הארווי מילק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הארווי מילק

הארווי מילק (22 במאי 1930 - 27 בנובמבר 1978) היה פוליטיקאי אמריקאי, פעיל זכויות האדם, והומוסקסואל, שנרצח אחד עשר חודשים לאחר שנבחר לכהן כחבר במועצת העיריה של סן פרנסיסקו.

מילק נולד בלונג איילנד, בן שני למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. בגיל 14 הבין מילק שהוא הומוסקסואל. לאחר שסיים את לימודיו בקולג', הוא התגייס לצי. כשהשתחרר עבד במשרת צווארון לבן - אנליסט בבורסה בוול סטריט. בשנות השישים שינה מילק את סגנון חייו - הוא גידל שיער ארוך והתרועע עם שחקני תיאטרון אוונגרד, והשתתף בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם. בתחילת שנות השבעים עבר לסן פרנסיסקו, ופתח יחד עם שותפו לחיים, סקוט סמית', חנות צילום ברחוב קסטרו, שהפך באותן השנים ללב הרובע הגאה בעיר, שמשך הומוסקסואלים רבים מכל רחבי ארצות הברית.

מילק החל לפעול לקדם אינטרסים של הומוסקסואלים בקליפורניה בכלל ובסן פרנסיסקו בפרט. הכינוי שבחר לעצמו, "ראש העיר של הקסטרו", ליווה אותו זמן רב. ב-1973 החליט מילק לנסות להבחר לעיריית סן פרנסיסקו. רבים ראו אז את מועמדותו כבדיחה והוא אכן לא נבחר. מילק לא התייאש וניסה להבחר בשתי מערכות בחירות נוספות (ב-1975 ו-1976), שגם בהן נכשל, אך הוא המשיך ללא לאות לנסות להבחר לעירייה. ב-1977 שונו נהלי הבחירה לעירייה ביוזמת ראש העיר, ג'ורג' מוסקונה, והעיר חולקה למספר אזורי בחירה שכל אחד מהם בחר נציג אחד לעירייה. לאחר שינוי זה הצליח מילק להבחר לעירייה, בנסיונו הרביעי. מילק היה האדם הראשון שנבחר לכהן כחבר בעיריית סן פרנסיסקו ושבמקביל היה הומוסקסואל מחוץ לארון. בבחירתו הרגיש הציבור ההומו-לסבי בעיר שקולו נשמע לראשונה.

בשנת 1978 נרצחו מילק וראש העיר. הרוצח, דן וייט, היה חבר העירייה לשעבר. לפני הרצח התפטר וייט מהעירייה (בעקבות מצוקה כלכלית: שכר חברי העירייה היה אז סמלי) אך חזר בו מההתפטרות לאחר זמן קצר. וייט ציפה שראש העיר יחזירו למשרתו, אך זה, בעידודו של מילק, סירב לעשות כן. בבוקר ה-27 בנובמבר 1978 נטל וייט אקדח שהיה ברשותו (ללא רשיון מתאים), הטעין אותו ושם בכיסו מחסנית נוספת. הוא נסע לבניין העירייה, נכנס אליו דרך חלון צדדי כדי להתחמק ממעבר דרך גלאי מתכות, עלה ללשכת ראש העיר ולאחר ויכוח ירה בו מספר פעמים מטווח אפס. משם הלך ללשכתו של מילק וירה גם בו למוות, מטווח אפס. בערב אותו יום, לאחר שנודע בעיר על הרצח הכפול, התארגן מצעד אבלות ספונטני ועשרות אלפי אנשים נושאי נרות צעדו מהקסטרו אל בניין העירייה.

וייט עמד למשפט בפני חבר מושבעים שלא נכללו בו בני מיעוטים או אנשים שציינו יחס חיובי לזכויות הומוסקסואלים: היה זה חבר מושבעים "לבן". במהלך המשפט הודגשה בדיווחים עובדת היותו של מילק הומוסקסואל, עובדה שאיימה כביכול על "ערכי המשפחה" של הרוצח. פסיכיאטרים מטעם ההגנה העידו שווייט היה שרוי בדיכאון עמוק, שהתבטא בין השאר בצריכה מופרזת של חטיפים ומזון מהיר, בניגוד לאורח חייו עד אז. הערה של אחד העדים, פסיכיאטר, לפיה צריכת החטיפים עשויה הייתה להחמיר את מצבו של וייט עקב הרעת האיזון הכימי המוחי שלו, פורשה לאחר מכן בציבור כאילו ההגנה טענה שהמזון הוא סיבת הדיכאון, למרות שטענה זו לא עלתה במשפט. למרות העדויות שהראו כי וייט התכונן לרצח טען הסנגור שמעשי הרצח נבעו מחמת זעם רגעית וביקש להפחית את העונש. המשפט ארך 11 ימים בלבד. חבר המושבעים הרשיע את וייט בעבירת הריגה בלבד (התביעה ביקשה להרשיע ברצח מדרגה ראשונה, עבירה שהעונש המירבי עליה בקליפורניה הוא עונש מוות). ב-7 בינואר 1984 שוחרר וייט על תנאי - כעבור חמש וחצי שנים בלבד. הוא לא קיבל בכלא שום טיפול פסיכיאטרי. הארי בריט, מחליפו של מילק בעירייה, אמר לאחר היוודע גזר הדין כי המושבעים נתנו לווייט יחס מועדף שנאשם שחור או הומוסקסואל לא היה זוכה לו לעולם.

כשנודע בציבור גזר הדין המקל של וייט אורגנו בעיר הפגנות מחאה מול בניין העירייה, בהן דרש ההמון צדק בקריאות "We want justice". באותו לילה פרצו "מהומות הלילה הלבן": המון הומוסקסואלי פרץ לבית העירייה והצית אותו ושרשרת של מכוניות של שוטרים שהיו במקום. מאוחר יותר התפתחה תגרה בין השוטרים שביקשו לסלק את המתפרעים מבית העיריה. אחר כך התלקחה תגרה נוספת בין שוטרים ומפגינים באזור הקסטרו. במהומות נפצעו כ-160 בני אדם.

מילק הפך סמל של תנועות זכויות הגייז וזכויות האדם. על שמו נקראה כיכר בצומת מרכזי ברובע קסטרו שבסן פרנסיסקו. ב-1984 הופק הסרט התיעודי "The times of Harvey Milk" המספר על חיי מילק ומותו. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט התעודי הטוב ביותר באותה שנה.