המלחמה הפונית הראשונה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלחמה הפונית הראשונה, בה לחמו קרתגו והרפובליקה הרומית זו בזו, התחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס. הייתה זו הראשונה מבין שלוש מלחמות פוניות בין שתי מעצמות של העולם העתיק באגן הים התיכון, שבמרכזה המאבק על השליטה בסיציליה. מקץ 23 שנות לחימה בים וביבשה, לצד הפוגות ממושכות, ניצחה רומא, שכבשה את סיציליה וכפתה תנאי שלום קשים על קרתגו.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע למלחמה
היירון השני (Hieron) שליט (טיראן) סירקוסאי, ירש ממלכה קטנה במזרח סיציליה, שבדורות קודמים חלשה על שטח גדול בהרבה. הוא שאף להרחיבה, להשיב את הערים שאבדו, וביניהן מסנה (מסינה של היום, בקצה הצפון-מזרחי של סיציליה), שמשלו בה המאמרטינים אשר שהשתלטו על העיר בכוח בשנת 289 לפנה"ס, היו שכירי חרב שמוצאם באיטליה. משפנה נגדם הירון, יצאו שתי משלחות מאמרטיניות אל הקרתגים והרומים (אולי בהפרש זמן; מכל מקום, ברור כי המסע לרומא ארך זמן רב בהרבה). הקרתגים, שהחזיקו בחלק גדול ממערב האי, בעיקר בערי נמל ששימשו להם תחנות מסחר, נענו ברצון. משהתייצב חיל המשלוח הקרתגי במסאנה, נסוגו הסיראקוסאים. למפקד חיל המשלוח, מצדו, לא הייתה כל כוונה לעזוב את העיר, והוא וחילו חנו באקרופוליס של מסאנה. בכל זאת עלה בידם של המאמרטינים לגרשו "בתחבולות ובאיומים" (כך פוליביוס, היסטוריה, 1, 11; פוליביוס מציין כי הקרתגים דאגו להוציא את המפקד להורג בעקבות נסיגתו, ע"פ נוהג שרווח אצלם).
בשלב זה החליטו הרומאים להתערב. לא הייתה זו החלטה פשוטה עבור הסנאט הרומי: רומא הייתה חתומה על חוזה (משנת 348?) עם קרתגו. טיעונים שונים שעמדו כביכול בלב הדיון נזכרים במקורות, במיוחד החשש מפני השתלטות קרתגית על סיציליה כולה, וסכנה לאיטליה עצמה - קשה ליישב זאת עם מדיניות הקרתגים עד אז - וכן שאלת הצידוק המוסרי להתערבות, שהלא רומא עצמה פעלה בתקיפות, זמן קצר קודם לכן ובמצב עניינים דומה, נגד שכירי חרב מבין אזרחיה. בסופו של דבר נפלה ההכרעה לכרות ברית עם המאמרטינים (שרק מתוקף ברית הגנה מותר היה לצאת למלחמה "צודקת", שתזכה לאישור דתי), לטענת פוליביוס, בתוקף החלטת העם (מן הסתם בהצבעה באספת הקנטוריות), שכביכול מסר לו הסנאט את ההכרעה הגורלית. הקונסול אפיוס קלאודיוס יצא למסנה, שכבר יצא ממנה המפקד הקרתגי, והמאמרטינים תכננו למסור לו את השליטה בה. לנוכח ההתערבות הרומית, מיהר הירון טיראן סיראקוסאי לכרות ברית עם הקרתאגים ולהטיל מצור על מסאנה. אפיוס חצה את מצר מסאנה, תקף את מחנה הסיראקוסאים והביסם לאחר קרב ממושך. הירון נסוג לעירו, ואפיוס גמר אומר לתקוף את הקרתגים בהקדם האפשרי. כך, בשנת 264, נפתחה המלחמה באי, שעדיין הייתה בגדר סכסוך טריטוריאלי מוגבל, שסופה שהסלימה לכדי עימות כולל בין חילות וציי הקרתגים והרומים (האחרונים כלל לא היה להם צי של ממש קודם למלחמה) בסיציליה, סרדיניה, קורסיקה, הים התיכון וחוף אפריקה הצפונית (באזור תוניסיה של היום).
