהסוג הראשון, נפוץ יותר סחר החליפין, ולכן, גם כאשר יש פחות אמצעי חליפין לאדם היקף החליפין במשק לא נפגע בצורה חמורה. מלאי המתכת היקרה נדרש במיוחד ליבואנים כי בעוד שהמחירים המקומיים יורדים, המחירים בארצות אחרות נשארים בעינם. תופעה זו מעודדת יצוא וקנייה של תוצרת מקומית במקום תוצרת חוץ (היקף הקניה במשק יורד, אבל הרכב הסל אותו קונים משתנה כך שיכיל, יחסית, יותר תוצרת מקומית מבעבר.). דפלציה במשקים אלו מעודדת כריית מתכות יקרות ומסעות חקר לגילויין. בכלכלה המודרנית, סחר חליפין נפוץ פחות ולכן ירידה בהיקף האשראי במשק תגרום ישירות להיקף עסקאות קטן בהרבה.
ארבעה גורמים לדפלציה בכלכלה המודרנית: שפל במחזור העסקים, מדיניות הורדת אינפלציה ממשלתית שהחטיאה את מטרתה, מדיניות מכוונת של עידוד ייצוא ונפילתו של משק מתוכנן ששמר על רמת ייצור גבוהה מן הביקושים.
שפל במחזור העסקים הוא תופעה טבעית. בימי הגאות הביקוש לסחורות עולה, הייצור עולה גם הוא, אך במקום לספק בדיוק את הביקוש ההיצע עולה יותר מדי. במצב כזה נוצרת תחרות עזה בין היצרנים שגורמת להורדת מחירים.
הדפלציה הופכת לבעייתית ברגע שהיא יוצאת משליטה. המחירים יורדים לרמה כזו שבה המפעלים רק מפסידים. מפעלים אלה לא פורעים את חובותיהם לבנקים והבנקים, שצריכים לשמור על יחס הרזרבה, לא יכולים להלוות עוד כסף. מיעוט ההלוואות יוצר ירידה נוספת בכמות הכסף שבידי הציבור ובביקושים. אם יעקלו הבנקים את נכסי החייבים וימכרו אותם, תיווצר עליה נוספת בהיצע המוצרים, והמחירים יוסיפו לרדת. כדי להעלות את כמות הכסף הבנק המרכזי יאלץ להלוות כסף בריבית שלילית.
[עריכה] עצירת הדפלציה
עד שנות השלושים של המאה ה-20 כלכלנים האמינו שדפלציה תיפתר מעצמה. המחירים ירדו, הביקוש יעלה - ואז המחירים יעלו שוב. בזמן השפל הגדול הכלכלה הקיינסיאנית קראה תגר על תפיסה זו. על פי התפיסה הקיינסיאנית הדפלציה לא תיפתר מעצמה ולכן על הממשלה לפעול כדי להעלות את הביקוש בצורה משמעותית באמצעים מלאכותיים, ובעיקר על ידי קיצוץ במיסים, עליה בהוצאות הממשלה וגרעון מכוון.
יש שראו את השיטה הקיינסיאנית כשיטה מנצחת, לנוכח התאוששות הכלכלה האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה, ויש שגרסו כי הייתה זו המלחמה שהביאה להתאוששות המשק בזכות הביקוש לחיילים שפתר את האבטלה וההשקעה בתעשיות צבאיות.
הכלכלה המוניטרית, שתפסה את מרכז הבמה מאוחר יותר, שמה דגש על הורדת הריבית כאמצעי למלחמה בדפלציה. גישה זו התערערה לנוכח הכשלונות הגדולים שנחלה ביפן ובארצות הברית לאחר המשברים בבורסות ב־1987 וב־2000 בהתאמה.
[עריכה] דפלציה בישראל
בישראל, כמו במדינות רבות אחרות נמדדת האינפלציה, ולכן גם הדפלציה, בעיקר על פי מדד המחירים. בכל שנות קיומה של המדינה, נרשמה רק פעם אחת ירידה שנתית במדד המחירים לצרכן, בשיעור של 1.9%, בשנת 2003. חשוב לציין כי לא כל ירידה במדד המחירים מוגדרת מיידית כדפלציה, ויש שלא החשיבו את ירידת המחירים של אז כדפלציה משום שלא הייתה ממושכת דיה וטוענים כי מעולם לא הייתה דפלציה בישראל. מאז ראשית קיומה ועד היום שומרת מדינת ישראל על שיעורי צמיחה ממוצעים גבוהים יותר מבשאר העולם, ולכן נוטה יותר להפגע מאינפלציה מאשר מדפלציה.
אין לבלבל בין דפלציה לדיסאינפלציה, שהיא ירידה בקצב האינפלציה, כלומר, מצב שבו רמת המחירים עולה, אך בקצב יורד.
