מלחמת עיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת עיראק
פסל ענק של סדאם מופל בבגדאד
תאריך: 20 במרץ, 2003- 1 במאי, 2003. מקום: המפרץ הפרסי תוצאה: ניצחון הקואליציה, החלפת המשטר בעיראק.
הצדדים הלוחמים
עיראק	ארצות הברית; הממלכה המאוחדת; ועוד 39 מדינות אחרות.
מפקדים
סדאם חוסיין	טומי פרנקס
כוחות
375,000	263,000
אבדות
4,895-6,370 הרוגים.	183 הרוגים.

מלחמת עיראק (השם הרשמי בצבא ארצות הברית, מבצע חופש לעיראק, Operation Iraqi Freedom) היא פלישה של חילות קואליציה של מדינות בראשות ארצות הברית ובריטניה ובדחיפת ג'ורג' בוש לעיראק בשנת 2003 על מנת להפיל את משטרו של סדאם חוסיין. עיקר הלחימה נמשך שלושה שבועות, החל מה-20 במרץ 2003. ההערכות לגבי מספר הנפגעים נעות סביב עשרת־אלפים אזרחים עיראקים, כמה עשרות אלפים של חיילים עיראקיים, ו672 מהכוחות התוקפים. בכמה מובנים, זהו חלקה השני של מלחמת המפרץ שהתרחשה ב-1991 בין ג'ורג' בוש האב לסדאם חוסיין. גם לאחר המלחמה נותרו כוחות הקואליציה בעיראק ונאבקו בכוחות גרילה מקומיים.

תוכן עניינים 1 ההכנות למלחמה 2 מהלך המלחמה 2.1 חברות הקואליציה ותפקידן במלחמה 3 חיפוש הנשק להשמדה המונית 4 ההתנגדות למלחמה 5 השפעת המלחמה על הבחירות לנשיאות ארצות הברית 5.1 התפתחויות פוליטיות ומדיניות לאחר לכידת סדאם חוסיין 6 אירועים אלימים לאחר סוף המלחמה 7 גזר דינו של סדאם חוסיין 8 אבדות והרוגים 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] ההכנות למלחמה

העילה הרשמית למלחמה הייתה החזקת נשק להשמדה המונית בידי משטרו של סדאם חוסיין העלול לסכן את מדינות האזור ושלום העולם. עם זאת, טרם נמצאה הוכחה לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק, והחיפושים אחר נשק כזה הופסקו.

טענה נוספת הייתה כי למשטר סדאם חוסיין היו קשרים עם ארגון אל קעידה, אולם הקשר כביכול התבסס על שהות של ארגון טרור שנמצא דווקא בחלק הצפוני של עיראק שהיה נתון בידי שלטון אוטונומי של הכורדים.

לפני המלחמה ובמהלכה היו חיכוכים רבים בין האמריקנים והבריטים לעמיתיהם באירופה ובקרב ארצות העולם האחרות. חילוקי דעות אלו התבטאו בסירובן של צרפת סין ורוסיה להצביע בעד החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתאשר לארצות הברית לעשות שימוש בכוח כדי לאלץ את סדאם לציית להחלטות מועצת הבטחון הקודמות. לאחר שארצות הברית לא הצליחה לגייס את הרוב הדרוש ונחלה כישלון גם במושב העצרת של האומות המאוחדות, החליטו האמריקנים והבריטים לחבור יחדיו ולתקוף במשולב את עיראק, בעזרת מספר מדינות נוספות, ללא קבלת אישור בינלאומי.

[עריכה] מהלך המלחמה

ריכוז הכוחות במדינות השכנות נמשך חודשים מספר וב-20 במרץ 2003 ניתן האות למלחמה. חילות האוויר של כוחות הברית החלו פוגעים במתקנים ממשלתיים וצבאיים בבגדד וברחבי עיראק כולה, ואף מנסים לפגוע באופן אישי בסדאם חוסיין, בבני משפחתו ובעוזריו הקרובים. כעבור ימים ספורים נכבשה עיראק כולה ואחר כמה שבועות נתפסו או נהרגו מרבית קרוביו ושותפיו של סדאם חוסיין, בהם שני בניו, קוסאי ועודאי. אולם סדאם חוסיין עצמו שוטט חופשי או הסתתר. לטענת ארצות הברית , בימיו האחרונים בשלטון לאחר הפלישה, חוסיין עודד את הצבא להלחם בשיטות גרילה. ב-13 בדצמבר בשנת 2003 נלכד סדאם חוסיין בחווה מבודדת, לא הרחק מתיכרית, מחוז הולדתו.

