משה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה רבנו, על פי התורה והמסורת היהודית גדול הנביאים שקמו לישראל, בנם של עמרם ויוכבד משבט לוי. מעמודי התווך של הדת היהודית, מנהיג מדיני ומשחרר לאומי, נביא ומחוקק אשר הוציא את עם ישראל ממצרים ושהביא לעם ישראל את עשרת הדיברות. גם בדתות המונותאיסטיות הנוספות, הנצרות והאיסלאם, מוזכר משה כמנהיג דתי. השומרונים מחשיבים את משה לנביא היחיד שהיה אי פעם.
תוכן עניינים |
[עריכה] שמו
התורה, בספר שמות, מספרת שבת פרעה קראה לו כך משום שהיא הוציאה אותו מן היאור - "כי מן המים משיתיהו" [1] .
שתי בעיות מעוררת הצגה זו של הדברים: ראשית, לא סביר להניח שבת פרעה ידעה לדבר עברית, ושנית, לפי האמור צריך היה שמו להיות 'משוי' ולא 'משה'. לפיכך, ככל הנראה זוהי דוגמה קלאסית ל"מדרש שם" מקראי - נתינת הסבר שלאחר מעשה לשם, ולא הסבר אטימולוגי מחקרי - תופעה נפוצה במקרא. דוגמאות מפורסמות אחרות ל"מדרש שם" במקרא הם בבל ושמואל.
היו כמה ניסיונות למצוא לשמו של משה מקבילה במצרית עתיקה. אחת מן הפרשנויות מצביעה על הקריאה "בן המים" או "זרע היאור" וכדומה, מה שהולם את הסברה של בת פרעה - 'כי מן המים משיתיהו'. פרשנות אחרת רואה ב'משה' את המילה מצרית 'מס' שמשמעותה 'בן של'. לפי זה מובנים דבריה של בת פרעה, שמשה הוא הבן שלה, מכיוון שהיא משתה אותו מן המים. כמובן, שמו של 'משה' בעברית הולם היטב את תפקידו כמי שמשה את ישראל ממצרים, ומסתבר שלכך כיוונה התורה גם כן. במחקר המודרני, יש שראו בשם זה שם סמלי בלבד, המביע את תפקידו זה של משה.
לפי המסופר בתורה, משה נולד מספר חודשים לפני שבת פרעה העניקה לו את שמו. סביר להניח, שבמהלך תקופה זו קיבל משה גם שם ממשפחתו, אלא ששמו הראשון, אם אכן היה לו כזה, לא נמסר בתורה, והוא ידוע רק בשם שקראה לו בת פרעה - משה.
[עריכה] תולדות חייו
אם את ימי ילדותו חי משה בבית השליט החזק בתבל, אזי את נערותו בילה ברעיית צאן במדבר. לאחר שהתבגר כבר הופץ שמו בכל העולם לאחר שגאל את עם ישראל ממצריים. משה, שהוביל את עם ישראל במדבר בנאמנות ארבעים שנה ונתן להם את עשרה הדיברות, מת לאחר שראה את הארץ המובטחת לעמו, ואליה לא בא.
[עריכה] נערותו
לידתו של משה מתוארת על רקע שיעבודם של בני ישראל במצרים, המגיע לשיא בגזירתו של פרעה - "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". בזמן הזה נולד משה לעמרם ויוכבד בני שבט לוי, ומוצפן שלושה חודשים מפחד המצרים. משראתה אמו שאין עוד אפשרות להחביאו, היא מניחה אותו בתיבת גומא, בסוף שעל שפת היאור. בתו של פרעה (לפי המדרשים היא בִּתיה בת פרעה המוזכרת בספר דברי הימים) רואה אותו שם, חומלת עליו, קוראת לו בשם 'משה' - 'כי מן המים משיתיהו' - ומגדלת אותו אצלה. אחותו של משה, מרים הנביאה, מציעה לבת פרעה שתמצא לה מינקת מן העבריות, הלוא היא יוכבד האם, ובעצם מחזירה אותו באופן זמני לחיק המשפחה המקורית.
משגדל משה בבית פרעה, יצא יום אחד וראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הרג את המצרי וטמן אותו בחול. ביום אחר רואה משה שני עברים נצים האחד עם חברו, ומתשובתם לנזיפתו, מתברר לו שהשמועה אודות הריגתו את המצרי כבר נפוצה בארץ. משה נאלץ לברוח למדין, מחשש פן תגיע השמועה לאוזני פרעה. במדין המשיך משה בקו האופייני לו, ובראותו את בנות יתרו, כהן מדין על הבאר, מגורשות על ידי הרועים, הושיע אותן משה והשקה את צאנן. בעקבות זאת התקבל משה בכבוד מלכים אצל יתרו, אשר נתן לו את ציפורה בתו לאישה. למשה נולדו שני בנים - גרשום ואליעזר.