[עריכה] מהלך המלחמה
את המלחמה הפונית הראשונה ניתן לחלק לשלושה שלבים:
[עריכה] שלב ראשון (264-262): הכרעת סירקוסאי
בשלב זה המלחמה עדיין הייתה מצומצמת - רומא ניסתה לכפות על הכוחות השולטים בסיציליה - קרתגו וסיראקוסאי - לכאורה הכרה במעמדה של רומא כבעלת ברית של מסאנה, ולמעשה (כמשתמע מכך) הכרה כמעצמה בעלת אינטרסים ולפיכך אמירה בענייני סיציליה.
בשנת 264 נחתו הכוחות הרומיים בסיציליה ורומא הכריזה מלחמה על שתי היריבות. סירקוסאי, החלשה יותר, נכנעה בשנת 263 ובכך למעשה השיגה רומא חלק ממטרתה. חוזה השלום שנחתם עם סירקוסאי הבטיח פיצוי כספי כבד לרומא, אך גם הכיר בשלטונה של סירקוסאי על העיר והשטחים הסובבים אותה, ברדיוס של כ-50 ק"מ מסביבה.
קרתגו לא השלימה עם המצב אלא נערכה ללחימה ברומא ולפיכך תקפה רומא בעומק השטח הפוני וכבשה אחרי מצור את העיר החשובה אגריגנטום הנמצאת בחופה הדרומי של סיציליה. העיר נבזזה בידי החילות הרומיים והשבויים נמכרו לעבדות. היחס הקשה של רומא אל אגריגנטום וסירקוסאי הוביל להמנעות הערים האחרות בסיציליה מכניעה לרומאים.
[עריכה] שלב שני (262-255): שינוי יעדים
רומא שינתה את יעד המלחמה לכיבוש בפועל של סיציליה, ובנתה לצורך כך צי מלחמה, זו הפעם הראשונה בתולדותיה, כדי שתוכל להתמודד עם הצי הקרתגי החזק. הרומאים ידעו, כי בשל חוסר נסיונם הימי הם נופלים מן הקרתגים בשימוש בטקטיקות הימיות המקובלות - תמרון לשם ניגוח והטבעת אנית האויב; על כן התקינו על סיפוני אניותיהם גשרי נחיתה ניידים מצויידים בקרס ברזל, שהוטלו באמצעות מנוף על סיפון אניית היריב וננעצו בו. משהוטלו הגשרים, הסתערו החיילים הרומיים אל אניות הקרתגים והכריעו את צוותיהן בלוחמת פנים אל פנים.
ההתנגשות הימית הראשונה נערכה ליד מילאי (260) והסתיימה בניצחון רומי. בעקבותיו הרחיבה רומא את זירת המלחמה לקורסיקה וסרדיניה (259) ולאחר הכרעתם של הפונים בקרב ים ליד כף אקנומוס (256), נחתו שני לגיונות בחוף אפריקה וניצחו את הצבא העומד מולם.
הרומאים ניסו להגיע להסכם על כניעתה של קרתגו, אולם זו דחתה הסכם זה, שכלל תנאים קשים עבורה. קרתגו סירבה להיכנע, ובמהלך החורף אימנה צבא שכירים בידי קצין ספרטני. באביב 255 תקפו הכוחות הרומים שנית את קרתגו מבלי לחכות לתגבורת מאיטליה. הצבא הרומי הובס ומפקדו נפל בשבי הפונים. שרידי הצבא הרומי חולצו בידי הצי שאף ניצח צי פוני שיצא לקראתו, אולם סערה שפרצה בדרכם לאיטליה הטביעה למעלה ממאתיים חמישים אוניות על צוותיהן ואנשי הצבא שבהן - עשרות אלפי אבדות.
[עריכה] שלב שלישי (254-241): ריכוז המאמץ בסיציליה עד להכרעה
בשלב זה הרומאים התמקדו בסיציליה ודחקו את הפונים למערב האי. במהלך תקופה זו הסתפקו הרומאים בפשיטות הטרדה בלבד על חופי אפריקה ובהגנה מקומית על חופי דרום איטליה מפני פשיטות הנגד שביצעו הפונים. הפונים הוטרדו באותה התקופה גם בבעיות מבית - התקוממות של השבטים הנומידיים שבשליטתם.
