הרקליטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הרקליטוס (ביוונית Ηράκλειτος), פילוסוף יווני קדם-סוקרטי שחי בין השנים 540 ל-480 לפנה"ס לערך.

הרקליטוס הוא יליד העיר אפסוס שבאסיה הקטנה.

עם הרקליטוס פוסקת הפילוסופיה מלהיות פילוסופיית-טבע. היא נסבה גם על העולם, אבל בעיקר על עצמה. כבר אצל הרקליטוס אנו מוצאים התחלה לאי-נחת מההסבר הפיזיקלי גרידא.

[עריכה] סגנונו

מרבית כתביו של הרקליטוס לא נשתמרו וממה שידוע היום, הרקליטוס התאפיין בסגנון כתיבה פואטי. הפרוזה שלו קרובה ללשון השירה, הוא עשה שימוש בלשון נופל על לשון, כתב בסגנון תמציתי - אמרות אמרות העומדות כל אחת בזכות עצמה, ללא התקדמות עקבית בטיעון רצוף, השתמש בסמלים, ונראה כי כל תפיסתו את העולם מתאפיינת בחשיבה ציורית. סגנון הכתיבה שלו אורוקולרי - עשוי להתפרש בכמה אופנים.

במחקר הציעו מספר סיבות לסגנונו המיוחד:

1. הוא לא רצה שפשוטי העם יבינו אותו.

2. רעיונותיו היו מתקדמים ביחס לשפה ולמושגים שעמדו לרשותו. בסגנונו ביקש להתגבר על כך.

3. כתיבה כזו מביאה את הלומד להתאמץ להבין, וכך להגיע למשמעויות העמוקות (המקבילה האפיסטמולוגית למורכבות האונטולוגית של הקוסמוס)

[עריכה] תפיסתו את עצמו

הרקליטוס היה יהיר, ובז להמונים. לדבריו אופי נבואי. הוא טען לאמת פנימית אינטואיטיבית ללא צורך באחרים ובמסורת. למעשה יצא בכלל נגד רעיון המסורת. הוא תפס עצמו כמתווך בין הלוגוס ובין האדם, ואת החולקים עליו כחולקים על הלוגוס. הוא שלל את מעמד המשוררים כדי להחליף אותם. כפר בתפיסה הטוענת שהם ניזונים מהשראת המוזות. טען שהיה בידם ידע (polumatheia) אך לא הבנה (nous). הוא טען שחקר (חיפש חקר וחשף) את עצמו, ומכאן עדיפותו.

[עריכה] השקפתו

הרקליטוס לא הבחין בין ההכרתי והישותי. אמירותיו מתייחסות בו זמנית לשני התחומים.

[עריכה] הטבע אוהב להסתתר

הוא טען שהטבע אוהב להסתתר (הנחה שהכירו גם המילטים): לטענה זו ישנן שתי פרשנויות:

1. פרשנות אונטולוגית - המציאות האמיתית נסתרת.

2. פרשנות אפיסטמולוגית - הכרת הטבע מצריכה חשיפה שלו. גם את הטבע יש לחפש לחקור ולחשוף, בעזרת השכל, ולהגיע להבנה כללית; ולא להסתפק באיסוף ידיעות. הרקליטוס קושר את ההבנה עם הכלליות.

[עריכה] ההכרה

לדברי הרקליטוס מי שנפשו אינה מבינה את משמעות הנקלט בחושים, הרי בשבילו עדותם אינה מהימנה, אך הטעות אינה בחושים עצמם. אין לבטל את הנתונים החושיים (- הריבוי), אלא לחקור לארגן לחשוף ולפרש אותם. ישנה אמת אובייקטיבית בעולם, ומי שאינו מגיע לאמת המוחלטת הוא ישן - בהמי.

[עריכה] הניגודים

השקפת עולמו גורסת כי הניגודים קיימים בו זמנית: ההערכה היא יחסית. אין לתפוס את הדבר הפרטי, אלא בקשר לניגודו (המים מתוקים לדגים ומלוחים לאדם). אין לנתק ולבודד אספקטים של האחדות המורכבת של העולם, אלא לראות את הכוליות בכל רבגוניותה. בשביל הרקליטוס ככל הפילוסופים הפרי-סוקרטיים, הניגודים עומדים בעינם, גם אם הם מופיעים בזמנים שונים, מנקודות ראות שונות, או מתייחסים לאספקטים שונים של אותו דבר (הבחנה בין אספקטים שונים של אותו דבר - בין 'עצם' ו'מקרה' אינה נעשית על ידם). הרבגוניות אינה ניתנת להעמדה על יסוד חומרי אחד, כיוון שעמדה זו מבטלת את הריבוי, השוני והתנועה - עובדות בסיסיות בטבע שאינן ניתנות לביטול. ללא הניגודים אין קיום לעולם.

[עריכה] ההרמוניה בניגודיות

התנועה והשינוי הם הביטוי הדינמי לניגודיות, אך אין להסתפק בהכרה בתנועה, אלא יש לחשוף את האחדות העולה מתוך ריבוי התופעות המנוגדות.

