הבחירות לכנסת העשירית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מערכות בחירות בישראל

האספה המכוננת - 1949 הכנסת השנייה - 1951 הכנסת השלישית - 1955 הכנסת הרביעית - 1959 הכנסת החמישית - 1961 הכנסת השישית - 1965 הכנסת השביעית - 1969 הכנסת השמינית - 1973 הכנסת התשיעית - 1977 הכנסת העשירית - 1981 הכנסת האחת עשרה - 1984 הכנסת השתים עשרה - 1988 הכנסת השלוש עשרה - 1992 הכנסת הארבע עשרה וראשות הממשלה - 1996 הכנסת החמש עשרה וראשות הממשלה - 1999 הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה - 2001 הכנסת השש עשרה - 2003 הכנסת השבע עשרה - 2006

הבחירות לכנסת העשירית, אשר התקיימו ב-30 ביוני 1981, היו קיצה של אחת ממערכות הבחירות הסוערות והקשות בתולדות מדינת ישראל. בבחירות התמודד הליכוד בראשות מנחם בגין מול המערך בראשות שמעון פרס. הליכוד, שפיגר בסקרים בתחילת מסע הבחירות, עשה כל שביכולתו על מנת להמשיך ולהחזיק בשלטון, ומערכת הבחירות הרווייה מתחים עדתיים הייתה סוערת, קשה, ולעתים אף אלימה. הפצצת הכור בעיראק, ב-7 ביוני 1981, כמו גם יכולתו הרטורית יוצאת הדופן של בגין, היטו את הכף לטובת הליכוד, אשר ניצח בסופו של דבר בהפרש זעיר של עשרת אלפים קולות.

תוכן עניינים 1 רקע היסטורי 2 מערכת הבחירות 2.1 ההערכות במערך 2.2 כלכלת בחירות 2.3 הפער העדתי 2.4 הפגישה באופירה והשמדת הכור האטומי 2.5 ההערכות במפלגות אחרות 3 תוצאות הבחירות 4 לאחר הבחירות 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע היסטורי

לקראת תחילת שנת 1981 היה מצבו של הליכוד בסקרים קשה. סדרת פרשיות חשפה מתחים וליקויים בתוך הממשלה, ונראה כי מנחם בגין אינו שולט עוד במצב. ב-25 במאי 1980 התפטר עזר ויצמן, שר הביטחון הפופולרי ואחד האחראים העיקריים לניצחון הליכוד במערכת הבחירות הקודמת. ויצמן התראיין בטלוויזיה ומסר כי לדעתו יש ללכת לבחירות, ולתת לעם להחליט באיזו דרך ללכת.

האופוריה שלאחר הסכם השלום עם מצרים חלפה, והקיפאון בשיחות האוטונומיה נמשך, כאשר ביולי 1980 השעה אנואר סאדאת את ההשתתפות המצרית בשיחות, בשל קבלת חוק ירושלים.

גרוע מכל היה המצב הכלכלי. שר האוצר יגאל הורביץ עשה כמיטב יכולתו כדי לייצב את האינפלציה המשתוללת, אך ללא הועיל. האינפלציה השנתית בשנת 1980 הגיעה לשיעור של 133%, וב-24 בפברואר 1980 הוחלף המטבע מהלירה לשקל השווה עשר לירות. הורביץ, הידוע בשל אמרותיו "אין לי" ו"משוגעים רדו מהגג" ניסה לנהל מדיניות שכוונה להקטנת הצריכה הפרטית וריסון כלכלי, אך ממש כקודמו, שמחה ארליך, לא זכה לגיבוי הנדרש מצד בגין.

ב-11 בינואר התפטר הורביץ מתפקידו. העילה הרשמית הייתה חיכוך עם שר החינוך, זבולון המר על יישום "דו"ח ועדת עציוני" שקרא להעלאת שכר המורים. המר היה איש המפד"ל, שהחזיקה בתפקיד מרכזי בקואליציה. הורביץ, לעומתו, היה איש סיעת לע"ם בליכוד (מוותיקי הרשימה הממלכתית שהקים דוד בן גוריון, אחת המפלגות שהקימו את הליכוד) ולמעשה חסר גיבוי פוליטי של ממש. הורביץ הוחלף על–ידי יורם ארידור.

