גאווה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גאווה, היא תחושת ערך, הערכה והחשבה של אדם לעצמו, לתכונותיו, למעשיו ולדברים שיצר, ולעתים גם לכל אלו בקבוצה אליה הוא משתייך ועמה הוא מזדהה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היבטים שונים בגאווה
כאשר תחושת הערך העצמי של אדם גבוהה במידה ניכרת מן הערך שמייחסים לו רוב האנשים סביבו, ובמיוחד כאשר תחושת הערך העצמי הופכת מנותקת מן המציאות והמחזיק בה אינו מכיר בסתירות בינה לבין המציאות = הגאווה מכונה יהירות. כאשר תחושת הערך העצמי של אדם מיוסדת לא על מעשיו והישגיו אלא על השוואה בינו לבין אנשים אחרים, וכאשר אותו אדם מדגיש את עליונותו, נוהגים לכנות את התחושה התנשאות. כאשר האדם מחצין ומבטא את יתרונותיו ומשתבח בהם, נהוג לכנות תחושה זו בשם שחצנות. בלשון עממית מכונה מי שמנפנף לעיני כל ביכולותיו שוויצר.
[עריכה] בתרבויות
בתרבויות שבהן הושם דגש רב על היררכיה וציות ושבהן לא הייתה הפרדה בין אדם למוצאו או מעמדו, נחשבה גאווה אצל מי שדורג בתחתית ההיררכיה או שבא ממוצא שנחשב נחות, לרגש שלילי שיש לדכאו. תחושות דומות אצל אנשים ממעלה ההיררכיה נחשבו למעלה שיש להתגאות בה.
בתרבויות יוון ורומי הייתה הבחנה בין גאווה ראויה של אדם במעשה ידיו, לבין גאווה מופרזת שנתפשה כהחצפת פנים כנגד האלים וכונתה היבריס. במיתולוגיה היוונית מופיע הסיפור על דדלוס, שבנה כנפיים שאפשרו לאדם לעוף. הוא עופף באמצעותן עם בנו איקרוס, אך זה עף גבוה מדי והתקרב לשמש והדונג ששימש להדבקת הנוצות נמס ואיקרוס צלל למימי הים וטבע. ברומא, כאשר נערכו תהלוכות לכבודו של מנצח במלחמה או קרב, נהוג היה לשים לחשן במרכבתו של המנצח כדי שישוב וישנה באוזניו: "כך חולפת תהילת עולם" — סיק טרנסיט גלוריה מונדי — היינו, האדם הוא בן תמותה והתהילה חולפת.
[עריכה] בדתות
בדתות רבות, כמו היהדות, הנצרות, האיסלם, הבודהיזם ההינדואיזם והקונפוציאניזם, וכמו כן במגוון כתות מיסטיות ואמונות "העידן החדש" נחשבת הגאווה בדרך כלל לרגש שלילי. ברבות מהדתות והאמונות המיסטיות הללו קיימת תביעה מן האדם לחוש שפלות רוח והכחשת העצמי.
על–פי תפישות נוצריות שונות, לדוגמה, על האדם להתקיים תוך התכחשות עצמית מוחלטת ושפלות רוח מרבית משום שלאדם אין ערך כלל, ותחושת גאווה כלשהי היא מטבעה יהירות שיש לדכאה. הגאווה (superbia) נחשבת לאחד משבעת חטאי המיתה — חטאים שהלוקה בהם חייב מיתה.
בדתות כמו הבודהיזם, השאיפה הנעלה ביותר היא להגיע למדרגת צמח ולחיות חיים וגטטיביים שבהם אין לרגש ולעצמיות כלשהי מקום. על–פי תפישה זו, גאווה, ככל רגש אנושי, היא דבר שיש להלחם בו ולהכחידו.
גם בהינדואיזם נחשבת הגאווה לרגש מגונה. האל רוואנה במיתולוגיה ההינדואיסטית הוא מלך מרושע שראמא, אואטאר ווישנו הורגים משום שהוא מפגין את החטאים שדינם מיתה גאווה ותאווה.
[עריכה] ביהדות
ביהדות מיוחסת גאווה כתכונה חיובית רק לאלוהים. לדוגמה: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:" (שמות, ט"ו א'). גאווה אצל אדם, לעומת זאת, נתפשת כשלילית או כמקורבת או משוייכת לטיפשות או בערות. לדוגמה: "בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם". (משלי, י"ד 3) וישנה אף תפילה להמנע מגאוה, "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי" (תהילים, ל"ו 12)
יחס עוין במיוחד יש לגאווה כאשר היא באה מפי אדם המתיימר לסמכות או כח אלוהי. לדוגמה, פרעה מלך מצרים המתיימר כי הוא ברא את עצמו: "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי." (יחזקאל כ"ט:ג'); או מלך בבל, המדמה את עצמו יושב בשמים: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן." (ישעיה י"ד י"ג).
