הרולד וילסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
|
| ראש ממשלת בריטניה | |
| תקופת כהונה: | 16 באוקטובר 1964 - 19 ביוני 1970 4 במרץ 1974 - 5 באפריל 1976 |
| ראש ממשלה קודם: | אלק דאגלס-הום אדוורד הית' |
| יורש: | אדוורד הית' ג'יימס קלהאן |
| תאריך לידה: | 11 במרץ 1916 |
| תאריך מוות: | 24 במאי 1995 |
| מקום לידה: | הדרספילד, מערב יורקשייר |
| מקום פטירה: | לונדון |
| מפלגה: | לייבור |
ג'יימס הרולד וילסון (11 במרץ 1916 - 24 במאי 1995), ראש ממשלת בריטניה, מי שהוביל את מפלגת הלייבור לארבעה נצחונות על השמרנים בבחירות כלליות, בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים; אינטלקטואל שמאלני-ליברלי, שבתקופתו הותרו בבריטניה הפלות ויחסים הומוסקסואליים ובוטל עונש המוות, הוא התקשה לאושש את כלכלת הממלכה שנקלעה לקשיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ראשית דרכו
הרולד וילסון נולד בהדרספילד שבאנגליה. אביו הרברט היה פעיל המפלגה הליברלית ולאחר מכן איש הלייבור. וילסון בן השמונה ביקר בלונדון והצטלם לתמונה שהייתה לימים מפורסמת, על מפתן הדלת בדאונינג 10.
ב-1931 חלה בטיפוס הבטן, כתוצאה משתיית חלב נגוע בטיול צופים. מאוחר יותר נדדה המשפחה לחצי האי וירל שבצפון-מערב אנגליה, שם מצא האב תעסוקה. בבית הספר המקומי שנוסד לא מכבר, נבחר וילסון לעמוד בראש התלמידים.
הצלחתו בלימודים זיכתה אותו במילגה לאוקספורד. הוא החל ללמוד שם היסטוריה ב-1934. כמו אביו, הוא החל את פעילותו הפוליטית במפלגה הליברלית דווקא, אך לאחר מכן הצטרף ללייבור בהשפעת מורו ג'ורג' הרברט דאגלאס קול. בשנתו השנייה החליף את לימודי ההיסטוריה בפילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה, תואר בין-תחומי שהוא סיים בהצטיינות.
עם סיום לימודיו הצטרף לסגל האקדמי והיה לאחד מהמורים הצעירים ביותר באוקספורד. הוא לימד כלכלה ואחר כך היסטוריה כלכלית. מחקריו עסקו באבטלה ומחזור העסקים.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לשירות צבאי, אולם סווג כמומחה והוכוון לשירות הציבורי במקום. את רוב תקופת המלחמה עשה כסטיסטיקאי בתעשיית הפחם. ב-1943-1944 עמד בראש מחלקת הכלכלה והסטטיסטיקה במשרד הדלק והאנרגיה. מדע הסטטיסטיקה נותר קרוב ללבו כל ימיו: כשר המסחר והתעשייה הוא היה הכח המניע מאחורי חוק נתוני הסחר (1947) שהיה ועודנו הסמכות החוקית שבמסגרתה נאספים הנתונים הכלכליים בממלכה. ב-1972-1973 עמד בראש החברה המלכותית לסטטיסטיקה.
[עריכה] בפרלמנט
בתום המלחמה החל לחפש מושב מתאים בפרלמנט, על מנת להתמודד בבחירות הכלליות הקרבות ובאות. הוא הציג את מועמדותו הרשמית למושב הנבחר, אומסקירק, עוד לפני שהוכרזו הבחירות, ולכן נאלץ להתפטר מתפקידו הציבורי. בזמן שהתפנה לו בין לבין, הוא כתב ספר ובו קרא להלאמה של מכרות הפחם משיקולי יעילות.
בחירות 1945 הסתיימו בניצחון סוחף של הלייבור. גם וילסון ניצח במחוז שלו ובגיל 29 היה לחבר הפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר קלמנט אטלי מינה אותו במפתיע למזכיר פרלמנטרי (מעין סגן שר) במשרד העבודות. ב-1947 שימש זמן מה כשר האחראי על סחר חוץ. במסגרת תפקידו זה נסע לברית המועצות מספר פעמים, לשאת ולתת. ביקורים אלו עוררו לימים חשד, שמא ניהל בהם מגעים מסוג אחר לגמרי.
ב-14 באוקטובר 1947 התמנה לשר המסחר והתעשייה. בגיל 31 הוא היה השר הצעיר ביותר מאז ויליאם פיט. הוא הנהיג את ביטול רבים ממגבלות הקיצוב שנותרו מהמלחמה. ב-1950 הוא נבחר מחדש לפרלמנט בקושי, לאחר שמחוז הבחירה שלו שונה להאיטון שליד ליברפול.
