ויכוח טורטוסה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויכוח טורטוסה התנהל בשנים 1413-1414 בעיר טורטוסה שבספרד, והוא אחד מהוויכוחים המפורסמים שבין יהודים לנוצרים בימי הביניים.
מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע לוויכוח
יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופא האפיפיור, יהושע הלורקי, יהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו, בנדיקטוס השלושה עשר, חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. האפיפיור הזקן, בעצמו שש אלי הפולמוס הדתי, קפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו ששלט אז באראגון (אחת הממלכות בחצי האי האיברי שירכיבו בעתיד את ספרד המודרנית) לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. נסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.
הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס דה סנקטה פידה, היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו, ואילו עליהם נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בעל בקיאות במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית.
[עריכה] התנהלות הוויכוח
[עריכה] ראשית הוויכוח
תחילה פגשו היהודים באפיפיור, ששהה אז בעיר, אזור הולדתו, והוא הבטיח להתייחס אליהם יפה ולאכסן אותם בכבוד, אך כוונתו הייתה ברורה. לא היה בדעתו לקיים ויכוח בין שווים, אלא להשתמש בכינוס כדי להטיף לאמונה הנוצרית.
בראשית הוויכוח, ב-7 בפברואר 1413, הציג יהושע הלורקי, הוא הירונימוס, את עקרונות הוויכוח ואת האיסור שחל על היהודים להקשות במהלכו על הנצרות. לדבריו, דווקא משום שהאמונה היהודית קרובה לאמונה הנוצרית ומשום שהאפיפיור רואה ביהודים "שיות נידחות", הוא להוט להחזירם למוטב, יותר משהוא להוט לעשות כן עם המאמינים באסלאם. הדובר הראשי בין חכמי היהודים נקבע בתורנות והשתנה מדי יום. הם היו נתונים בתנאי לחץ גדולים ומשחזרו למעון שהוענק להם פרצו ביניהם לעתים ויכוחים על התשובות שנתנו. ליריבם ניתנה תמיד זכות המילה האחרונה.
המשומד הדגיש את המדרשים לפיהם המשיח כבר בא. למשל, לידתו של המשיח ביום החורבן או המאמר בתלמוד על כך שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, ואלפיים השנים האחרונות הן שנות המשיח. הוא השתמש גם במדרש בפסיקתא שלפיו המשיח יסבול יסורים.
היהודים השיבו בפרשנות למדרשים, בדרך הפשט או בדרך משל, שהוציאה מהם את העוקץ המשיחי, וכן בחזרתם על דברי הרמב"ן בוויכוחו שלו, לפיהם אין הוא מחויב להאמין בדברי אגדה, מה שגרם להירונימוס להציג אותם ככופרים בדתם שלהם. כן ציינו היהודים שאמונת המשיח אינה, בכל מקרה, עיקר האמונה היהודית. נקודה זו תופיע בצורה מפורשת ונרחבת בספר העיקרים, שרבי יוסף אלבו יכתוב בעקבות הוויכוח.
הירונימוס עשה שימוש גם במדרשים, שפורסמו בידי ריימונדוס מארטיני בספרו "פגיון אמונה". היהודים טענו לזיוף ולתרמית ותבעו בתוקף, שיובא לפניהם כתב היד היהודי המקורי שבו מופיעים המדרשים, אולם לא נענו. השאלה האם המדרשים שהביא ריימונדוס אכן היו מזויפים הייתה שנויה במחלוקת במחקר, אולם כיום נוטה הכף לדעה שהם אותנטיים בעיקרם.
אחרי שבועיים של דיונים, שהתנהלו גם בשבת, סיכם ראש מסדר הדומיניקנים ואמר, כי ברור נצחונם של הנוצרים והוכח בוודאות כי לפי מדרשי היהודים עצמם הגיע כבר המשיח. ייתכנו, אם כן, שתי אפשרויות: או שהנציגים היהודים לא אמרו כל שבפיהם, או שהם נעדרי תשובה. האפיפיור סיכם ואמר, שמאחר שהיהודים משנים את דבריהם מפעם לפעם מוטב לנהל את הוויכוח בכתב. כך נמשך הוויכוח על ידי הקראת תזכירים כתובים לתוך החודשים מרץ ואפריל.
