דליה דורנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דליה דורנר

דליה דורנר (נולדה ב-3 במרץ 1934) - משפטנית ישראלית. שופטת בית המשפט העליון בשנים 1994-2004.

תוכן עניינים

1 תולדות חייה
2 פסיקות בולטות
3 אישיות
4 לקריאה נוספת
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייה

דליה דורנר נולדה באיסטנבול, תורכיה ב-3 במרץ 1934 בשם דולי גרינברג, לאב שהיה סוחר עצים שהגיע לאיסטנבול מאודסה. סבה היה הרב הראשי האשכנזי של העיר. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1944. אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן, ואמה האלמנה נקלעה לקשיים כספיים. דורנר נשלחה למוסד החינוכי "נווה הילד" בנהריה ושם בלתה את שנות נעוריה. על החינוך שקיבלה שם אמרה: "מדריכינו היקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים: אהבת האדם, כיבוד האדם באשר הוא אדם, והעיקרון הקאנטיאני לפיו אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית, אלא לעולם הוא תכלית לעצמה. מטען זה נשאתי עמי בכל אשר הלכתי". מהמוסד החינוכי המשיכה לבית הספר הריאלי בחיפה.

במהלך שירות החובה בצה"ל, שאותו עשתה ברמת גן, החלה בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב, שם הכירה את שמואל דורנר, שלו נישאה בשנת 1958. לאחר שחרורה מצה"ל המשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית. לאחר תום לימודיה הועסקה בתפקיד משפטי במשטרת ישראל. לאחר מכן עברה לשרת בפרקליטות הצבאית. שם התקדמה בסולם הדרגות. בין השאר הייתה דורנר הסניגורית הצבאית הראשית, ומ-1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים - תפקיד שהקנה לה דרגת אלוף משנה. דורנר הייתה הקצינה הראשונה בצה"ל, מחוץ לחיל הנשים, שהוענקו לה דרגות סגן אלוף ואלוף משנה. מאוחר יותר סיפרה, כי פנתה לשירות הצבאי כדי לספק גב כלכלי לבעלה שעשה את צעדיו הראשונים כעורך דין עצמאי בשוק הפרטי. לתפיסתה דאז, תפקידה של האישה הוא לסייע לבעל לפתח את הקריירה שלו. מאוחר יותר, בצבא, שינתה את טעמה ופיתחה משנה פמיניסטית יותר.

עם פרישתה מהצבא מונתה לכהונת שופטת מחוזית במחוז הדרום, ומאוחר יותר בירושלים. בתפקיד זה ישבה בהרכב השופטים השני בתולדות המדינה שגזר דין מוות על אדם - משפטו של ג'ון דמיאניוק שזוהה כאיוון האיום, הפושע הנאצי האוקראיני מטרבלינקה. דורנר לא חפצה לשבת בהרכב בשל התנגדותה העקרונית לעונש המוות, אולם עמיתיה, שהכירו ביכולתה לארגן כמויות עצומות של חומר ולהתמצא בו, לחצו עליה לקבל את התפקיד.

בסופו של דבר זוכה דמיאניוק מחמת הספק בערעור בבית המשפט העליון, בעקבות ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. הראיות החדשות התגלו בעקבות פתיחת ארכיוני הקג"ב.

בשנת 1994 מונתה דורנר לשופטת בבית המשפט העליון, תחילה כמינוי בפועל, ואחר כך כמינוי קבוע. את המינוי יזם נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר. לקראת סוף כהונתה שימשה גם כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.

דורנר זוהתה כדבקה במיוחד בזכויות האדם, וכפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד (אם כי יש אקטיביסטיים ממנה במגמה זו). עם זאת, היא החמירה עם נאשמי צווארון לבן. גישות אלו, כפי שהשתקפו בפסיקותיה, הפכו אותה לאחת מהבולטות שבשופטי ישראל, אך היא לא זכתה לאהדה בחוגי הימין והחרדים.

ב-3 במרץ 2004 סיימה דליה דורנר את כהונתה בבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק תיאר את כהונתה במילים: "דליה ביססה את מעמדה כאחת מהחשובים והמקוריים בשופטי בית משפט זה. תרומתה חוצה את כל ענפי המשפט ואת כל תחומי המשפט".