ב-1951 התפטר וילסון מהממשלה, יחד עם חברו לאגף השמאלי יותר של המפלגה, אנאורין בוואן הוולשי, במחאה על הנהגת מס על שירותי הבריאות הציבוריים, שנועדה לממן את המעורבות הבריטית במלחמת קוריאה. מאוחר יותר באותה שנה הפסיד הלייבור את הבחירות. לאחר זמן מה הפסיק וילסון להזדהות עם בוואן. ביד המקרה, היה זה וילסון שהחליף את בוואן בממשלת הצללים, לאחר שזה האחרון התפטר גם ממנה ב-1954.
וילסון מילא את תפקידו בממשלת הצללים ביעילות רבה. החל ב-1956 הוא היה צילו של שר האוצר ונאומיו בנושא זכו לשבחים על שנינותם ובהירותם. הוא טבע את המונח "גמדי ציריך", כינוי אותו הדביק לבנקאים השוויצרים אותם האשים בספקולציה כנגד הלירה שטרלינג. במקביל לכך הוא הוביל חקירה פנימית שנועדה לשפר את הטעון שיפור במפלגת הלייבור.
ב-1959 שוב הובס הלייבור בבחירות וווילסון ניסה בלא הצלחה לקרוא תיגר על מנהיגותו של יו גייטסקל, על רקע הההפסד בבחירות וגם מחלוקות אידאולוגית. ב-1962 ניסה בלא הצלחה לזכות בסגנות המנהיגות ולאחר נסיונות אלה הוא הועבר בממשלת הצללים לתיק החוץ.
מותו הפתאומי של גייטסקל ב-1963 זעזע את המפלגה. במאבק הירושה, היה וילסון מועמד האגף השמאלי בלייבור כאשר מולו התייצבו שני מועמדים ימניים יותר: ג'ורג' בראון וג'יימס קלהאן. פיצול קולות האגף הימני בין שני אלה הבטיח את נצחונו של וילסון. כמנהיג הלייבור הוא תאם את תגובתם לפרשת פרופיומו, והצליח לזכות בהון פוליטי בלא להגרר אל תוך הלכלוך שבסקנדל. בוועידת הלייבור בסוף השנה הוא הציג את עצמו כטכנוקרט המביט קדימה, מעבר לשיטת המעמדות הקיימת.
[עריכה] ראש הממשלה
הלייבור זכה בבחירות הכלליות של 1964, אם גם בפער זעום של ארבעה מושבים. וילסון היה לראש הממשלה, אולם ממשלתו התקשתה לתפקד עם רוב שכזה. ב-1966 הכריז וילסון על בחירות חדשות, בהנחה שהפעם יזכה הלייבור בתוצאה טובה בהרבה. ואכן, הלייבור ניצח הפעם בהפרש ניכר, כאשר השמרנים איבדו כחמישים מושבים בפרלמנט והלייבור הרוויח מספר דומה.
ראש הממשלה וילסון נהנה מתדמית ציבורית-תקשורתית של איש העם. חיתוך דיבורו היה של בן מעמד הפועלים והוא גם היטיב לטפח את תדמיתו הפופולרית, כפי שמעיד תואר האבירות שהחליט להעניק לחברי להקת הביטלס ב-1965. כמו כן היה ידוע באהדתו לקבוצת הכדורגל הדרספילד טאון. פעם העיר על קודמו בתפקיד דאגלס-הום, אציל שוויתר על תוארו על מנת לבוא בשערי בית הנבחרים, שהוא הרוזן הארבעה עשר מהום, כלומר אריסטוקרט מובהק.
את הבטחת הבחירות שלו לפעול למען המודרניזציה של בריטניה הוא אמנם קיים במידה רבה. ממשלתו הראשונה הקימה, לדוגמה, את האוניברסיטה הפתוחה הבריטית, אותה ראה לימים כאחד ההישגים הגדולים שלו כראש הממשלה. אולם כלכלת הממלכה הלכה מדחי אל דחי ושביתות פועלים רבות הקשו על המשק. אף שהיה איש שמאל, התנגד וילסון לרבות מהשביתות, שייצגו בעיניו דרישות לא מוצדקות של מפונקים המבקשים לחיות על חשבון הכלל. גם את המטבע מוכרח היה וילסון לפחת ב-1967. פרט לאלה, המורשת הכלכלית העיקרית שלו טמונה באישרור במשאל עם של הצטרפות בריטניה לשוק האירופי המשותף.
