הבחירות לכנסת השישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מערכות בחירות בישראל

הבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1965, עמדו בסימן העימות בין המערך, מפלגה שהוקמה מאיחוד מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון בראשות לוי אשכול, ורפ"י בראשות דוד בן גוריון. הרקע לכאורה היה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה.

בתום מערכת הבחירות התברר כי למרות המאמצים הניכרים שהשקיע בן גוריון והשקיעו "הצעירים" במפלגה, הצליח דור הביניים להדיח את המנהיג הקשיש בלי שייפגע כוחה של המפלגה. רפ"י זכתה בבחירות בעשרה מנדטים בלבד, וניצחונו של לוי אשכול היה שלם. כישלון זה הביא לקצו הפוליטי של בן גוריון, שחדל מכאן ואילך להוות דמות פוליטית בעלת חשיבות.

מערכת בחירות זו תיזכר גם בזכות פסילת "רשימת הסוציאליסטים" על ידי ועדת הבחירות המרכזית. פסק הדין שניתן בעתירתה של הרשימה לבית המשפט הגבוה לצדק הידוע בשם "פסק דין ירדור" מהווה אחד מעמודי התווך במשפט החוקתי במדינת ישראל.

[עריכה] רקע היסטורי

ב־16 ביוני 1963 התפטר דוד בן גוריון מראשות הממשלה בפעם התשיעית, כשהוא מנמק את החלטתו ב"סיבות אישיות" והכריז כי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו - קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז.

הרקע לפרישה הייתה אי קבלת דעתו של בן גוריון במשבר המדענים הגרמנים במצרים והעובדה ש"ועדת השבעה" מצאה כי פנחס לבון אינו האיש אשר נתן את "ההוראה" ב"עסק הביש". הסיבה האמיתית להתפטרותו של בן גוריון, כבפעמים אחרות בעבר, הייתה ניסיון נוסף להטיל משמעת ב"דור הביניים" או "השלישיה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר - ובלוי אשכול.

מיד אחרי פרישתו החל בן גוריון פועל במרץ, כפי שעשה עשור קודם לכן מול משה שרת, לערער את מעמדו של לוי אשכול באמצעות הדרישה להתעלם מהחלטת "ועדת השבעה" ולהקים ועדת חקירה משפטית בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שטרד את מנוחתו של בן גוריון הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון, דבר שבן גוריון תפש כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך המפלגה. בן גוריון סבר גם כי האיחוד יפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן גוריון על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "הפרשה". אשכול התפטר ב־15 בדצמבר, אך מייד הטיל עליו הנשיא, זלמן שז"ר את הרכבת הממשלה, וב־22 בדצמבר כבר הציג אשכול ממשלה חדשה, זהה לקודמתה.

בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן גוריון - "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

היה ברור כי עתה הייתה מפלגת השלטון בשלה לתת גט כריתות למנהיגהּ מזה שלושים שנה, אך בן גוריון עדיין לא ויתר. ב־3 ביוני 1965 העמיד את עצמו בן גוריון כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול.

בן גוריון החליט להקים מפלגה מתחרה. הנחתו הייתה כי המפלגה עתידה לקבל בין 20 ל־25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך, דבר שיאפשר לו לעמוד בראש הקואליציה שתקים את הממשלה הבאה. לאחר מכן, שאף להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תטוהר מתומכי לבון ואשכול. בן גוריון כפה דעתו זו על תומכיו במפלגה. אישים כמשה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי ואחרים התפטרו מן הממשלה ומן המפלגה, וחלקם אף גורשו ממנה ב"משפט חברים". מפלגתו החדשה של בן גוריון "רשימת פועלי ישראל" הייתה לעובדה קיימת.

[עריכה] פרשת ירדור

הבחירות החדשות נקבעו ליום 2 בנובמבר 1965. בין המפלגות שנרשמו בוועדת הבחירות המרכזית הייתה מפלגה בשם "רשימת הסוציאליסטים" שרבים מחבריה היו חברים בארגון "אל ארד" שהוכרז כהתאגדות בלתי חוקית. בשל עובדה זו פסל יושב ראש ועדת הבחירות, השופט משה לנדוי, את "רשימת הסוציאליסטים". רשימה זו עתרה לבג"צ. פסק הדין שניתן (ע"ב 1/65 ירדור נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית פ"ד יט (3), 365) מהווה אבן יסוד במשפט החוקתי במדינת ישראל. הדעה שנתקבלה היא דעתו של הנשיא שמעון אגרנט, שבה תמך השופט יואל זוסמן אשר כתב אף הוא פסק דין מפורט, וכנגדה יצא השופט חיים כהן, שסבר בדעת מיעוט כי אין לפסול רשימה במקום בו החוק אינו מתיר זאת במפורש. אגרנט פסק כי בשל הנתון החוקתי הבסיסי, כי מדינת ישראל הינה מדינה יהודית, אין כל אפשרות להעלות על סדר היום את השתתפותה בבחירות של רשימה הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל ושלילת ריבונותה. הרשימה נפסלה מלהשתתף בבחירות, זו הפעם הראשונה. למרות ניסיונות לפסול רשימות נוספות המייצגות דעות קיצוניות מן הימין ומן השמאל, לא הצליחו ניסיונות אלו עד שבשנת 1985 תוקן המצב החוקי, וניתנה לוועדת הבחירות סמכות מפורשת לפסול רשימת מועמדים שיש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, והסתה לגזענות.