באוגוסט 2006 נבחרה דורנר לתפקיד נשיאת מועצת העיתונות הישראלית.

דורנר נשואה ואם לשני בנים, אחד מהם מהם הוא פרופ' אריאל בנדור, משפטן מפורסם בזכות עצמו, המכהן כדיקן הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, ולשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באותה האוניברסיטה.

[עריכה] פסיקות בולטות

דורנר ידועה בפסיקותיה שתמכו בזכויות נשים והומוסקסואלים. היא סברה שהדייל יונתן דנילוביץ' זכאי לקבל הטבות מחברת אל על עבור בן זוגו. היא הורתה לצה"ל לאפשר לאליס מילר לעבור את המיונים לקורס טיס, שעד אז היה סגור בפני נשים. היא סברה שלרותי נחמני זכות על הביציות המופרות בזרע בעלה. בדעת מיעוט היא קבעה ש"חזקת השיתוף" חלה גם על זוגות שנישאו אחרי שנת 1974 (משמעות פסיקה זו היא מתן זכויות רבות יותר לאישה ברכוש בעלה, עוד בטרם הגירושים). דורנר גם החליטה להקל בעונשה של כרמלה בוחבוט - אישה שהרגה את בעלה שהתעלל בה שנים רבות. בפסק-דינה מתחה דורנר ביקורת חריפה על הקהילה אליה השתייכה בוחבוט, שידעה על מעשי ההתעללות ולא עשתה דבר.

עם זאת, לא קיבלה דורנר את הדעה הרואה בפורנוגרפיה לסוגיה הפיכת האישה לאובייקט מיני, ועידוד למעשי אונס. ועל כן, בפסק הדין המכונה "פסק דין ערוץ פלייבוי", קבעה דורנר כי אף הביטוי הפורנוגרפי כלול בחופש הביטוי, המוגן כ'זכות על' חוקתית, ולפיכך יש צורך ב"פגיעה קשה, חמורה ורצינית" על מנת להגביל ביטוי זה. החשיבות הרבה שהקנתה לחופש הביטוי התבטאה גם בפסק-דינה בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" של הבמאי והשחקן מוחמד בכרי. דורנר פסקה כי יש להתיר את הקרנת הסרט. בשם חופש הביטוי גם הורתה השופטת דורנר לעיריית ירושלים לאפשר למאיר אינדור, פעיל ימין, לתלות ברחבי העיר כרזה ובה הכתובת: "יוסי שריד - שָמָש של ערפאת".

ביחסה לנושאי דת ומדינה הובילה דורנר קו ליברלי. מחד, תמכה בדעת מיעוט בפתיחה מוחלטת של כביש בר אילן לתנועה בשבתות. מאידך קבעה, גם זאת בדעת מיעוט, כי אדם דתי רשאי למנוע שידור בשבת של תוכנית בהשתתפותו. דורנר גם תבעה מהמדינה להכיר בגיור רפורמי.

דורנר לא הייתה בין השופטים המקבלים ללא פקפוק נימוקים שבביטחון. היא תמכה בשחרור רוב "קלפי המיקוח" שנחטפו בלבנון כדי לסייע בשחרורו של רון ארד, פרט לשייח עובייד ולמוסטפא דיראני. דורנר הייתה בדעת מיעוט בעניין זה מבין שלושת השופטים, אך בדיון הנוסף הפכה דעתה לדעת הרוב של שישה מתוך תשעה שופטים, לאחר שנשיא בית המשפט אהרן ברק שינה את דעתו המקורית והצטרף לדעתה. עם זאת, היא עיכבה את פינוי המאחזים ברצועת עזה ופסקה כי עקורי אקרית (ערבים אזרחי ישראל) לא יוכלו לשוב לשטח בו עמד כפרם, שכן היא קיבלה את טענת ראש הממשלה אריאל שרון, כי הדבר עלול להיתפש כהכרה בזכות השיבה ולכן לפגוע באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.