לעומתם, זכו להלל ותהילה מנהיגים שצוירו כענוותנים, כמו משה רבנו שמתואר במקרא כאדם הענו ביותר על פני האדמה ודוד המלך המעיד על עצמו בשמואל א', כד' יד': שהוא "כֶּלֶב מֵת... פַּרְעֹשׁ אֶחָֽד" ובמקום אחר מייחסת לו המסורה את האמירה "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ. חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהילים פרק כ"ב 7).
הסמ"ג סובר כי איסור הגאווה כלול בתרי"ג מצוות (מצוה סד) בלאו של "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך", על פי הפסוק "ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח, יא), "אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה".
[עריכה] בתלמוד
בתלמוד הגאווה מכונה גסות רוח וזחיחות דעת. על מי שמתגאה נאמר שהוא "דוחק רגלי שכינה" ועליו אומר האלהים: "אין אני והוא יכולים לדור באותו עולם". ועוד אמרו, ש"כל המתייהר, אם חכם הוא- חכמתו מסתלקת ממנו כמעשה הלל הזקן, ואם נביא הוא- נבואתו מסתלקת ממנו כמו אצל דבורה הנביאה, שפסקה את שירתה באמצע" (בבלי מסכת פסחים דף סו/ב). עוד מדמים חז"ל את המתגאה לעובד עבודה זרה (אחת משלוש העבירות החמורות שבתורה), ואומרים שמי שיש בו גאווה "ראוי לגדעו כאשירה" ע"פ הפסוק "ורמי הקומה גדועים". (סוטה ה/ב) עם זאת, לעתים הגאווה חיובית במידת מה, כמו שמובא שם בשמו של רב שסובר ש"תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית (כלומר 1/64, במילים אחרות - מעט שבמעט) של גאווה", ורב הונא אף מוסיף שהדבר אף "מעטר אותו כתג שבקצה השיבולת".
[עריכה] הוגים יהודיים
הרמב"ם בשיטת שביל הזהב שהוא מאמץ מאריסטו, אומר שאף שבכל רגש יש להגיע אל האיזון שבין הקצוות, אל מידת המתון, ברגש זה צריך להרחיק לקצה השני של שפלות הרוח ולא לעמוד בענווה שהיא האמצע. באגרת הרמב"ן, שהיא אגרת מוסר שכתב הרמב"ן לבנו, הוא מתעכב במיוחד על הדרכה מעשית כיצד להימנע מגאווה, ובין היתר הוא ממליץ על דיבור בנחת, המנעות מהרמת קול או כעס, התייחסות לכל אדם אחר כגדול ממך והתביישות ממנו.
הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"א) כותב שכלל ענין הגאווה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה, ולו ראוי כבוד. על פי תפיסתו הגאווה הינה עיוורון שכלי, מפני שהאדם קרוב אצל עצמו ואיננו מכיר בחסרונותיו ובפחיתותו, ובכל אדם ימצאו חסרונות רבים מצד טבעו, משפחתו, מקרים שהאדם חווה, או מצד מעשיו. עוד הוא מציין שיש ביטויים רבים לגאווה אצל בני האדם, מאיש שהולך בכבדות גדולה כאילו היה גופו עשוי מעופרת, וממרגיז ארץ זעפן שמבהיל בני אדם ומשתרר עליהם, ועד כזה שמתגאה בענוותנותו הרבה, ששואף לכבוד במה שהוא מראה לכולם, שהוא בורח ממנו.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: גאווה |
| אדישות • אהבה • אומץ • אושר • אימה • אכזבה • אקסטזה • אשמה • בדידות • בוז • בושה • בלבול • גאווה • געגוע • דאגה • הודיה • הערצה • השפלה • התבטלות • חיבה • חמדה • חמלה • חרטה • ייאוש • כעס • מבוכה • מרירות • סבל • סלידה • עלבון • עצב • עצבנות • פחד • ציפייה • צער • קבלה • קנאה • רחמים • ריקנות • שמחה • שנאה • שעמום • תדהמה • תיעוב • תסכול • תקווה • אמון |  |