[עריכה] חברות הקואליציה ותפקידן במלחמה

• ארצות הברית: 140,000 חיילים במערב, מרכז, וצפון עיראק.
• בריטניה: 7900 חיילים בדרום מזרח עיראק, 3500 נוספים מוצבים בכווית. בנוסף פיקדו כוחות בריטים על חיילי חברות אחרות בקואליציה.
• איטליה: 2700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
• פולין: 2400 חיילים בדרום מרכז עיראק. בנוסף פיקדו כוחות פולנים על חברות אחרות בקואליציה.
• אוקראינה: 1700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
• הולנד: 1400 חיילים בדרום עיראק.
• ספרד: 1300 חיילים בנג'אף, בנוסף פיקדו כוחות ספרדים על חברות אחרות בקואליציה. סקרים הראו, שבספרד אחוז המתנגדים למלחמה היה הגדול באירופה - 90 אחוז. בעקבות הבחירות בספרד והחלפת ממשלת אסנאר הפרו-אמריקאית, נטשה את הקואליציה.
• תאילנד: 880 חיילים במשימה הומניטרית. עזבה את הקואליציה בספטמבר 2004.
• רומניה: 700 חיילים ששירתו תחת פיקוד איטלקי בדרום מזרח עיראק.
• אוסטרליה: 250 חיילים. 600 נוספים מוצבים בכווית.
• דרום קוריאה: 600 מהנדסים ואנשי רפואה. תוספת של 3600 חיילים מתוכננת.
• יפן: 550 חיילים בדרום עיראק, במשימה הומניטרית לבנייה מחדש את התשתית באזור.
• דנמרק: 496 חיילים בדרום מזרח עיראק.
• בולגריה: 485 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• הונדורס: 368 חיילים, תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
• אל סלבדור: 360 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• הרפובליקה הדומיניקנית: 320 חיילים, תחת פיקוד ספרדי, בדרום מזרח עיראק. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
• הונגריה: 300 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• ניקרגואה: 230 חיילים תחת פיקוד ספרדי. בפברואר 2002 עזבה את הקואליציה (מיוחס לסיבות כלכליות).
• סינגפור: 191 חיילים, צומצמו ל-33 בהמשך.
• מונגוליה: 180 חיילים.
• גאורגיה: 159 חיילים, מתוכנן להגדיל את מספרם ל600.
• אזרבייג'ן: 151 חיילים.
• נורבגיה: 150 חיילים, רובם עזבו כמתוכנן עם סיום משימתם ב-30 ביוני 2004.
• פורטוגל: 128 חיילי משטרה צבאית, תחת פיקוד איטלקי, בדרום מזרח עיראק.
• לטביה: 122 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• ליטא: 105 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• סלובקיה: 105 חיילי לוחמה כימית, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• צ'כיה: 80 אנשי משטרה צבאית, נטשו בתחילת 2005.
• אלבניה: 70 אנשי כוחות מיוחדים, תחת פיקוד אמריקאי, במוסול (צפון מערב עיראק).
• ניו זילנד: 61 מהנדסים צבאיים. בספטמבר 2004 סיימו את שהותם המתוכננת, ולא הוחלפו.
• אסטוניה: 55 אנשי כוחות מיוחדים.
• הפיליפינים: 51 חיילים, חובשים ומהנדסים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק. עזבה את הקואליציה ככופר לחוטפי נהג משאית פיליפיני.
• איי טונגה: 45 חיילים.
• קזחסטן: 29 חיילים.
• מקדוניה: 28 אנשי כוחות מיוחדים.
• מולדובה: 24 חיילים בתחילת המלחמה, צומצמו ל-12 בהמשכה.

עבור כוחות הקואליציה, תפקיד הכוחות הבינלאומיים היה בעיקר הענקת לגיטימציה בינלאומית לפלישה לעיראק. עם זאת, בחלק ניכר מהמדינות שהשתתפו במלחמה ניטש ויכוח לגבי נחיצות המלחמה. ארצות הברית התחשבה בשאלת הסיוע למלחמה בעת הדיונים על סיוע החוץ ושמיטת חובות.