כשופטת בלטה דורנר בדגש ששמה על זכויות עצורים - לדעתה אין לעצור אדם אם הראיות לאשמה אינן חזקות. על פסק דין חריג שלה, שאפשר מעצר ממושך של קטין חרדי שיידה אבנים בכביש בר אילן, הביעה חרטה לאחר זמן. דורנר בלטה גם ביחסה החשדני כלפי הודאות של נאשמים בעבירות פליליות. בפרשת אונס ורצח חנית קיקוס, פסקה שהנאשם במשפט זכאי בשני האישומים, כיוון שהודאתו במשטרה אינה מחוזקת במספיק ראיות חיצוניות. דורנר נוהגת לספר, כי בתקופת עבודתה במשטרה ראתה פעמים רבות נאשמים מודים בפשעים שלא ביצעו, בשל הלחץ הרב בו נמצאו בזמן החקירה. כך, פסקה דורנר כי יש לערוך לעמוס ברנס משפט חוזר בשל חשדות כבדים לכך שהודאתו הייתה שקרית והוצאה ממנו באלימות. על פסיקה זו הודה לה השופט חיים כהן במילים נרגשות, ואמר לה כי תיקנה את העוול שעשה הוא כאשר הרשיע את ברנס. הייתה זו שיחת הטלפון האחרונה שערך השופט כהן לפני שנפטר.

מנגד, לא הקלה דורנר עם נאשמים אנשי ציבור. היא הייתה השופטת היחידה שסברה כי הראיות מצביעות לכאורה על כך שיש להעמיד את בנימין נתניהו לדין בפרשת בראון, והרשיעה בדעת מיעוט את שמחה דיניץ, יו"ר הסוכנות באשמת אי סדרים כספיים. דורנר טענה כי השופטים נוהגים ביד קלה מדי בנאשמים שהם אישי ציבור, ומזכים אותם בסיטואציות בהן היו מרשיעים אנשים רגילים.

בתחום הקנייני, דורנר מחזיקה בתפיסה קניינית ליברטריאנית חזקה הרואה בזכות לקניין כזכות חזקה במיוחד. דורנר הייתה השופטת הראשונה שקבעה, בדעת מיעוט יחידה בין שבעה שופטים (בפרשת נוסייבה) כי יש לצמצם בהפקעת שטח פרטי והכפיפה את ההפקעות למבחני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאוחר יותר הפכה דעתה להלכה, כאשר ביהמ"ש העליון, שוב בהרכב של שבעה שופטים, אימץ פה אחד את עמדתה (בפרשת קרסיק). תפיסתה החזקה בעניין הקניין הפרטי אינה מבדילה בין קניין מוחשי לבין קניין רוחני. כך, ידועה השופטת דורנר בכך שאסרה על תחנות הרדיו של גלי צה"ל לשדר שירים מהמאגר של אקו"ם, עד שיסדירו התחנות את חובן לבעלי זכויות היוצרים בשירים ששידרו.

סערה התחוללה בשלהי כהונתה של דורנר כשציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע אם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). בנוסף פסקה כי על הממשלה לתקצב השתלבותם של ילדים חריגים בחינוך הרגיל. פסיקות אלו, שנראו כמתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסו חברי כנסת רבים, שסברו שזו הסגת גבול של בית המשפט לתחומה של הרשות המחוקקת. דורנר השיבה למבקריה בנאום פרישתה. היא ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי ביהמ"ש הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עיקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.

[עריכה] אישיות

במשוב לשכת עורכי הדין על השופטים לשנת תשס"ד זכתה דורנר בציון הנמוך ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון. נטען כנגדה כי בתיקים אזרחיים היא מפגינה חוסר סבלנות רב כלפי עורכי הדין הטוענים מולה. דורנר נודעה גם כאחד השופטים המהירים ובעלי ההספק הגבוה ביותר. את פסקי-הדין שלה נהגה להשלים ביום בו נדון התיק באולמה. דורנר הייתה השופטת היחידה המשתמשת במקלחת המותקנת בקומת השופטים בבית המשפט העליון, והיו שראו בכך אנקדוטה המעידה על מוסר העבודה הגבוה שלה. כתוצאה, זו מכוּנה עד היום בשם "המקלחת של דורנר".

דורנר נחשבה לזאב בודד בין שופטי בית המשפט העליון. היא לא השתייכה למעגל החברתי שהתקבץ סביב נשיא בית המשפט אהרן ברק. מבין השופטים, היא הייתה ידידתו של השופט אליהו מצא, שגם הוא נחשב ל"זאב בודד".