שרשרת של פרשיות שחיתות, הקשורות במפלגות הקואליציה, החלה מזכירה את שאירע למערך ב-1976. ראש עירית רחובות, חבר הכנסת שמואל רכטמן, איש הליכוד, הורשע בפלילים בשנת 1979 ונידון למאסר בפועל. רכטמן היה חבר הכנסת הראשון שנידון למאסר בעודו מכהן. שר הדתות, איש המפד"ל אהרון אבוחצירא, הסתבך בשורת פרשיות פליליות. מייד לאחר זיכויו מלקיחת שוחד, ב-24 במאי 1981, הוסרה חסינותו בשל עבירות מרמה. אבוחצירא הסתכסך עם שר הפנים, איש מפלגתו יוסף בורג, אשר היה אחראי על משטרת ישראל, והכריז כי ירוץ לכנסת ברשימה נפרדת, שכן בורג ניסה "לחסלו". בורג, מצידו, הסתבך בפרשייה נפרדת. בינואר 1981 פיטר את המפקח הכללי של משטרת ישראל, רב ניצב הרצל שפיר, כאשר זה לא דיווח לו אמת, לכאורה, על חקירת אבוחצירא. שפיר לא טמן את ידו בצלחת, חשף את קיומו של תיק מודיעיני בשם "תיק אפרסק" הכולל חשדות להתנהלות פלילית של שר הפנים, וטען כי הוראתו לבדוק את המידע בתיק זה היא שהביאה לפיטוריו. הסתבכותו של שמואל פלאטו שרון בעבירות של שוחד בחירות, והרשעתו בכך ב-15 באפריל 1981 לא היו קשורות אל הממשלה, אך הוסיפו לאווירת המיאוס הכללית ששרתה על הציבור.

התפטרותו של הורביץ מתפקידו הביאה להערכה כי ימי הממשלה ספורים. אחד המרכיבים העיקריים בממשלה ד"ש, התפרקה לרסיסים, וברור היה כי כמעט אף אחד מרסיסיה לא יעבור את אחוז החסימה בבחירות. במצב זה, שבו לכל רכיב מרכיבי הממשלה סדר יום שונה, והמצב הכלכלי מדרדר מדי יום, החליט בגין להקדים את הבחירות, ואלו נקבעו ל-30 ביוני 1981.

[עריכה] מערכת הבחירות

[עריכה] ההערכות במערך

המערך חש כי ניתנה בידו הזדמנות לתקן את מה שנראה לראשיו כ"תאונה היסטורית" ולשוב ולקחת לידיו את השלטון. קלקולי ממשלת בגין נראו בלתי ניתנים לתיקון, והקדמת הבחירות הייתה בעיני ראשיו סימן נוסף לכך שבקרוב ישוב השלטון למקומו הטבעי — המערך.

לאחר מותו הפתאומי של יגאל אלון במרץ 1980 נותרו שמעון פרס ויצחק רבין שני המועמדים הבולטים להתמודדות על מועמדות מטעם המערך לראשות הממשלה. פרס היה אז פופולרי בשורות המפלגה, ונחשב לאיש ביצוע שיוכל לנצח בבחירות. רבין נשא עמו את מטען הממשלה הכושלת שהקים, אבדן השלטון, שיוחס על ידי רבים לקלקלות בממשלתו, ופרשת הדולרים. ההתמודדות בין השניים עברה לא פעם לפסים אישיים. בשנת 1980 פרסם רבין אוטוביוגרפיה בשם "פנקס שירות", אשר התייחסה קצרות לפרס וכינתה אותו "חתרן בלתי נלאה." הכינוי דבק בפרס ושימש את הליכוד היטב בתעמולתו לאורך שנים.

ההתמודדות בין השניים ב-17 בדצמבר 1980 הוכרעה במרכז המפלגה בנצחון גדול של שמעון פרס. רבין אמר כי הוא מקבל את דין הבוחר, ויפעל לטובת המטרה המשותפת, אך הדרך שבה לחץ את ידו של פרס חשפה את רגשות האיבה ואי האמון העמוקים שחש כלפיו.