[עריכה] חיפוש הנשק להשמדה המונית

על אף חיפושים קדחתניים של צבא ארצות הברית ואנשי סוכנות הביון לא נמצא כל סימן להימצאות נשק ההשמדה המונית, שנטען כי עיראק מחזיקה בו. בתחילת פברואר 2004 נאלצו הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, ליזום הקמת ועדות חקירה שיבדקו את הסיבות לכשל המודיעין שהביא למסקנה השגויה. ביוזמת חבר הכנסת יובל שטייניץ, הוקמה גם בישראל ועדת חקירה, הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, שבדקה את היערכות ישראל למלחמה ואת בזבוז מאות מיליוני השקלים, כתוצאה משורת צעדי ההתגוננות עליהן החליטה ממשלת ישראל, בהן גיוס אלפי חיילי מילואים ממערך הנ"מ ומפיקוד העורף וההנחיה לפתוח את ערכות המגן לאזרחים.

צוות פקחים ששלח הממשל האמריקני והבריטים, שנועד לאתר את הנשק להשמדה המונית שיוחס לעיראק בראשות דייוויד קיי, ואחריו ריצ'רד דולפר הגיע למסקנה (שפורסמה ב-30 בספטמבר 2004) שלעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, שהיא לא ייצרה נשק כזה מאז 1991, ושמאז תום מלחמת המפרץ תוכניות פיתוח נשק כזה דעכו באופן ניכר. עם זאת סדאם קיווה שהסרת הסנקציות יאפשרו את חידוש התוכניות. כמו כן סדאם שיכנע את ראשי צבאו כאילו לעיראק יש נשק השמדה המוני, על מנת למנוע הפיכה נגדו.

חלק ניכר מהמודיעין לגבי שאלת הנשק הגרעיני הגיע למערב ולישראל מגורמי אופוזיציה עיראקיים שהיו בעלי אינטרס לפלישה, ולאחר המלחמה גם חזרו לעיראק ותפסו מוקדי שלטון. חלקם, התגלו כפושעים ואנשים שעברו עברות מעילה.

ראש אמ"ן באותה בעת, אהרון זאבי-פרקש, ציין בראיונות ששיירות של משאיות חצו את הגבול מעיראק לסוריה לפני ובמהלך המלחמה, אך תוכנן אינו ידוע בוודאות. הטענות הללו לא הוכחו בעולם, ונתפשו אצל המתנגדים למלחמה כתירוץ לכשלון המודיעיני או כעילה לפלוש גם לסוריה או איראן, אחרי עיראק ואפגניסטן.

[עריכה] ההתנגדות למלחמה

האווירה הציבורית בארצות הברית בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר הובילה בהתחלה לתמיכה כמעט מלאה במלחמה בציבור האמריקני. אולם, ברוב מדינות אירופה המערבית ראה הציבור את מדיניות ארצות הברית, כשימוש ציני באירועים טראגיים על מנת לקדם אינטרסים אחרים, כגון השתלטות כלכלית על המשאב המרכזי של עיראק - הנפט. התעקשות ארצות הברית לצאת למלחמה גם ללא תמיכת האו"ם הובילה לגל של הפגנות־ענק ברחבי אירופה כנגד המלחמה. בוש דיבר על כך שקיימת "אירופה ישנה", שכללה את מדינות אירופה הוותיקות הליברליות שהתנגדו למלחמה, ובראשן צרפת, מול "אירופה החדשה", שכללה בעיקר את הדמוקרטיות החדשות של מזרח אירופה, שנטו לסייע לארצות הברית במלחמה נגד סדאם. כשם שבאירופה התגבר גל אמריקנופובי, בארצות הברית עבר גל פרנקופובי, וכך למשל הצ'יפס שנקרא תמיד בארצות הברית "טוגנים צרפתיים (הפירוש המקורי למילה "פרנץ'" היא פרוסים)" (פרנץ' פרייז) שינה את שמו ל"טוגני חופש" (פרידום פרייז).