[עריכה] מערכת הבחירות

מערכת הבחירות התמקדה במאבק שבין רפ"י ובין "המערך". רפ"י הייתה המפלגה האופנתית, ורבים הצטרפו לשורותיה. על אף שבראשה עמד "הזקן", הייתה זו מפלגה בעלת תדמית צעירה וחדשנית. עם זאת, דומה היה כי הציבור מאס בחיטוט בפצע "הפרשה" וייתכן כי העובדה כי דיגלה של רפ"י היה פתיחת העניין לעיון נוסף הייתה בעוכריה. ברשימה לכנסת שהציגה רפ"י היו שמות נוצצים, רמטכ"לים לשעבר כצבי צור ומשה דיין, ו"צעירים" כיצחק נבון ושמעון פרס, שלכאורה נראו כמורדים היוצאים מול המנגנון המפלגתי המפא"יניקי (אף כי תוכניתו של בן גוריון הייתה להתאחד עם המנגנון המפלגתי המפא"יניקי מיד אחרי הבחירות).

לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א, אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית.

העימות בין הצדדים היה חריף ביותר. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י, התבטא כי רפ"י היא "קבוצה נאו-פשיסטית שבראשה עומד מנהיג". משפגש בן גוריון בשר בכור שלום שטרית במסדרונות הכנסת, סירב ללחוץ את ידו. תקריות אלו העיבו על מערכת הבחירות, אשר הייתה, כלשונו של בן גוריון ביומנו "מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה בישראל".

מחוץ למאבק זה אירעו אירועים חשובים נוספים. המפלגה הליברלית התפצלה למרכיביה הפרוגרסיבים והציונים הכלליים. הפרוגרסיבים הפכו לליברלים העצמאים, ואילו הציונים הכלליים הצטרפו אל תנועת החרות ויצרו את "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. המפלגה החדשה הייתה צעד נוסף בדרכו של מנחם בגין למיתון מסריו כדי להגיע אל הקונצנזוס.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית התפלגה. הפלג המתון, בראשות משה סנה, שמר על השם מק"י, ואילו הפלג הקיצוני, בראשות מאיר וילנר בחר בשם רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). היה זה צעד בדרכו של סנה בחזרה אל הציונות ואל חבריו משכבר, אנשי מפ"ם, שאת מפלגתם עזב בזעם בשנות החמישים.

תנועה רדיקלית חדשה, "העולם הזה-כוח חדש" הוקמה על ידי אורי אבנרי עורך השבועון "העולם הזה". התנועה הוקמה על מנת להלחם בחוק איסור לשון הרע, אך מצעה היה רדיקלי ואנטי–ממסדי. הקריאה להכרה בעם הפלסטיני נחשבה אז למעשה של כפירה בעיקר. מפלגה זו הצטרפה לאחר מכן ל"מחנה של"י". בעיני רבים, היו מסריה של המפלגה אז חידוש מרעיש ואף מזעזע.

[עריכה] תוצאות הבחירות

בבחירות לכנסת השישית, אשר התקיימו ב-2 בנובמבר 1965, נמנו כמיליון ומאתיים אלף קולות כשרים, מתוך כמיליון וחצי בעלי זכות הצבעה, ואחוז ההצבעה עמד על כשמונים אחוזים מן הקולות. אחוז החסימה עמד, בהתאם, על שנים עשר אלף קולות. תוצאות הבחירות היו כדלהלן:

הערות	מספר מנדטים	קולות באחוזים	שם הסיעה
	45	36.7	המערך
	26	21.3	גח"ל
	11	8.9	מפד"ל
	10	7.9	רפ"י
	8	6.6	מפ"ם
	5	3.8	ליברלים עצמאיים
	4	3.3	אגו"י
	3	2.3	רק"ח
	2	1.8	פאג"י
מפלגת לוויין של מפא"י	2	1.9	קידמה ופיתוח
מפלגת לוויין של מפא"י	2	1.3	שיתוף ואחווה
	1	1.2	העולם הזה-כוח חדש
	1	1.1	מק"י

התוצאה הבולטת לעין היא נצחון המערך, אשר ביחד עם מפלגות המיעוטים המסונפות לו זכה ב-49 מנדטים. רפ"י, שזכתה ב-10 מנדטים בלבד, הובסה, והקריירה הפוליטית של בן גוריון באה למעשה אל קיצה.

האיחוד של הציונים הכלליים עם חרות הביא לירידה של 3 מנדטים בהשוואה לזה שקיבלו שתי המפלגות בנפרד במערכת הבחירות הקודמת. לרבים, כולל בתוך "חרות", היה נדמה כי לבגין אין כל סיכוי להביא אי פעם להחלפת השלטון.

מפלגתו של אורי אבנרי הצליחה לעבור את אחוז החסימה. אבנרי היה לאחד הח"כים הפעילים והבולטים במשך התקופה שבה היה חבר הכנסת.

[עריכה] לאחר הבחירות

כחודש וחצי לאחר הבחירות הציג אשכול את ממשלתו, שהסתמכה על אנשי המערך, מפ"ם, הליברלים העצמאים והמפלגות הדתיות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה כוננה בישראל ממשלה שכהונתה לא הסתיימה בהתפטרות בטרם עת והיא כיהנה ברצף עד מותו של אשכול ב-26 בפברואר 1969. הסיבה הברורה ליציבות זו הייתה העובדה שהייתה זו גם הממשלה הראשונה שלא הייתה נתונה להשפעת בן גוריון בקדמת הבמה או מאחורי הקלעים.

הישגו של אשכול, שהצטייר כאדם אפור ולא כריזמטי, היה גדול במיוחד משום שבמהלך תקופת כהונתו נעשה ניסיון ראשון לריסון תקציבי שהוביל למיתון, והתרחשה מלחמת ששת הימים, על המשבר הממושך שלפניה ומלחמת ההתשה שאחריה. אחרי מותו של אשכול נבחרה גולדה מאיר לכהן כראש הממשלה והבחירות לכנסת השביעית נקבעו לדצמבר 1969.