המערך היה מוכן עתה לבחירות. בראש מטה הבחירות הועמד האלוף במיל' חיים הרצוג. הסקרים הראו על יתרון של עד 25% למערך. פרס השיל מעליו את תדמית "הנץ הביטחוניסט" שהייתה לו בממשלת רבין, והחל מאמץ דעות הנוטות יותר אל השמאל. האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה ואנשי השכבות המבוססות, היו עתה מאחוריו. אל מולו עמד בגין, שלא היה "במיטבו". בריאותו הייתה לקויה ונדמה היה שהוא שרוי בדיכאון עמוק. בסוף שנת 1980 היה ברור לכל מי שהיה בקי בקריאת המפה הפוליטית כי פרס עתיד להיות "ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל".

[עריכה] כלכלת בחירות

יורם ארידור, מחליפו של יגאל הורביץ כשר האוצר היה כלכלן ואיש סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות, ושימש, עד למינויו כשר האוצר, כסגן שר במשרד ראש הממשלה. ארידור החליט לממש את מימרתו של בגין ו"להיטיב עם העם". את מדיניות ה"אין לי" של הורביץ החליפה מדיניות אותה כינה ארידור "כלכלה נכונה", אך רבים ראו בה כלכלת בחירות.

במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה הורדו המכסים והמסים על מרבית מוצרי הצריכה, ה"מחיקון" בשידורי הטלוויזיה הישראלית (הסרת הצבע מהשידורים) בוטל ורבים רכשו טלוויזיות צבעוניות, ניצלו את הורדת המכסים כדי לרכוש מכוניות ונסעו לחו"ל. הורדת המכסים והמסים הייתה יכולה להיות צעד נכון מבחינה כלכלית, אילו הייתה בצעד ההכרחי הנוסף של צמצום הוצאות הממשלה. אולם התוצאה הבלתי–נמנעת הייתה דילדול יתרות מטבע החוץ של המדינה. כמדיניות לזמן קצוב עד הבחירות הביאה מדיניות ארידור להורדת חום זמנית (האינפלציה ירדה ב־1981 במידת מה לשיעור השנתי ה"נמוך" של 102%), אולם זאת על חשבון יתרות מטבע החוץ של המדינה. אולם, מאחר שאין באפשרות ממשלת ישראל להדפיס דולרים (אלא שקלים בלבד) הייתה המדיניות, בטווח הארוך מעט יותר, מתכון לזינוק נוסף באינפלציה (בנוסף להתרוקנות כמעט מוחלטת של יתרות המטבע).

[עריכה] הפער העדתי

בחירות 1981 נערכו בין הליכוד ובין המערך, אך למעשה נערכו גם לאורך קו שבר עדתי, בין האשכנזים שהתייצבו לצד המערך ובין המזרחים שתמכו בליכוד ובבגין.

במשך שנים חשו המזרחים (בעיקר יוצאי ארצות המגרב) זנוחים וזניחים במערכות השלטון במדינת ישראל. הם חשו כי הם מופלים ומקופחים על–ידי האליטות והשלטון ה'אשכנזי' של מפא"י. הליכוד, ובגין בראשו, השכילו להתייחס למזרחים באופן אחר, ופתחו את שורות המפלגה ושורות ההנהגה במידה גדולה הרבה יותר בפני דור חדש של צעירים מזרחים שבאו מעיירות הפיתוח. אנשים כדוד לוי, דוד מגן, משה קצב, בני שליטא, ומאיר שטרית, רובם בעלי עבר של כהונות מוניציפליות בעיירות פיתוח, עמדו בשורה השנייה-ראשונה של מפלגת השלטון.

במערך, במקביל, לא חל שינוי דומה. עם מועמדי התנועה אמנם נמנה מספר דומה של מזרחים כבליכוד, אך רובם נמנו עם הדור הקודם של פוליטיקאים שנתפשו כמי שמצניעים את מזרחיותם ומסתפקים במקום שולי בהנהגה, כמו התפקיד המסורתי של שר המשטרה. "הוועדה המסדרת" במערך (אז עדיין לא התקיימו בחירות לקביעת הרשימה) מיקמה במקום השני ברשימה מוקמה את שושנה ארבלי אלמוזלינו, חברת כנסת יוצאת עיראק שנמנתה עם הדרג השני או השלישי בהנהגה וצעד זה, במקום לקדם את התמיכה במערך, עורר לעג והסתייגות ונתפש כתשלום מס שפתיים מצד המערך לצורכי בחירות.