לאחר כיבוש עיראק, הודיע בוש כי המלחמה תמה, ונחת במטוס קרב של הצי האמריקני על סיפון של נושאת מטוסים, כשמאחורי הדוכן שמעליו נאם, הוצב שלט ובו כתוב כי "המשימה הושלמה". אולם כאשר החלו פעולות הגרילה הנרחבות כנגד הצבא האמריקאי, החלה לרדת הפופולריות של המלחמה גם בקרב הציבור האמריקני, וההכרזה של בוש על סיפון נושאת המטוסים, נתפסה כהתרברבות שהקדימה את זמנה. אי מציאת הנשק להשמדה המונית, שהיווה את העילה ליציאה למלחמה, סייעה למגמה זו. כמו כן נתגלה כי טענות נוספות של ארצות הברית נגד השלטון העיראקי לא התבססו כולן על המציאות. כך נתגלה, כי טענתו של הנשיא בוש בנאום המצב לאומה בינואר 2003, כי סדאם ניסה לרכוש אורניום מהרפובליקה האפריקאית ניז'ר, התבססה על מידע מודיעני מסולף. גם הקשרים כביכול של עיראק עם ארגון אל קעידה לא הוכחו, ובמכתב שנתגלה עם תפיסת סדאם חוסיין הוא אף קרא לתומכיו להיזהר משיתוף פעולה עם אנשי הארגון.

[עריכה] השפעת המלחמה על הבחירות לנשיאות ארצות הברית

הירידה בפופולריות של המלחמה תרמה רבות לעלייתו המפתיעה של הווארד דין במרוץ למינוי הדמוקרטי לנשיאות. מכיוון שהוא התנגד למלחמה עוד לפני פריצתה הוא ריכז סביב מועמדותו את רוב מתנגדי המלחמה, והראה כי בסיס התומכים של המפלגה מתנגד לה.

בזאת הוא גרם גם למועמדים האחרים, בהם כאלה שתמכו מלכתחילה ביציאה למלחמה, להתחיל לתקוף את בוש על התנהלותו במלחמה. גם כאשר דין נשר מהמרוץ הפך הנושא לנקודה ראשית במסגרת מסע הבחירות. המועמד הסופי של המפלגה הדמוקרטית, ג'ון קרי, הירבה לומר, שבניגוד לבוש הוא יודע משהו באמת על נחיתה על נושאות מטוסים, ברומזו להכרזה של בוש על סיום המלחמה.

אמון הציבור בניהול המלחמה צנח, והשפיע על ירידתו של בוש בסקרים. גם לכידתו של סדאם שיפרה את תמיכת הציבור במלחמה ובבוש רק באופן זמני. למרות זאת ניצח בוש את קרי בבחירות של שנת 2004.

השנים הראשונות של הקדנציה השנייה של ג'ורג' בוש לוותה בירידה נוספת בסקרים, עקב המשך הקרבות בעיראק והדיווחים על התעללות באוכלוסייה המקומית ובמיוחד בשבויים.

[עריכה] התפתחויות פוליטיות ומדיניות לאחר לכידת סדאם חוסיין

קריסתו של משטר העריצות של סדאם בעיראק ושהות של צבא מערבי בעיראק הביאו למספר התפתחויות חיוביות מבחינת מטרות "הקואליציה" וישראל:

• במדיניותה של לוב חל מפנה. שליטה, מועמר קדאפי, החליט להתפרק מנשק לא קונבנציונלי, כשפניו לחבירה כלכלית עם המערב.
• נסיגת כוחות סוריה מלבנון, לאחר ההפגנות בעקבות רצח רפיק אל-חרירי. בחירות דמוקרטיות שבהן ניצחו הכוחות המתנגדים לסוריה.
• שליטה של ארצות הברית בשדות הנפט והגז הטבעי. לשליטה זו חשיבות מכרעת על כלכלתה של עיראק.
• הנשיא הסורי, בשאר אל אסד, יצא לביקור היסטורי בתורכיה, המדינה השכנה עמה היה אביו, חאפז אל אסד, מסוכסך במשך דור.
• איראן התירה לפקחים מטעם הסוכנות לאנרגיה אטומית לבדוק את מתקניה הגרעינים. לאחר "שקיעתה" של ארצות הברית הקשיחה טהראן את עמדתה, וחזרה להעשרת אורניום.
• נביטת ניצני דמוקרטיה במדינות ערב: בחירות בעיראק וברשות הפלסטינית.
• מובארק התיר לאחרים להתמודד בבחירות וחיזק את הקשר עם ישראל באמצעות עסקאות גז וסיוע לתוכנית ההתנתקות.
• קשר גלוי של פקיסטן עם ישראל. העלמות אפשרות תקיפה של ישראל מצד "החזית המזרחית".
• החוקה העיראקית החדשה אושרה במשאל עם ברוב של 78 אחוז על אף הטרור, עם אחוזי הצבעה גבוהים. על פי ארצות הברית, זוהי החוקה הדמוקרטית הראשונה במדינה ערבית. בקרב המתנגדים למלחמה, נטען כי החוקה קובעת מדיניות כלכלית נאו ליברלית בעיראק ובעצם נועדה לנטילת משאבי הנפט והגז על ידי מדינות זרות. כמו כן, התרבו התלונות על כך שהחוקה עברה במחוזות השיעים ברוב של 99%, שאינו מעיד על בחירות דמוקרטיות ומזכיר תוצאות מימי משטר סדאם חוסיין.