היהודים תבעו את חופש הוויכוח, ונאמר להם שהם אינם בוויכוח אלא בכנס של הסברה והטפה. משאמרו שהמורה צריך להתחשב ברצון התלמיד, נאמר להם שאין מעוניינים בהסברה להם, אלא להמון היהודי. בדרך של המעטה בערכם אמרו החכמים שייתכן שיפלו בדבריהם טעויות ושגיאות, אך תורת משה קיימת לעד.
הירונימוס התעקש לעשות שוב ושוב שימוש במדרשים מ"פגיון אמונה" ולהשתמט כשנדרש להציג את כתב היד שבו הם מופיעים.
[עריכה] חלקו השני של הוויכוח
ממאי ואילך התמקד הדיון בדברים שעל המשיח לקיים. היהודים טענו שעליו להוציא את עם ישראל מהגלות ולבנות את בית המקדש, דברים שישו כמובן לא עשה, ואילו הנוצרים הציגו לתנאים אלו פרשנות אליגורית.
עיקרי דברי היהודים היו: הגלות עדיין קיימת, אפילו הנצרות לא התפשטה בכל העולם, העמים נלחמים ביניהם. אין שלום עולמי, והאנשים לא חדלו מלחטוא. בכל מקרה, גאולת ישראל צריכה להיות גאולת היהודים, וזו ודאי לא התרחשה. הגויים אינם יכולים להיקרא "ישראל" (שלא כדעת הכנסייה שראתה את עצמה כ"ישראל שברוח").
הנוצרים טענו בתוקף, שבמדרשים עצמם ניתן לראות שהגאולה, שיביא המשיח היא רוחנית, כלומר כפרה לאדם והוצאת הנשמות מהגיהנום. היהודים השיבו, שלמען גאולת הנשמות אין נזקקים למשיח. מקיימי המצוות בכל דור ודור יזכו לתשועה בחיי העולם הבא, בלי שהדבר קשור לבוא המשיח.
נושא מעניין שנדון בוויכוח הוא ביטול הקורבנות לעתיד לבוא. מול טענות הירונימוס, שהשתמש בין השאר בדברי הרמב"ם המפורסמים על היותם של הקורבנות תחליף פסיכולוגי לעבודה זרה, כדי להוכיח שהקורבנות יתבטלו לעתיד, עמדו היהודים על כך שגם בימות המשיח תימשך הקרבתם, ושבנוסף לטעמיהם הרציונליים יש להם גם טעמים נסתרים.
חכמי היהודים דחו בתוקף את הטענה שסירובם לקבל את דת ישו היא הסיבה לאריכות הגלות. הרי אם היו מקבלים עליהם את דת האסלאם ופונים אל ארצות כתורכיה, גם כן יכולים היו להיחלץ משעבודם.
מקור השראתם של היהודים היה הרמב"ן, והם מיעטו להשתמש בדעות השאובות מהאסכולה המיימונית.
מסכם יצחק בער:
- "התשובות שנתנו חכמי היהודים בשלב זה של הוויכוח הגדול הן מן המעולות ביותר, שהשיבו הסניגורים של ישראל לטענות הנוצרים במשך כל ימי הביניים. הם פירשו את התורות המשיחיות של חכמי המשנה והתלמוד בפרטות ובבהירות שלא נמצא כמותן, לא לפניהם ולא לאחריהם, וחבל שלא כינסו את דברים בחיבור עברי, לדורם ולדורות הבאים"
[עריכה] חלקו השלישי של הוויכוח
בין אוגוסט לנובמבר הייתה הפסקה בדיונים, וסדרת הישיבות החדשה נפתחה למעשה רק ב-8 בינואר 1414. רק שלושה מחכמי היהודים הסכימו להמשיך בו. רבי יוסף אלבו ביקש לשוב לביתו, אך נותר בעיר בסופו של דבר.
היהודים הכריזו שהנוצרים עושים שימוש משונה במדרשים. אפילו על פי שיטתם שלפיה אלו מלמדים על בוא המשיח, ודאי שאינם מלמדים על בואו בזמנו של ישו. אם כך, כיצד ניתן לעשות בהם שימוש להוכיח אמיתת הנצרות?
הנוצרים השיבו שהם אכן אינם מחויבים להאמין במדרשים, אולם היהודי, אשר מאמין בהם, חייב להסיק מהם שהמשיח כבר נולד. היהודים שבו ונימקו מדוע לדעתם בטענה כזו אין הגיון.
