משפט פריז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בארוע בהיסטוריה של עם ישראל. לערך העוסק בפירושים אחרים של המושג, ראו משפט פאריס (פירושונים).
משפט פריז היה דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז".
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע
בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים, ועידת לטרן הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מדרך הישר (מינים).
באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות המכילות הגשמת אלוהים ועל דינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים. מובן שגם דברי האגדה שבהם מוטחים דברים קשים בישו ובנוצרים זכו לתשומת לב.
על כן, הוחלט להעמיד לדין את היהודים דווקא על הכתוב בתלמוד, משום שעל הכתוב בתנ"ך לא יכלו הנוצרים לשפוט את היהודים הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש שלהם.
באותו זמן עלו גם שני מסדרים חשובים נוצריים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים אנטישמיים.
[עריכה] המשפט
ניקולס דונין היה תלמידו של רבי יחיאל מפריז שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים. ב-1236 הוא שלח לאפיפיור גרגוריוס התשיעי איגרת ובה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה.
על התלמוד כתב האפיפיור באגרתו:
- "כלולים בספר זה עניינים כה מוטעים וכה מגונים, עד כי מעלה הדבר בושה בלב האומרים זאת ואימה בלב השומעים זאת, וזו אמורה להיות הסיבה העיקרית הגורמת ליהודים להחזיק בעקשנות בבגידתם"
רק מלך צרפת, לואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור, ובתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה על דרכם.
את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. ייתכן שאת כתב ההגנה חיבר רבי יוסף המקנא בן נתן.
המשפט התנהל בחודש יוני[1] , שנת 1240 בפריז לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה כמו ההגמונים משאנץ, משגליץ ומפריש.
[עריכה] הטענות
ניקולס דונין ציטט מהתלמוד קטעים שונים, וטען שהתלמוד מצווה על כפירה ועל איבה כלפי הנוצרים, ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול אותו וגם להרגו. הוא ציטט אמרות כ"טוב שבגויים הרוג", "אסור ליתן לגוי מתנת חינם משום 'לא תחנם' ואסור ליהודי לומר כמה נאה גוי זה". הוא ציין שבעיני התלמוד, גויים חשודים על רביעה (של חיות ושל זכרים), על עריות (אשת איש) ועל שפיכות דמים.
תשובתם של הרבנים הייתה שאין למתוח קו משווה בין הגויים שאליהם מתייחס התלמוד לבין הנוצרים, ועובדה היא שאכן יהודים סוחרים עם גויים גם ביום חגם של האחרונים, מתייחדים איתם, מלמדים אותם תורה ועוד.
הרבנים הבליטו את עתיקותו של התלמוד, את היותו פירוש למקרא ולא תחליף לו. לגבי הדברים בגנות ישו השיבו הרבנים שמדובר בישו אחר:
"כי לא הייתה כזאת מעולם שנולדו שני אנשים בעיר אחת ושם אחד להם ומתו במיתה אחת? הלא רבים כאלה בארץ" (ספק רב אם תשובה זו נאמרה בכנות)
לגבי סיכוייו של נוצרי לגאולה על פי הדת היהודית אמר רבי יחיאל שגם הוא יכול להיוושע על ידי קיום שבע מצוות בני נח, וזו תפיסה שאכן יש לה מקורות מבוססים במחשבה היהודית.
[עריכה] הערכת תשובות הרבנים
הרבנים מחו והשיבו כי התלמוד דן רק בנוכרים שחיו בזמן חיבורו, ואף תיארו את היחסים הטובים שבין יהודים לשכניהם הנוצרים כהוכחה שאינם מצווים לשנוא את הגויים.
ההבחנה בין גויים בתלמוד לבין נוצרים שבה הסבירו הרבנים את אי הרלוונטיות של הדינים שציטט דנין לא הייתה מזויפת ולצורך המשפט בלבד. הספרות ההלכתית מבדילה ברובה בין עובדי העבודה הזרה לבין הנוצרים.
אומנם היקף השימוש בהבחנה זו משתנה לפי טיבו ודעתו של הפוסק, ואילו הרבנים המתווכחים עשו בה שימוש גורף, ואף הסבירו שדברי התלמוד בגנות הגויים מתייחסים לבני שבע אומות כנען בלבד, דבר שבוודאי אין בו אמת.
עם זאת, בסופו של דבר הצורך להצטדק למען המשפט סייע להפנמה כנה של השקפות סובלניות, דבר המאפיין במיוחד את משנתו של רבי מנחם המאירי, חמישים שנה אחר כך.
כפי שמעיר יעקב כ"ץ בחריפות:
- "נתגלה לנו כאן זימונו של מפנה היסטורי כפול. שהרי המשפט בפריז מהווה בתולדות הכנסייה מעבר מסובלנות יחסית כלפי הדת היהודית לנוהג של התאנות, חשדנות וביקורת כלפי מנהגי היהדות ועיקריה. אותו מאורע גופו דחף את היהודים, אולי שלא בטובתם, לצעוד צעד קדימה לקראת ההשקפה של סובלנות דתית"
[עריכה] ההכרעה
בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז את כל ספרי התלמוד במשך כשתי יממות.
ההשלכה של המשפט הייתה ברורה וחדה. הנוצרים מתכוונים לעשות דבר שנמנעו ממנו במשך כל הדורות עד אז – להתערב בתפיסה ובאמונה היהודית עצמה, ולא להשלים איתה מתוך ראיית היהודים כעדים על אמיתות הנצרות באומללותם הנוכחית או בהתנצרותם לעתיד לבוא.
לאחר שריפת התלמוד בצרפת עלו רבי יחיאל ותלמידיו לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, והתיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- בין יהודים לנוצרים, אורה לימור, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרך 5.