התפתחויות שליליות מבחינת תוכניות "הקואליציה" בעקבות המלחמה:

• לא התגלה מידע נוסף אודות קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק.
• לא חלה רגיעה בעיראק, והההתנגדות לכיבוש האמריקני מתגברת והולכת.
• נוצר קרע גדול בין אירופה ואזרחיה לבין ארצות הברית, שלא היה כמוהו מאז מלחמת וייטנאם. מאמצי הממשל בוש לשפר את היחסים בכהונתו השנייה, אילצו את הממשל לנקוט במדיניות פייסנית יותר כלפי איראן, ולאפשר לשלישיה האירופית להמשיך במשא ומתן עם איראן לאורך כשנתיים.
• מעמד האישה בעיראק הדרדר מאוד. מערכת החינוך והחשמל שותקה והכלכלה נהרסה בעקבות הממשל החדש הנחשב מושחת.
• סניפים של ארגון הטרור האיסלאמי הקיצוני אל-קאעידה מתגבשים בעיראק.
• בחירות דמוקרטיות במדינות ערב מחזקות גורמים איסלמיים דווקא ולא חילוניים ליברליים.
• פירוק עיראק לשלוש מדינות דה פקטו: שיעית, סונית וכורדית. לחימה בין עדתית חריפה בין שלושת העדות, שגבתה עד כה את חייהם של עשרות אלפי עיראקים.
• הרוב השיעי, המושפע רבות מהשכנה השיעית איראן שולט בממשלה בבגדאד.

[עריכה] אירועים אלימים לאחר סוף המלחמה

כיבוש בגדאד, שהביא לנפילת שלטונו של סדאם חוסיין, ואף לכידתו של סדאם חוסיין עצמו, לא הביאו לסוף הלחימה בעיראק. גורמי מחתרת שפעלו ברחבי עיראק גרמו למאות הרוגים בקרב חיילי הקואליציה, ולכמה אלפי הרוגים בקרב תושבי עיראק. כלי הנשק העיקריים של המתנגדים לכיבוש היו פיגועים באמצעות מכוניות תופת, פיגועי התאבדות, ירי רקטות נ"ט ונשק קל מן המארב.

בחודש אפריל 2004 החלה התקוממות שיעית באחדות מערי עיראק, התקוממות שגרמה אף לאובדן שליטה של כוחות הקואליציה באחדות מערים אלה, ולחטיפתם של אזרחים זרים כבני ערובה. התגובה של כוחות הקואליציה הייתה תקיפה ביותר, והביאה תוך ימים מעטים למאות הרוגים עיראקיים.

לרוב ההתקפות כנגד כוחות הקואליציה, כוחות הביטחון של הממשלה העיראקית ואזרחים עיראקים היה אחראי ארגונו של מוסאב אל-זרקאווי. ב אוקטובר 2004 הודיע זרקאווי על הצטרפותו לאל קעידה. בנוסף להתקפות מטענים, מכוניות תופת ורקטות נ"ט - הנהיג זרקאווי שיטה של חטיפת אזרחים זרים והתניית שחרורם בעזיבתם של כוחות הקואליציה. כאשר לא נכנעו כוחות הקואליציה לאולטימטום נהג החוטפים לערוף את ראשי החטופים ולהפיץ את הקלטת המתעדת זאת בטלוויזיה, בייחוד ברשת אל-ג'זירה. אחד החטופים הידועים היה היהודי ניק ברג, הראשון שראשו נערף.

