האקונומיסט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האקונומיסט (באנגלית: The Economist) הוא שבועון חדשות שמרכזו בלונדון (אם כי האקונומיסט מקפיד לקרוא לעצמו "עיתון" - newspaper - ולא שבועון או מגזין). הגיליון הראשון יצא לאור בספטמבר 1843 במטרה ליטול חלק "בתחרות הקשה בין החוכמה, השואפת להתקדם, לבין הבורות הפחדנית והבלתי־ראויה החוסמת את קדמתנו". לשבועון משרדי מערכת בקרוב לעשרים ערים ברחבי העולם, והוא נחשב לאחד העיתונים החשובים והמשפיעים בעולם.
בשנת 2004 הגיעה תפוצתו למיליון עותקים בשבוע, כמחציתם נמכרו בצפון אמריקה.
[עריכה] מאפייניי האקונומיסט
מאפיין ייחודי של האקונומיסט הוא העובדה שהמאמרים אינם חתומים. כל הכתיבה היא מערכתית (להוציא מאמרי אורח מאת מדינאים, מדענים וכד'), ומייצגת את עמדת העיתון ולא את עמדת הכותב. העיתון נמנע לחלוטין מראיונות וכתבות "צבע" ומתמקד כמעט אך־ורק בפרשנות ואנליזה.
למרות שמו, האקונומיסט אינו שבועון כלכלי אלא שבועון חדשות ואקטואליה, אם כי יש בו עיסוק נרחב בנושאי כלכלה. הוא עוסק בהרחבה בחדשות חוץ, וכן יש בו גם מדורים בענייני מדע וטכנולוגיה, ספרות ואמנות. סגנון הכתיבה שלו מצטיין באנגלית קולחת ובהירה וברמה אינטלקטואלית גבוהה. כמו־כן הוא ידוע בשימוש מדוד בהומור בריטי יבש. מדריך הסגנון של האקונומיסט הוא אחד הפופולריים בעולם.
פעם בשנה, בגיליון חג המולד וראש השנה האזרחית, מפרסם העיתון גיליון חגיגי כפול שבו מופיעות כתבות בעניינים שאינם קשורים ישירות למאורעות אקטואליים: כך, למשל, בגליון דצמבר האחרון של 2006 התפרסמו כתבות בנושא נקניקים, כותנה, אושר וכיצד למדוד אותו, מטאוריטים, האיים המלדיביים, מוזיקת קאנטרי, אמנות השיחה, חרם הסוכר במאה ה-19, סחר בתינוקות, שדות תעופה ברוסיה, בית לחם ונושאים "מיוחדים" אחרים.
האקונומיסט נודע במדד ביג מק שהוא מפרסם - שמשווה את מחירו של המבורגר "ביג מק" של מקדונלד'ס במדינות שונות בעולם, כדרך להשוואת כוח הקנייה של המטבעות השונים.
[עריכה] האידאולוגיה של האקונומיסט
באקונומיסט מתפרסמים ארבעה מדורי דעות, העוסקים בבריטניה, באירופה, בארצות הברית ובכלכלה. העיתון מביע עמדות ברורות בנושאים רבים, ולפני בחירות חשובות מעניק את תמיכתו לאחד המועמדים, לא לפני שניתח את המועמדים השונים ונימק את בחירתו.
האקונומיסט מייצג קו כלכלי ימני ליברלי, תומך נלהב של כלכלת שוק וגלובליזציה, ומרבה להסתמך על הפילוסופיה של ג'ון סטיוארט מיל ואדם סמית. גם בתחום החברתי העיתון פרוגרסיבי, ותומך בחופש הפרט, ובהתערבות מינימלית של הממשלה בחיי האזרח. בין השאר, תומך האקונומיסט בלגליזציה של סמים (קלים וקשים), נישואים חד-מיניים, התנגדות מוחלטת לעינויים, סיוע למדינות העולם השלישי (תוך תגמול ממשלות דמוקרטיות ורפורמיסטיות). האקונומיסט תמך ביציאה למלחמה בעיראק, אך בבחירות 2004 לנשיאות ארצות הברית תמך במועמדותו של ג'ון קרי. האקונומיסט תומך בהצטרפותה של בריטניה לגוש האירו, אך רק כאשר יבשילו התנאים לכך. כמו-כן הוא הביע התנגדות נחרצת לחוקה האירופית שעמדה למשאל-עם ב-2005, ומרבה לבקר את מדינות האיחוד האירופי (להוציא בריטניה הליברלית) על שוקי העבודה הבלתי-גמישים שלהן והמדיניות החקלאית המשותפת. בבחירות האחרונות בבריטניה תמך בלייבור, ובבחירות האחרונות בגרמניה תמך ב־CDU, מפלגתה של אנגלה מרקל. האקונומיסט ביקורתי כלפי ישראל ומדיניותה כלפי הפלסטינים, אך אינו תומך בסנקציות נגדה, וקורא לפתרון מדיני ופירוק החמאס וחיזבאללה מנשקם. העיתון ביקורתי מאוד גם כלפי הרשות הפלסטינית ומדינות ערב והוקיע את יאסר ערפאת כמנהיג מושחת התומך בטרור.
בשנת 2001 תבע ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני את האקונומיסט לדין, לאחר שהעיתון, בסדרת מאמרים חריפים, קבע כי ברלוסקוני אינו מתאים להיות ראש ממשלה בשל ניגודי אינטרסים ואי־סדרים חמורים לכאורה.
