משה לנדוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משה לנדוי (נולד 29 באפריל 1912), הנשיא החמישי של בית המשפט העליון, מחברי ועדת אגרנט וחתן פרס ישראל.

לנדוי נולד בעיר דנציג בשנת 1912. הוא קיבל תואר בוגר במשפטים באוניברסיטת לונדון והוסמך כעורך דין. בשנת 1933 עלה לנדוי לארץ ישראל.

לנדוי מונה לשופט בית המשפט העליון ב-29 בדצמבר 1953, וכמשנה לנשיא ב-14 בספטמבר 1976. ב-5 במרץ 1980 מונה לנשיא בית המשפט העליון, וכיהן בתפקיד עד יום פרישתו לגימלאות, ב-29 באפריל 1982.

במשפט אייכמן, שהתקיים בשנת 1961, היה לנדוי אב בית הדין.

בהיותו יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבחירות לכנסת השישית דחה את בקשתה של רשימת הסוציאליסטים להשתתף בבחירות, מכיוון שחבריה שוללים את קיום מדינת ישראל, והוביל בכך לבג"צ ירדור, שקבע תקדים באשר לזכות הדמוקרטיה להתגונן.

לנדוי השתתף בועדת אגרנט (1973), שהוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1987 עמד בראש ועדת לנדוי שבדקה את נהלי העבודה של שירות הביטחון הכללי בעקבות פרשת עיזאת נאפסו. על פי החלטת הוועדה, אושרה באופן רשמי הפעלת לחץ פיזי מתון כלפי נחקרים המהווים "פצצה מתקתקת". החלטות הוועדה עוקרו מתוכנן עם פס"ד הוועד הארצי נגד עינויים שפסל בשנת 1999 את כל שיטות העינויים, מלבד במקרים חריגים של "פצצה מתקתקת".

היה יו"ר הראשון של הוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם. זכה בפרס ישראל בתחום המשפט בשנת 1991.

ידוע בביקורתו על גישות "האקטיביזם השיפוטי" ו"הביקורת החוקתית" של אהרן ברק אותה ביטא בכתבי-עת משפטיים, בוועדות הכנסת ואף בראיון ל'הארץ' בשנת 2000, בו אמר: "אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים."

ב-12 באפריל 2003 "יצא מהארון הפוליטי" ופרסם במעריב מאמר חריף נגד החלטת רה"מ דאז, אריאל שרון לאמץ את תוכנית "מפת הדרכים": "החלטת הממשלה לאשר את מפת הדרכים סותמת את הגולל על מעמדה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית והופכת אותה לעושת רצון אדוניה האמריקניים ואת שרון ל"פודל של פאוול"."

[עריכה] קישורים חיצוניים

• ראיון עם משה לנדוי באתר "מנוף" - ארי שביט, כתבה שפורסמה בעיתון הארץ.