בבחירות אלו שבה והופיעה בזירה מפלגה עדתית בשם תמ"י (תנועת מסורת ישראל). את המפלגה הקים אהרון אבוחצירא על רקע הסתבכויותיו בפלילים וסכסוכו עם יוסף בורג, אך היא משכה לשורותיה כוחות כבנימין בן אליעזר, והיוותה במידה רבה הקדמה לעלייתה של תנועת ש"ס העתידה לקום לקראת הבחירות הבאות.

את מרבית המהלומות במהלך מסע הבחירות ספג שמעון פרס. הוא נראה כייצוג מובהק לכל מה שהוא "המערך" - נגד עדות המזרח, נגד בגין, נגד ארידור. רבים מן המזרחים, שהתגאו בכך שנציגיהם נמצאים בשלטון (ועוד יותר מזה, שנציגי שנואיהם אינם מחזיקים בהגה השלטון) ובהיות בגין ראש הממשלה, ראו בפרס את המייצג לסכנה כי כל אלו ירדו לטמיון, וכי משטר "המערך" השנוא ישוב לשלטון, כאילו לא אירע דבר בשנת 1977.

פרס ספג מטחי שנאה אישית. השמועות כאילו אמו ערבייה, וכאילו הוא בעל מניות בתדיראן (היינו, מושחת בגלל קרבה לשלטון) רק הגבירו את השנאה כלפיו.

תשדירי הבחירות של הליכוד, שבהם הופיע השחקן ספי ריבלין, התקיפו אישית את פרס. ריבלין הדביק לפרס את הכינוי "כן ולא", בגלל רצונו להשביע את רצון כל הצדדים בכל עת, והחיקוי הנלעג שלו הפך לקו המוביל במסע הבחירות של הליכוד.

עצרות הבחירות שערך המערך הדרדרו מספר פעמים לאלימות או כמעט לאלימות. כאשר הגיע פרס לחגוג את המימונה נאלצה המשטרה לחלצו. נזרקו עליו עגבניות, ובבית שמש נקלט בעדשת המצלמה צעיר בשם הרצל חנוכה המניף כלפיו "אצבע משולשת" או כפי שרבים במערך ובתקשורת, ובהם פרס עצמו, כינו את זה, אולי בלי לשים לב למשמעות המילולית: "תנועה מזרחית מגונה". בעצרת בחירות של המערך בפתח תקווה ב-14 ביוני, נפצעו שמונה-עשר אנשים, ונעצרו עשרים ושישה. המתפרעים חיבלו במכוניות שנשאו סטיקרים של המערך, השליכו על פרס עגבניות, ויצרו עימות אלים עם שומרי ראשו של פרס ועם המשטרה. בשיאה של ההתפרעות נבזז מטה המערך בעיר, ושמשותיו נופצו.

המערך עשה בטיפול בעניין זה את כל השגיאות האפשריות. אופיינית הייתה התבטאותו של מרדכי גור, בעצרת בחירות של המערך לפיה "נדפוק אותכם כמו שדפקנו את הערבים". פרס עצמו נראה לעתים קרובות אובד עצות, ובנאומיו נכנס לוויכוחים עם קוראי קריאות גנאי, כשהוא קורא לצועקים לשתוק ובפועל מעצים את הוויכוח והצעקות.

בגין לא פעל על מנת להקטין את הלהבות. לאחר הבחירות התייחס לתופעות האלימות בביטול, וכדבריו:

"מה יפה הדמוקרטיה. מה יפה העם הנפלא. האנשים הולכים לקלפי, מטילים פתק, שבים הביתה, מחכים לתוצאות. אבל בשבועות האחרונים ניסו להוציא דיבת הדמוקרטיה הישראלית רעה. עם מתווכח לעתים בחריפות. ישנו מקרה אחד או שניים - בגלל זה יש אלימות? בגלל זה אין דמוקרטיה?".

ככל שחלף הזמן והתקרבו הבחירות דומה היה שבגין שב להיות "במיטבו". ראש הממשלה בן ה-69 נראה כמי ששואב הנאה רבה ממסע הבחירות ובמיוחד מהצלחתו להלהיב את שומעיו בכיכרות.

בעצרת הבחירות המסכמת של הליכוד בכיכר מלכי ישראל ניצל בגין התבטאות של הבדרן דודו טופז בעצרת הבחירות המקבילה של המערך, שנערכה יום קודם. טופז אמר בעצרת המערך, אותה הנחה: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

בגין ניצל את ההתבטאות הזו במיומנות רבה:

"אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו פז, דודו טופז, כאן הוא אמר ... באוזני מאה אלף אנשי המערך: 'הטשחטשחים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים... כאן...נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות'...