נכון לשנת 2007, גל פיגועי הטרור נמשך בעיראק וכולל שימוש במכוניות תופת גם נגד אזרחים עיראקים. בפיגועים אלה נרצחו מאות חיילים ואנשי מנהל מכוחות הקואליציה וכן אלפי אזרחים ושוטרים עיראקים. לצד הטרור שמופנה כנגד כוחות הקואליציה, מתנהלת בעיראק מלחמת דת בין הסונים לשיעים, במסגרתה ביצעו ארגוני טרור סונים פיגועים כנגד מסגדים שגרמו למאות הרוגים. ב-22 בפברואר פוצצה כיפתו של המקדש הקדוש לשיעים, מסגד אל-עסכריה, פיגוע הידוע כ"פיגוע במסגד אל-עסכריה" בעיר סאמרא, בו נהרגו למעלה מ-100 מתפללים. השיעים פתחו בתגובה במהומות והציתו מספר מסגדים סוניים [1]. לפי הוושינגטון פוסט נהרגו בפיגוע ובגלי ההדף בעקבותיו כ-1,300 בני אדם. במרץ 2006 הודתה קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה, כי במלחמה בעיראק נעשו טעויות רבות. על פי סקרי דעת קהל, במהלך 2006 ירדה הפופולריות של הנשיא האמריקני לשפל חסר תקדים שלא היה כמוהו מאז ריצ'רד ניקסון. הסיבה העיקרית לכך, הייתה טיפולו במלחמה בעיראק. ב-8 ביוני 2006, חוסל אבו מוסעב א-זרקאווי, ראש ארגון אל-קעידה בעיראק. בדצמבר 2006, לאחר שטען במערכת הבחירות כי ארצות הברית ניצחה בעיראק, הודה ג'ורג' בוש כי מדובר לא בנצחון ולא בהפסד כרגע. לאחר מותו, התפרסם ראיון עם נשיא ארצות הברית הרפובליקני ג'ראלד פורד עם העיתונאי בוב וודוורד ובו הביע הסתייגות מהכניסה למלחמה בעיראק.

[עריכה] גזר דינו של סדאם חוסיין

ב-5 בנובמבר 2006 לאחר משפט ממושך נגזר דינו של סדאם חוסיין למוות בגין הריגת 128 אנשים ממוצא שיעי בדוג'אייל. ב-25 בדצמבר 2006 דחה השופט במשפטו את הערעור שהגיש וקבע כי חוסיין יוצא להורג בתלייה בתוך 30 יום. זאת, לאחר שבקשתו למיצוי הדין ביריה נדחתה. חוסיין הוצא להורג בתלייה בשעה שש בבוקר ב-30 בדצמבר 2006 בגיל 69, בזמן חג הקורבן המוסלמי (עיד אל אדחה). המשפט זכה לביקורת על ידי חלק מהקהיליה הבינלאומית והערבית. טענת הקהיליה הבינלאומית הייתה שצריך להעמידו בבית הדין הבינלאומי בהאג ולא בבית משפט בחסות אמריקאית ששופטיו אינם מקובלים על ידי רבים. לאחר מותו, משפחתו דרשה שייקבר בתימן ויוחזר לעיראק רק לאחר "שתשוחרר מהכוחות האמריקאים".

[עריכה] אבדות והרוגים

כוחות הקואליציה

• נכון ל-31 בדצמבר 2006 נהרגו בעיראק יותר מ-3240 חיילים ונפצעו למעלה מ-12,630 חיילים, כ-2999 מהם אמריקאים.

צבא עיראק, המליציות החמושות וארגוני הטרור

• ההערכות הן ש-15,000 חיילים עיראקים נהרגו בזמן המלחמה.
• כמה אלפי חמושים נהרגו במהלך הקרבות שאחרי נפילת עיראק.

אזרחים עיראקים

• נרשמו בין 21,000 ל-24,000 אזרחים שנהרגו. אך מחקרים מראים שמתו סך הכול כמאה אלף עיראקים בסך הכול, כתוצאה מהמלחמה והשלכותיה.
• כמה אלפי אזרחים נהרגו בקרבות שלאחר הלחימה וכן בפעולות טרור של המליציות של אל-זרקוואי וארגונים חמושים אחרים.

אזרחים זרים וגופים בינלאומיים

• סה"כ: 169.
• עיתונאים: 32.
• עובדי או"ם: 22.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פרויקט: המלחמה בעיראק Operation Enduring Freedom, סיקור מיוחד באתר CNN
• אבדות הקואליציה במלחמת עיראק, אתר CNN
• אבדות כוחות הקואליציה במלחמה
• אבדות לעיראק במלחמה, אתר CBC קנדה
• אילו ארצות הברית הייתה עוזבת את עיראק היום, סת' וויקאס, באתר אומדיה