חוק ההסדרים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק ההסדרים הוא חוק שמחוקקת הכנסת מדי שנה, החל משנת 1986 ועד היום, במגמה לצמצם, לשנות או אף לבטל חוקים, הגורמים להוצאה תקציבית גדולה, שהמשק אינו מסוגל לעמוד בה (לפי עמדתה של הממשלה) והוא אושר לראשונה בכנסת ה-11 בקיץ 1985 על ידי ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי. אישורו של חוק זה מלווה באישורו של חוק תקציב המדינה.
בסוף 1997 ביקשה הממשלה לשנות את שם החוק ל"חוק הצמיחה והתעסוקה", אך מתיחויות בקואליציה מנעו זאת ואומצה הצעת האופוזיציה לכנותו "חוק להקפאת הצמיחה, הגדלת האבטלה ופגיעה בשכבות החלשות". עד שנת התקציב 2004 נקרא "חוק ההסדרים", אז שונה שמו למשך שנתיים לשם משמעותי יותר – "חוק המדיניות הכלכלית", אך לא חל כל שינוי במהותו. בשנת התקציב 2006 חזרה הממשלה לכנותו בשם "חוק ההסדרים".
בשנים שבהן לא הייתה הגבלה בחוק על חקיקה פרטית שבצדה הוצאה תקציבית, שימש חוק ההסדרים גם לדחייה או לביטול של חוקים בעלי השלכה תקציבית ניכרת. מאז התיקון לחוק יסוד: משק המדינה, הקובע כי לחקיקה תקציבית (היינו: חקיקה שעלותה למעלה מ־5 מיליון ש"ח) דרוש רוב של 50 ח"כים, נושא ביטול או דחיית תחילתה של חקיקה פרטית שוב אינו חלק עיקרי של חוק ההסדרים.
לצד הסעיפים שבחוק ההסדרים שבאים לתקן הוראות חוק הנוגעות להוצאה תקציבית, משמש חוק הסדרים גם לשינויים מבניים ורפורמות משקיות התואמות למדיניות הממשלה. שינויים מבניים ורפורמות כאלה נעשים לעתים גם בחקיקה רגילה, שמאפשרת דיון נינוח יותר מאשר זה שמכתיב לוח הזמנים הצפוף של חוק ההסדרים.
השר הממונה על הגשת חוק זה הוא שר האוצר, הממונה גם על הגשת חוק תקציב המדינה, שכאמור, חוק ההסדרים נלווה אליו.
חיסרון בולט של החוק הוא השינויים הרבים מאוד, במגוון רחב של חוקים, הנכללים בו, בהם כאלה שאין להם משמעות תקציבית.
בשלהי 1994 משכה הממשלה את חוק ההסדרים במהלכה של קריאה השנייה שמא לא יעבור ללא הסתייגותם של חברי הכנסת אלי דיין ורפאל אדרי בקשר ליום לימודים ארוך, והתקציב לאותה שנה אושר ללא חוק זה.
תהליך החקיקה השטחי שמאפיין את חוק ההסדרים ספג ביקורת ציבורית נרחבת. בכנס שנערך ב־23 בדצמבר 2003 במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן עסקה שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, בחוק זה, ואמרה:
- "אין ביקורת פרלמנטרית ראויה על חוק ההסדרים, מאחר שהוא מאושר במהירות כה רבה. השאלה האם אני כבית המשפט יכולה לומר לכנסת שהיא קיבלה את חוק ההסדרים בדיון טכני ולא מהותי שנעשה בחופזה ובאופן לא רציני ולא ראוי בוועדת הכספים, ולכן החוק הזה איננו חוקתי וזו שאלה כבדה ורצינית, ואין לי תשובה עליה".
חרף הביקורת הנשמעת, בפועל כל מפלגות הקואליציה בישראל עשו שימוש בחוק ההסדרים שעה שהיו בשלטון.
התייחסה לעניין זה היועצת המשפטית לכנסת ב-2006, נורית אלשטיין:
- "הממשלה עושה בחוק שימוש מניפולטיבי כמכבש ריכוזי, כמעט רודני שמשתק את עבודת הכנסת. קל וחומר שנעשה כאן שימוש בכלי שנועד לשעת חירום בעתות שגרה ... הממשלה שנוטלת לעצמה את החופש לתכנן את השינויים המבניים בפרק זמן בלתי מוגבל איננה יכולה לאלץ את הכנסת לאשר אותן בסד הזמן הקצר, של חודשיים לכל היותר. זה לא רציני, וגם לא הליך חקיקה ראוי".
בהליך אישור חוק ההסדרים יש אבולוציה בשנים האחרונות, שבאה למצוא איזון בין הרצון לאפשר לממשלה לקדם את מדיניותה הכלכלית, התקציבית והמשקית, לבין הצורך לקיים דיון רציני בשינויי החקיקה בכנסת. תהליך זה כולל סינון שעושה היועץ המשפטי לממשלה של הנושאים שיועלו לדיון בישיבת הממשלה על התקציב, וקביעה בידי ועדת הכנסת של פיזור פרקים שונים מתוך חוק ההסדרים בין ועדות הכנסת הרלוונטיות, כך שבניגוד לעבר לא כל הדיון מתקיים בוועדת הכספים. בפועל, היקף הצעת חוק ההסדרים אינו מצטמצם בשנים האחרונות, ואולם היקף חוק ההסדרים המאושר בסופו של דבר מצומצם הרבה יותר.