וילסון היה פוליטיקאי מיומן אך לא חף מטעויות. ב-1970 הוא הכריז על בחירות כלליות, בסברו כי כוחה של מפלגתו יתעצם. במקום זה הוא הפסיד את הבחירות ואת ראשות הממשלה לבן גילו ויריבו השמרני הגדול, אדוורד הית'. ב-1974 חזר הית' על אותו משגה עצמו והפסיד את הבחירות עליהן הכריז. כך שב וילסון לקדנציה שנייה בראשות הממשלה.
מדיניות החוץ שלו הייתה אנטי-מיליטריסטית. הוא לא נכנע ללחצים האמריקאים לשלוח את צבאו להשתתף במלחמת וייטנאם לצדם. במקום זה הציע את שירותיו כמתווך דיפלומטי בסכסוך. גם את המשבר ברודזיה - שם הכריזה ממשלת מיעוט לבן, לה התנגד עקרונית, על עצמאותה - ביקש לפתור בלא הפעלת צבא.
[עריכה] לאחר התפטרותו
וילסון הפתיע את האומה ב-16 במרץ 1976 כשהודיע על התפטרותו. הסיבה הייתה, כך טען, תשישות פיזית ומנטלית. עוד אמר כי מאז ומעולם תכנן לפרוש בגיל 60. ייתכן כי כבר החלו להופיע אז סימני מחלת אלצהיימר שבה לקה, ובכך היה כדי להניע אותו להתפטר. גם מצבה הרעוע של הממשלה, שנגרם בין השאר מחופש ההצבעה שנתן לחברי הקבינט שלו בעניין השוק המשותף, ודאי תרם להחלטה.
וילסון החליט להמשיך לכהן כחבר הפרלמנט ולכן לא הוענק לו תואר האצולה המסורתי של ראשי הממשלה הפורשים. הוא קיבל אותו לבסוף ב-1983 ובא בשערי בית הלורדים. זמן לא רב לאחר מכן חלה התדרדרות מואצת בבריאותו והוא מיעט להיראות בציבור עד מותו ב-1995 מסרטן המעי הגס.
לאחר התפטרותו נבחר שר החוץ קלהאן להיות ראש הממשלה. מפלגת הלייבור נכנסה למשבר, שיש התולים אותו בוילסון ויש האומרים שהוא היה הגורם היחיד שעיכב אותו בכעשור. בין כה ובין כה, המפלגה שקעה במאבקים פנימיים וחדלה להיות אלטרנטיבה שלטונית של ממש. במשך כמעט שני עשורים שלטו השמרנים בבריטניה ללא עוררים, עד עלייתו לבמה של "הלייבור החדש" בהנהגת טוני בלייר.
[עריכה] תאוריות הקשר שנקשרו בשמו
קצין הקג"ב אנטולי גוליצין, שערק למערב, טען באוזני ה-MI5 שוילסון היה מרגל מטעם ברית המועצות ושמותו הפתאומי של גייטסקל ב-1963 לא היה אלא התנקשות סובייטית, שנועדה להחליף את גייטסקל הפרו-אמריקני בווילסון. סוכן ה-MI5 פיטר רייט כתב ספר ובו שם בפיו של ג'יימס אנגלטון, מי שהיה ראש הביון הנגדי של ה-CIA, את הטענה שוילסון היה סוכן סובייטי.
יותר מעניינת מהטענה שוילסון היה מרגל, שאינה מגובה בראיות משכנעות, היא הטענה שמנגנוני הבטחון הבריטיים, מתוך החשש שהוא אכן היה כזה, פעלו להצר את צעדיו, למדר אותו בענייני ביטחון ואולי אף תכננו הפיכה צבאית כנגדו. רשת ה-BBC שידרה ב-16 במרץ 2006, שלושים שנה בדיוק לאחר התפטרותו, תחקיר שטען את כל אלה, בין השאר על סמך עדותם של שני עיתונאים, רוג'ר קוריטור ובארי פנרוז, שווילסון עצמו התלונן באזנם על כך שה-MI5 פועל נגדו. לורד מאונטבטן הואשם שעמד בראש הקושרים להפיכה צבאית. תרגיל צבאי שנערך בנמל התעופה הית'רו ב-1974 היה, לפי מזכירתו של וילסון מרשה פולקנדר, למעשה חזרה גנרלית לקראת הפיכה.
בעוד שהראיות לכך שווילסון היה משוכנע בקיומו של הקשר מתועדות היטב [1], קשה לומר את אותו הדבר לגבי הקנוניה עצמה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה וציטוטים באתר "ספרטקוס"
- ביוגרפיה באתר ה-CNN
- כרונולוגיה, באתר World History Database