בשנת 254 נכבשת פאנורמוס (היום פאלרמו), אך נסיון הכיבוש של ליליבאיום ב-253 מסתיים בכישלון. כישלון זה, יחד עם אובדן נוסף של ספינות עקב סערה השהה את המשך המתקפה הרומאית. הפונים מצדם לא נקטו ביוזמה רצינית בתקופה זו, ייתכן שבשל הבעיות מבית. ב-250 ניסה צבא פוני מתוגבר בפילים לכבוש חזרה את פאנורמוס, אולם התקפתם הסתיימה בתבוסה. תבוסה זו גרמה לנסיגתם גם מהעיר סלינוס ולהתבצרות בליליבאיום. משנה זו ואילך קיימו הרומאים מצור קבוע על ליליבאיום. המצור על ליליבאום נמשך עד לשנת 241, כשכל הנסיונית הרומיים להבקיע את הגנת העיר נכשלו.
בשני קרבות ימיים שהתקיימו בשנת 249 נחלו הרומאים מפלה: נסיון למתקפת פתע על הצי הפוני בדרפאנה כשל לאחר פעולה מבריקה של מפקד הצי הפוני וטעות של המפקד הרומי והביא לאובדנן של 93 אוניות רומיות. בהמשך, יירטה שייטת פונית צי אספקה רומי שלווה ב-120 אוניות קרב תוך יישום לקחים שנלמדו בקרבות הקודמים והמנעות מקרב מגע. על ידי דחיקת אוניות התובלה לחוף סלעי וחשיפת אוניות הקרב לסערה, טובעו כל האוניות הרומיות למעט 20, ובכך למעשה איבדה רומא את כוחה הימי. גם כשלון רומי זה לא נוצל על ידי קרתגו להעברת היוזמה לידיה.
ב-248 הידקה רומא את קשריה עם סיראקוסאי על ידי חידוש ההסכם, שקידם את מעמדה של זו - מהלך שהבטיח את העורף הרומאי במזרח סיציליה.
ב-247 מינו הפונים מפקד חדש לסיציליה - חמילקרת ברקא. חמילקרת העביר במידת מה את היוזמה ההתקפית לידי הפונים: פשט על החופים של דרום איטליה, איגף בדרך הים ואיים על הכוחות הרומיים בפאנורמוס ואלה שצרו על ליליבאיום ודראפנה. אולם הצלחותיו היו חלקיות בלבד וכוחותיו לא הצליחו להסיר את המצור.
בין השנים 242-244 התמקדה רומא בבנייה מחדש של צי המלחמה שלה, שנבנה מתרומות (עקב הידלדלותו של אוצר המדינה). בשנת 241 הפליג הצי לסיציליה. הפונים, שלא ציפו להופעה מחודשת של כח ימי רומי, נתפסו ללא כוחות ימיים באזור וגיוס חפוז של אוניות שנשלחו לעזרה נתקל במארב רומי מתוכנן היטב ובתבוסה פונית. תבוסה זו ניתקה למעשה את האספקה של הנצורים ולא הותירה להם עוד כל סיכוי. קרתגו נאלצה להכנע ולפנות את סיציליה.
[עריכה] תוצאות המלחמה
הסכם הכניעה של קרתגו (חוזה קאוטולוס, על שם הקונסול הרומאי שפיקד על כוחות רומא בסיציליה) כלל פינוי מלא של כוחותיה מסיציליה, החזרת כל השבויים הרומיים שבידיה ותשלום פיצויים בסך 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים. האיים שבין סיציליה לאיטליה עברו לשליטת רומא, ועל הפונים נאסר לשוט במימי איטליה ולגייס בה שכירים. בנוסף, החוזה כלל התחייבות הדדית שלא לפגוע בבעלי הברית של הצד השני, התחייבות שתהייה לה משמעות רבה בסיבות שהביאו לבסוף לפרוץ המלחמה הפונית השנייה.