[עריכה] בגרותו
משה הפך לרועה הצאן של יתרו במדבר, וכך יום אחד הוא מגיע אל מחזה מופלא: שיח בוער ולא מתאכל. אז נגלה אליו האל לראשונה ומבשר לו שהוא אשר יושיע את ישראל מצרתם. משה הטיל ספק ביכולתו לכך, ואף התווכח עם האל וביקש ממנו אותות ומופתים שיאמינו לו, אך בסופו של דבר הוא יוצא לתפקיד שנועד לו.
בגיל שמונים הגיע משה למצרים, והתחיל בסדרת פניותיו אל פרעה ובעשר המכות, שבסופו של דבר הובילו ליציאת מצרים. לא ידוע מה עשה בכל אותו הזמן מאז נערותו ועד גיל מופלג זה. יש מדרשים המספרים על היותו מלך כוש (חלק מן הפרשנים הקלאסיים אימצו אותם אך אחרים דחו אותם לחלוטין). יש ששיערו, על סמך רמזים בספר יחזקאל, שמשה אכן הגיע למצרים בגיל צעיר, אך בני ישראל לא שמעו אליו לעזוב את עבודת האלילים שבידם ועל כן רק כעבור דור נוסף חזר.
לאחר ששב משה למצרים ונפגש עם אחיו אהרון, אשר שימש כדוברו, תבע משה מפרעה לשחרר את עם ישראל, וכשפרעה סירב, ניחתו עליו עשר מכות. לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, נעתר פרעה לשחרר את עם ישראל שיוצא אל המדבר. גם לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים רדפו המצרים אחרי בני ישראל ואז אירעה קריעת ים סוף שבה טבע כל חיל מצרים, ולאחר שבועות ספורים הגיע העם למעמד הר סיני ובו הוריד משה לבני ישראל את התורה, שנחשב מאז לאחד מן המעשים המכוננים של משה ושל העם.
[עריכה] מנהיגותו
משה המשיך להנהיג את העם בכל משך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל. במשך תקופה זו, הוא התנסה פעמים רבות על ידי העם המרדן, ואף חולל נסים רבים. באחת מהפעמים, נענש משה, עם אהרן אחיו, שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל. נסיבות העונש עמומות בתורה, ולא ברור מהו בדיוק חטאו של משה, ונראה שבכוונה עירפלה זאת התורה. בסופו של דבר, נפטר משה בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. למשה מתאפשר רק לצפות על ארץ ישראל מרחוק, מעל פסגת הר נבו בארץ מואב. עם מות משה הוא נקבר בגיא מול בית פעור, נעלם מקום קבורתו, והתורה מספרת ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" [2] .
על פי המסורת משה נולד ונפטר בז' באדר. מכיוון שמקום קבורתו לא נודע, נקבע יום מותו כיום הזיכרון לחללי צה"ל וקדושי השואה אשר מקום קבורתם לא נודע.
[עריכה] תכונותיו
הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קובע "שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו", וכאב טיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה.
מאפיין בולט שלו הוא אומץ הלב והגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים ללא מורא, וגורם לו לשחרר את עם ישראל.
מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." [3] . בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת האל. גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעורר בעם, כגון מרד קורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני ה' או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.
בנוסף לכך, מתואר משה דווקא ככבד-פה: "כבד פה וכבד לשון אנכי" [4] "ואני ערל שפתיים"[5] , ולכן אהרן אחיו ממונה להיות דוברו - "ואהרן אחיך יהיה נביאך" [6] היו שפירשו פסוקים אלו כקשיי דיבור והיו שפירשו זאת כקשיים בתחום הרטוריקה. בכל אופן, בהמשך חייו של משה, מתגלה משה כנואם מחונן, ולא ברור למה מעיד משה על עצמו כ'ערל שפתיים'.
[עריכה] נבואת משה
בתלמוד ובמדרש מכונה נבואת משה - "נבואת האספקלריה המאירה". נבואה, שדרכה, כמו בזכוכית שקופה, אפשר להביט ולראות את האור האלהי ללא כל עכירות שכלית או נפשית. הרמב"ם ועוד חכמי ישראל נוספים, מייחדים את נבואתו של משה רבנו משאר הנביאים בתכונות מסוימות:
- נבואת משה הייתה שכלית, ואילו שאר הנבואות היו בדמיון הנביא.
- נבואת משה נעשתה במצב של עירנות גמורה, לעומת כל הנביאים שהיו במצב של עילפון אקסטטי או שינה בחלום הלילה, "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ" (שם, ו).