בהמשך הדיונים על תורת המשיח הדגיש רבי אסטרוק הלוי שהמילה "משיח" במשמעותה ביהדות ובנצרות מקבלת משמעות שונה לגמרי, ובשל כך אין חילוקי דעות בין היהודים לנוצרים בשאלת בואו, אלא ויכוח בהגדרה מהו בכלל משיח. אחר כך שלל את משמעותו של הוויכוח. אין כישלון בוויכוח יכול להוכיח את כישלונה של האמונה, אלא את קוצר ידו של המתווכח. החכמים היהודים, שנמצאים רחוק מביתם מאבדים בשל כך את רכושם ונגרמים נזקים למשפחותיהם. מצבם כה שפוף שאין דרושה חוכמה גדולה להתנצח עימם בתנאים אלו.
הירונימוס השיב, שהתנהגותם המבוהלת והמפוחדת של היהודים היא עצמה מוכיחה, שאמונתם אינה אמת, שהרי על אמונת האמת נאמר בתנ"ך: "ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש". הוויכוח בענייני אמונה הוא נדרש, ומנהיגי היהדות צריכים לתת דין וחשבון על התורה, שהם מלמדים.
אחר כך הדגיש רבי זרחיה הלוי שהאמונה במשיח היא עיקר, שלפיו צריך לפרש את המדרשים הכתובים. לפיכך שלל את הניסיון להסיק מהמדרש טיעונים כנגד אמונת המשיח, שהרי הפרשנות צריכה לשאוב מעיקר האמונה ולבוא אל ביאור המדרש ולא להגיע אל עיקר האמונה מהמדרש.
באפריל סיכם הירונימוס את הוויכוח לפי תפיסתו, ובכך הסתיימו חילופי הדברים בעניין המשיח.
[עריכה] הוויכוח על התלמוד
מייד החלה התדיינות בנושא חדש, שעליו נסוב כבר ויכוח עתיק אחר, משפט פריז: "הטעויות והמינות והנבלה וגידופי הדת הנוצרית" המצויים בתלמוד.
בנקודה זו החליטו כנראה היהודים שמוטב להם לשתוק, ואמרו שאף שהם משוכנעים שחכמי התלמוד היו יודעים להגן על דבריהם, הם אינם יודעים לעשות כן. רבי יוסף אלבו ורבי זרחיה הלוי לא השתתפו במסירת הודעה זו והסכימו להשיב, אך תשובותיהם אינן ידועות לנו.
הירונימוס תבע לבער את התלמוד. מעניין שהוא עשה שימוש בוויכוח על הרמב"ם שהסתיים בשריפת ספריו, כדי להראות, שיש הצדקה לשרוף ספר, גם אם רק חלק קטן ממנו הוא כפירה.
נראה שרוב חכמי היהודים הגיעו למסקנה, שהמשך הוויכוח יגבה מחיר כבד מדי והנזק, שנגרם לקהילות ולמשפחות בהעדרם הוא בלתי נסבל, והחליטו להפסיקו בכל מחיר. לא ידוע מה אמרו אלו מהחכמים שהסכימו להמשיך לדבר, ובדצמבר 1414 הסתיים הוויכוח רשמית.
[עריכה] תוצאות הוויכוח
האפיפיור, שהשיג לכאורה ניצחון בלתי מעורער, הוציא פקודות לפיהן ספרי תלמוד יימסרו לפקידיו, והללו יצנזרו אותם. הייתה בהוראה זו נחמה מסוימת, שכן החשש היה לשריפה כללית של התלמוד.
מעשי כפיה, שבהם אולצו יהודים להמיר דתם נמשכו, אם כי לא זכו לעידוד רשמי. בכל מקרה, גם על יהודים שאולצו להתנצר נאסר לשוב ליהדות, ורבים מהם הפכו לאנוסים. וינסנט פרר עבר בקהילות וכפה על היהודים לשמוע את דרשותיו.
עיקר הנזק שנגרם כתוצאה מהוויכוח היה מורלי. יהדות אראגון ספגה מכה קשה, ורבים מעשיריה ונכבדיה השתמדו. התחושה הייתה שהיהודים יצאו כשידם על התחתונה מהעימות עם הירונימוס. התעמולה הנוצרית זרעה שמועות על התבוסה, שנחלו שלוחי הקהילות.
לאחר מעשה מתח האברבנאל ביקורת על חולשת הטיעונים שהעלו חכמי ישראל, אך נראה שבנסיבות הקשות שבהן פעלו הייתה יכולתם להצליח יותר מוגבלת.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- בין יהודים לנוצרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרכים ג', ה'.
-
Lasker, Daniel J., Jewish philosophical polemics against Christianity in the Middle Ages, New York 1977