"כאשר אותו, מה שמו, דו דו טו פז, אמר את האיוולת... כל הקהל שעמד אמש פה, הריע...

"עדיין איש לא פגע בכבודו של שבט שלם בישראל, כמו שהמערך פגע אמש במקום הזה... מה שאני מבקש מכם... ערכו מפעל שיחות טלפוניות... תספרו להם... משפט אחד בסך הכל: "הטשחטשחים כולם במצודת זאב". אשרינו שהם במצודת זאב..." (הנאום).

המסר היה ברור: במערך מזלזלים בכם, המזרחים. אנו בליכוד רואים בכם "אחים". צאו והצביעו נגד המערך, נגד ההתנשאות האשכנזית, נגד פרס.

[עריכה] הפגישה באופירה והשמדת הכור האטומי

כחלק ממסע הבחירות ניסה בגין לשפר את היחסים עם אנואר סאדאת לאחר חודשים של נתק, שנגרם כתוצאה מקבלת חוק ירושלים, הסכים סאדאת בראשית יוני 1981 להפגש עם בגין. הפגישה לא הביאה לכל תוצאה משמעותית. הנסיגה מסיני על פי הסכם השלום הייתה אמורה להתבצע רק בעוד כשנה, ואילו שיחות האוטונומיה הוקפאו, ואף הפגישה באופירה לא הביאה לחידושן. עם זאת, בשל חוק שאסר להראות מועמדים לבחירות, הייתה הטלוויזיה מנועה מלשדר במהדורות החדשות את פניו של בגין, ולכן הוצגו רק תצלומיו של סאדאת בפגישה באופירה. תשדירי הבחירות של הליכוד היו המקום היחיד בו ניתן היה לצפות באירוע כולו.

ב-7 ביוני 1981 השמידו מטוסי חיל האוויר את הכור האטומי בעיראק. כיום ידוע, לאור כל ההתפתחויות מאז, ובמיוחד לאור מלחמת המפרץ הראשונה, כי מבצע אופרה כפי שנקרא המבצע להשמדת הכור, היה דבר בעתו, וכי יש להניח כי היה בו כדי להציל את המדינה מסכנה גדולה. בעת המבצע היו רבים שראו בו תעלול בחירות של בגין, בדומה לניסוי הטיל שביט 2 במהלך מערכת הבחירות לכנסת החמישית. פרס היה מתון בתגובתו: "ברכות לחיל האוויר, ועל הצד הפוליטי לא אגיב", אך דוברי המפלגה כאבא אבן אמרו במפורש מה שנמנע פרס מלומר - "צריך היה לדחות את הפעולה עד לאחר הבחירות". כיום ידוע כי בגין נועץ עם פרס בטרם בוצעה המשימה, פרס יעץ לו שלא לבצעה, והמשימה בוצעה בניגוד לדעתו.

[עריכה] ההערכות במפלגות אחרות

גם מערכת בחירות זו, כקודמתה, ראתה את התמודדותן של מפלגות רבות חדשות. 13 מפלגות עברו את אחוז החסימה, אך 18 מפלגות נכשלו. מעבר לקוריוזים כמפלגת "ביטול מס הכנסה", רשימת הגמלאים, או מפלגת "עמך" שהקים המסעדן היפואי ויקטור תייר אשר במשך מספר שנים ניסתה לרוץ לכנסת, והייתה ידועה במיוחד בתשדירי תעמולת הבחירות הססגוניים שלה, חלו השינויים הבאים בהרכב המפלגתי במדינה:

• תנועת התחיה הוקמה מאנשי מחנה הימין אשר התאכזבו מעמדתו של בגין, והתנגדו לנסיגה מסיני. בראש התנועה עמד יובל נאמן והתנועה התייצבה לבחירות לכנסת העשירית בפעם הראשונה. באותה העת הייתה זו המפלגה הממוסדת היחידה מימין לליכוד.
• הרב מאיר כהנא ניסה בפעם השלישית להכנס לכנסת.
• שמואל פלאטו שרון ניסה לשוב על הישגו משנת 1977 ולהיבחר לכנסת. ססמתו "צוות מומחים פא. שין." והשאלה ששאל - "ומה הם עשו בשביל מדינה?" רמזה על כי הוא נדבן טוב ומיטיב, ובידו הפתרון לבעיות מדינת ישראל בכלל, ובתחום הדיור בפרט.
• ד"ש התפרקה למרכיביה, שהמוצלח בהם היה שינוי בראשות אמנון רובינשטיין. חברי כנסת בודדים כאסף יגורי ניסו לרוץ ברשימות עצמאיות, או במסגרת מפלגות קטנות אחרות, ונכשלו.
• משה דיין רץ ברשימה עצמאית המכונה "תלם" לאחר שערק מהמערך ואחר כך פרש מממשלת הליכוד. דיין, ששבע שנים לפני כן היה הדמות הפוליטית הדומיננטית במדינה, הלך ודעך, גם מבחינה ציבורית וגם מבחינה רפואית. בתשדירי התעמולה של מפלגתו נראה דיין רזה וחיוור, צל של עצמו. באוקטובר 1981, פחות מחצי שנה לאחר הבחירות, הלך לעולמו.
• תמ"י הייתה תנועתו של אהרון אבוחצירא אשר בתעמולתה הדגישה את הגאווה הספרדית ואת מורשת ישראל, כמעין מהדורה מוקדמת, דתית אך לא חרדית, של ש"ס.

[עריכה] תוצאות הבחירות

בבחירות, שהתקיימו ב־30 ביוני 1981, נמנו כ־1,937,000 קולות כשרים מתוך כ־2,490,000 בעלי זכות הצבעה, ואחוז ההצבעה עמד על כ־78%. אחוז החסימה עמד בהתאם על כ־19,400 קולות. בבחירות הושגו התוצאות הבאות:

הערות	מספר מנדטים	קולות באחוזים	שם הסיעה
שני חברים פרשו לאחר מכן והצטרפו למערך	48	37.1	הליכוד
שני חברים הצטרפו לאחר מכן מהליכוד	47	36.6	המערך
	6	4.9	מפד"ל
	4	3.7	אגו"י
	4	3.4	חד"ש
	3	2.3	תמ"י
	3	2.3	תחיה
לרפ"י - הרשימה הממלכתית ולתנועה להתחדשות ציונית חברתית	2	1.6	תל"ם
	2	1.5	שינוי
הצטרפה למערך בתחילת הכהונה, פרשה בסופה	1	1.4	ר"ץ
התפצלות מתל"ם	1	1	רפ"י
התפצלות מתל"ם	1	1	תנועה להתחדשות ציונית חברתית
פרש מהמפד"ל והקים את מצ"ד	1	1	חיים דרוקמן

[עריכה] לאחר הבחירות

הפרש הקולות בין המערך ובין הליכוד עמד על כעשרת אלפים קולות, אך די היה בו כדי למנוע מהמערך להקים ממשלה. הליכוד קיבל את תמיכתן האוטומטית של המפלגות הדתיות והחרדיות. בתוך שלושה שבועות הרכיב בגין ממשלה, אשר הדמות הבולטת בה הייתה אריאל שרון שקיבל את תיק הביטחון לו נכסף זה מכבר.

משבר אירע עת נלקח תיק הקליטה מידי דוד לוי וניתן לאהרון אבוחצירא, אך לאחר תקופה קצרה שבה הסתגר המנהיג הנעלב בבית שאן, שב לוי לכהן כסגן ראש הממשלה. הממשלה החדשה נראתה כממשלת המשך לקודמתה, אך בהשוואה לממשלה שהוקמה בשנת 1977 לקתה בחוסר איזון. אנשים כמשה דיין, יגאל ידין ועזר ויצמן, שהיו בעלי משקל ציבורי בזכות עצמם והיוו בלמים ומאזנים, לא שירתו עוד בממשלה. את מקומם של שמחה ארליך ויגאל הורביץ במשרד האוצר, מילא עתה יורם ארידור אשר המשיך במדיניות "להיטיב עם העם" שהחלה לפני הבחירות. מתקופת כהונתה של ממשלה זו ייזכרו מלחמת לבנון וההיפר אינפלציה, כמו גם התפטרותו של בגין באמצע הקדנציה באמירה "איני יכול עוד".

[עריכה] קישורים חיצוניים

• תוצאות הבחירות לכנסת העשירית, באתר הכנסת