- נבואת משה נעשתה בעודו עומד על רגליו בשלוה ואילו שאר הנביאים היו מזדעזעים ורוטטים כפי שכתוב בדניאל, "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל, י, ח).
- נבואת משה ראתה את הדברים כהוייתם ומהותם, "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (שם, ח), בעוד ששאר הנבואות היו בסמלים ובמשלים כמו בחלום.
- לנבואת משה הייתה הגבלה שכלית בלבד, בעוד שלשאר הנביאים היו הגבלות שכליות ומידותיות.
- נבואת משה הייתה לפי רצונו ושאר הנבואות היו באופן אקראי לא לפי רצון הנביא, שניסה לעשות פעולות להגיע אל הנבואה, כפי המתואר במל"ב, ג: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'."
- בסיום הנבואה משה נשאר ב"מקדש הפנימי" שלו ובמעמד רוחני, לעומת שאר הנביאים שחזרו לעסקיהם וענייניהם הרגילים.
- נבואת משה כללה את החזון ואת דרכי המימוש המפורטים, ואילו שאר הנבואת עסקו בחזון כללי ובאידאות.
- משה היה הקרוב ביותר אל האל מכל נביא אחר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד)
[עריכה] שאלת קיומו של משה
כמו בכל סיפורי התנ"ך עד לתקופת המלכים, אין הוכחה ארכיאולוגית לקיומו של משה רבנו, שעליו כתוב במקרא שמקום קבורתו לא נודע בכוונה תחילה, ועל כן היו שהעלו תהיות האם היה משה דמות היסטורית או דמות בדיונית. אולם, גם אלו וגם אלו יודו כי אם קיים היה משה, אם לאו, אין הדבר גורע בהכרח מחשיבותו בעיצוב ההיסטוריה והתרבות היהודית והמערבית.
היטיב לתאר זאת אחד העם במאמרו הידוע "משה":
| ...והרי הדבר גָלוי, שגבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה, – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה... | ||
יחד עם זאת, יש שהצביעו על כמה ראיות המטות לאפשרות שמשה אכן היה קיים, ואף בשם זה. החזקה שבהן היא כאמור לעיל עובדת היות שמו שם מצרי אופייני. גם האגדות שנקשרו במשה מצביעות באופן פרדוקסלי על קיומו: אגדת "משה בתיבה" היא אגדה מקובלת בעולם העתיק להסבר מוצאם של מנהיגים שלא קיבלו את מעמדם בירושה (דוגמאות נוספות לכך: כורש, סרגון מלך אשור ועוד). כן לגבי האגדה (שאיננה מופיעה בתנ"ך) על המבחן שערכו לו יועצי פרעה (הבחירה בין גחלים לוהטות לזהב) - גם זו הייתה אגדה "קלאסית" להצדקת מנהיגות שלא באה בירושה בעולם העתיק, אם כי בדרך כלל המנהיג המיועד היה בוחר בזהב. מעבר לכך, נוכחותו של משה כה חזקה במסורת היהודית הקדומה, כך שלמעשה ניתן לראות, לשיטתם של רבים, את עצם העובדה הזו כראיה לקיומו הממשי (ניתן לקחת כדוגמה את ישו, אשר אין מקורות כתובים בני זמנו המוכיחים את קיומו - וראו העדות הפלוויאנית - ואף על פי כן רוב החוקרים מודים בכך שהיה ופעל בתקופה המיוחסת לו).
[עריכה] משה באמנות
בדוגמאות העוסקות באמנויות היפות (פיסול וציור) בהשראת התנ"ך, אי אפשר שלא להביא את מיכלאנג'לו, שהפליא לפסל את משה, כשכל הרואה את יצירתו חש כאילו עומדת לפניו דמות חיה. מיכלאנג'לו פיסל את משה ולראשו קרניים, וזאת בעקבות הבנה מוטעית (בעקבות תרגום הוולגטה של הירונימוס) של הפסוק "כי קרן עור פניו" (שמות ל"ד כ"ט); פסוק זה הוא מקורו של הביטוי העברי 'פנים קורנות' (פנים המביעות שמחה).
בין יצירותיו של הצייר רמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות", כשהצייר מיטיב לתאר את ארשת פניו הכועסת של משה, כפי שניכר הדבר גם בפסלו של מיכלאנג'לו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משה |
- משה - מאת אחד העם, בפרויקט בן יהודה
- הולדתו ופטירתו של משה רבינו - לקט אגדות ומדרשי חז"ל
- "משה - הרועה הנאמן" - משה רבנו באור הקבלה
- סרטים על משה רבנו