הסדר העולה מן המתיחות נקרא בפי הרקליטוס - הרמוניה (hurmonia). -( יש כאן שימוש במונח שפיתגורס השתמש בו אך במשמעות הפוכה). ההרמוניה אינה חיצונית (-יציבות), אלא פנימית (-ניגודים תמידיים). ההרמוניה אינה באה בשלב שני אחרי הניגודים (כאצל פיתגורס), אלא בשלב הראשון בגלל הניגודים . ההתאמה אינה סותרת את המתח והניגוד אלא נוצרת מתוכם. הריבוי, החלקיות וחוסר ההתאמה יוצרים את האחדות. "האחד יתלכד תוך מחלוקת עם עצמו"

בניגוד לתפיסה ההומרית והמילטית הרואה את האידאל במצב הסטטי של חוסר מתיחות, טוען הרקליטוס שהצדק אינו במצב הסטטי, ובהשלמת הניגודים זה עם זה, אלא במריבה עצמה - בניגודיות המתמדת. -( כאן יוצא הרקליטוס נגד אנקסימנדר שדיבר על הצדק, ונגד פיתגורס לטבע לראשונה את המונח הרמוניה).

הרקליטוס מתאר את העולם כמשתנה, דינמי וזורם. מכאן נולדו כמה מאמרותיו המפורסמות ביותר שתפסו מקום של כבוד בפילוסופיה, כגון "הכל זורם" (Πάντα ῥεῖ), או "אין אותו אדם עובר באותו הנהר פעמיים" מפני ששניהם משתנים, שניהם אינם יותר מה שהיו. הן האדם והן הנהר.

[עריכה] הלוגוס

למילה לוגוס ביוונית מספר משמעויות: כל דבר נאמר או כתוב, דברי הסכם, ערך או שם טוב, מחשבה דעה טעם נימוק הגיון, וכן יחס מתמטי ופרופורציה. בעקבות הרקליטוס התחדשה משמעות נוספת - עקרון, חוק כללי, שכל או תבונה.

האחדות המנהיגה את הכול נקראת על ידי הרקליטוס בשם לוגוס. לשיטתו הכרת טבע הדברים תלויה בהשגת הלוגוס, במגע בין האדם הפרטי ובין הלוגוס הכללי. הלוגוס משותף לעולם ולבני האדם. הוא ניתן להבנה, אולם לא הכול מכירים בו. בפני האדם ישנה גם האפשרות של הסתגרות בפני הלוגוס הכללי, ופנייתו להבנה פרטית וחסרת תוקף.

הלוגוס אחראי להיווצרות העולם, ולניהולו בצורה מסודרת. הוא גם הביטוי לסדר בו.

סדר העולם עומד בפני עצמו, ללא התהוות וכליון, ואיננו ניתן לגזירה מיסודות אחרים. סדר העולם נמצא בשינוי מתמיד, כבחיים התמידיים של האש המתחדשים בכל רגע. יש מלחמה תמידית, אך הלוגוס מסדיר בה את החוקיות ('חוקי המלחמה'): היום נלחם בלילה, והקיץ בחורף, אך לא היום בחורף. אין בטבע מלחמת הכול בכל. הסדר בקוסמוס מתבטא במידה קבועה התוחמת את כל השינויים. - זהו פיתוח של מושג החיוב (הצדק) של אנכסימנדרוס, ושל מושג הטבע כמערכת חוקים, כפי שהוא מתגבש במחשבה היוונית.

[עריכה] האש

הניגודים עצמם הנמצאים במעין מצב מתמיד של מלחמה, שסמלה הוא האש - הסמל לשינוי עצמו. משום כך טוען הרקליטוס: העולם הוא אש.

הבחירה באש היא משום שהיא נראית יציבה, נעה תמיד, תמיד במלחמה והיא כח יוצר.

האש מבטאת באופן מוחשי את התנועה, המתח וההרמוניה הכללית שבעולם, לכן היא מבטאת את האספקט החומרי של הלוגוס (ללוגוס קיום עצמאי - הוא חומר). היא סמל, וביטוי אנלוגי לדברים ולסדר המצוי בהם.

להרקליטוס אין מושג של ישות בלתי גופנית, ולכן הוא נזקק לתת ללוגוס התגלמות פיזיקלית באש. על ידי שהדגיש שהנפש אינה חומר העולם, סלל את הדרך ליצירת המושג של ישות בלתי חומרית.

על פי תורתו של הרקליטוס קיימת זהות של האש עם נפש האדם ועם אלוהים. יש כאלה המזהים את האש שבתורת הרקליטוס עם האנרגיה שבטבע, ולכן, הנפש בהיותה חלק של האנרגיה הנצחית שבכל הדברים, לעולם אינה מתה. האנרגיה היא תנועה מתמדת של יצירה והרס. כל דבר נמצא בתהליך של התהוות ושל התפוררות. החיים והמוות הם תהליכים של ההשתנות האינסופית של הצורות, חלק של גופנו מת בכל שנייה בעוד שהחיים נמשכים. לדעת הרקליטוס היקום לא נוצר על ידי אלוהים, הוא התקיים מאז ומעולם וימשיך להתקיים לעד - "אלוהים הוא יום ולילה, חורף וקיץ,מלחמה ושלום, רעב ושובע."