חינוך פורמלי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצורה המקובלת בעולם לדמות מחנך הדור הצעיר הינו המורה. מורה נחשב למחנך המופקד על החינוך של קבוצת ילדים (תלמידים בכתה), בנוסף לחינוך המשפחתי, במסגרת הנקראת בית־ספר. מערכת בתי הספר נקראת החינוך הפורמלי (בניגוד לחינוך בלתי פורמלי).
המורה עוסק בשני תהליכים: עיצוב הלמידה ועיצוב ההתנסות של הדור הבא. כמובן ששני תהליכים אלו אינם ניתנים להפרדה אמיתית, והחלוקה ביניהם הינה תוצר של ההיסטוריה.
בתחום עיצוב הלמידה הנקרא הוראה, עוסק המורה בהעברת מידע לו זקוק הילד או הנער על מנת לתפקד בעולם (היסטוריה, מדע, דת, אומנות, שפה וכדומה). שיטות הלמידה משתנות מתרבות לתרבות, אך לרוב מדובר בהעברה ישירה של החומר הנלמד מהמורה לתלמיד, באמצעות כלים שונים (כדוגמת ספרי הלימוד).
בתחום עיצוב ההתנסות, הנקרא גם חינוך ערכי, מעצב המורה את תפיסותיו, תודעתו וחברתו של התלמיד. חינוך זה נעשה בדרכים שונות ורבות, הנוגעות בכל סוגי החינוך. (הסבר לגבי צורת ההתנהגות הנאותה, ענישה ותגמול, קביעת מבנה הכתה ועיצובה הפיזי, דוגמה אישית וכו').
על אף שכאמור אין הבדל אמיתי בין שני התחומים (שכן תוכן ההוראה משפיע ישירות על תודעתו וחברתו של התלמיד, והחינוך הערכי מהווה מכלול של ידע השקול למקצועות הנלמדים), נהוג לשייך את ההוראה לתוכן הנלמד, ואת החינוך הערכי נהוג לשייך יותר לצורה שבה מועבר תוכן זה.
הפרדה זו, בין התוכן המועבר לבין הצורה בה הוא מועבר משמשת רבות להבנת החינוך ודרכיו, ומסייע רבות ביצירת מערכות חינוך מתוכננות.
מאפיין הקיים ברוב בתי־הספר הוא ההתייחסות המרובה למשמעת, הן כחלק מהחינוך הערכי והן ככלי המאפשר את תהליך החינוך כולו. הצורה הקלאסית בה נוצרת המשמעת הינה דמות סמכותית של המורה, אך ישנם גם דרכים נפוצות אחרות, שלעתים משתלבות בצורה זו (הרחבת השימוש בציונים, יצירת יחסי חברות בין המורה לתלמיד וכדומה).
רוב החינוך הפורמלי, מאויש מבחינה היסטורית על־ידי נשים.
תוכן עניינים |
[עריכה] חינוך פורמלי מודרני
בית הספר המודרני הינו לרוב מוסד גדול הפעיל בשעות הבוקר, ומכיל כיתות רבות, המחולקות לפי מחזורי לידה (כלומר, כתה המכילה בני שנת לידה מסוימת). מחזורים אלו נקראים שכבות, המורכבות לרוב מכמה כיתות. כמו כן קיימת חלוקה לבתי־ספר שונים, אף היא על פי גיל התלמידים (בי"ס יסודי, חטיבה עליונה, וכדומה).
כמו כן, כתוצאה מהביורוקרטיה בבית הספר קיימת פורמליות חזקה, המתבטאת בין היתר בשיטות הערכה פורמליות, ובשמירה על סדר. מרבית מאפייני הביורוקרטיה קיימים במרבית בתי הספר (לדוגמה: חוסר הזדהות של המורה עם מלאכת החינוך, יצרת הרגלה - דפוסי פעולה קבועים -ועוד).
בהתאם לכך, המקצועות מחולקים לפי שעות לימוד שונות ותחומות - שיעורים. בביה"ס ישנה הקפדה רבה על שמירת הסדר (שעות לימוד מסודרות, רישום תלמידים, ציונים מספריים וכו'). כחלק מהסדר נשמרת היררכיה ברורה, בה נמצא התלמיד בעמדת פסיביות ונדרש למלא מטלות הניתנות על ידי המורה (שבתורו מקבל הנחיות מהסגל העליון).
הנוכחות בשיעור ומילוי המטלות נחשבים לחובה בחלק גדול מבתי הספר. גם בבית ספר שהחובה אינה מוחלטת ישנו מינימום של השתתפות הנדרש מהתלמיד.
תכונותיו הפורמליות של בית ספר המודרני, מביאות אותו להשתמש בהערכה ומדידה פורמליות על מנת לבדוק את רמת התלמידים בהבנת החומר הנלמד. ההערכה ניתנת לרוב כציונים מספריים, הניתנים באופן אינדיבידואלי לכל תלמיד, על בסיס הישגיו האישיים. הציונים נקבעים ע"פ מספר קטגרויות משתנות, שהעיקרית שבהן היא המבחן - שאלון בדיקת ידע. קבלת ציון גבוה מהווה תמריץ עבור התלמיד להשקיע בלימודיו, בזכות שאיפתו להיחשב לבעל יתרון חברתי (המתקבל מציון גבוה). ציונים הם גם המדד העיקרי להצלחת בית הספר, ולכן הופך העברת תוכנם של המקצועות הנלמדים - שהוא תחום ההערכה העיקרי של המבחנים - למטרה העיקרית לשמה פועל בית הספר המודרני.
לבית הספר שאיפה משנית לקיים פעילויות חינוכיות נוספות בבית הספר, שהדגש בהן אינו חומר הלימוד (פעילות לשם הנאה, סדנאות בנושאים הקשורים לתרבות וחברה, וכו'). כמו כן כל בית ספר מעצב במודע תפיסה חינוכית בסגל המחנך, הבא לידי ביטוי בצורת ההתייחסות לתלמידים.
[עריכה] ערכי החינוך הפורמלי
החינוך במערכת החינוך הפורמלית מושפע ומשפיע על ומערכי החברה המודרנית כולה.
מערכת קביעת הציונים, לדוגמה, נגזרת מהצורך של המשק החופשי בהערכה מוחלטת, סופית וניתנת לכימות של יכולותיו של העובד ומנטייתו של התלמיד (אותה ספג מהתרבות שסביבו) לרצות אך ורק בהישגיו ובאושרו האישיים. השימוש בציונים מעצב תודעה של תחרות חברתית בעולם התלמידים, בה מתוגמל האדם ע"פ הישגיו האובייקטיביים (תודעה המגבירה את מידת האינדיבידואליות בחברה).
דוגמה אחרת היא יכולת בחירת מקצועות הלימוד, המתאפשר בעיקר בגילאים הגבוהים. המקצועות הרבים מהם יכול לבחור התלמיד נובעים מהדרישה החברתית בהתמקצעות (שכן תחומי העיסוק בחברה כולה הולכים ונהיים מגוונים ודורשים מיומנות גבוהה). בית הספר מושפע מתהליך זה ומשמר אותו, בכך שהוא מרגיל את התלמיד לחשיבה המתמקדת בתחום עיסוק מסוים.
אף על פי שמאפיינים אלו משותפים לרוב בתי־הספר המודרניים, ישנם סוגים רבים של בתי־ספר, הכוללים שיטות חינוך שונות (כדוגמת בית־ספר דמוקרטי מול רגיל) ומקצועות שונים (כדוגמת החינוך המקצועי מול העיוני). בבתי הספר מופעלות שיטות חינוך מגוונות, הפועלות על פי עקרונות הנעה שונים של התלמידים (כלומר: דרכי בית הספר לשנות את התנהגות התלמידים באופן מכוון). לעקרונות־הנעה אלו קשר רב להתנהלות הכללית של החברה.
עקרונות הנעה נפוצים בחינוך הפורמלי המודרני:
- בניית דמות מורה סמכותית, על־ידי הבלטת פער הגילאים, שימוש בעונשים, התנהגות סמכותית וכדומה. כלי זה משקף ערכי חברה המבוססים על אותוריטאריות חזקה.
- שימת דגש על ציוני התלמיד, ויצירת מערכת תגמולים־ענישה המתבססות על שאיפתו האנוכית של התלמיד להגדיל את מעמדו היחסי לעומת שאר התלמידים. על פי גישה זו ניתנת לתלמיד יכולת בחירה גבוהה , ולכל מעשה שלו מוצמד "תג מחיר" המבוטה בשינוי ציוניו. גישה זו מבטאת ערכי חברה אינדיבידואליים ותחרותיים.
- יצירת יחס רגשי חיובי של התלמיד עם הלימודים, החומר הנלמד ועם בית הספר, על ידי יצירת מאפיינים משפחתיים, מערכת אמון עם המורה, פעילויות מהנות וכו'. גישה זו נובעת מערכי חברה הומניים.
- שיתוף התלמידים בתהליכי החינוך, על ידי מועצות תלמידים, שילוב בעיצוב מראה בית הספר ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה דמוקרטיים ושיתופיים.
לרוב נעשה שימוש בשילוב כלשהו של ארבעת הגישות, כאשר שתי הגישות האחרונות נפוצות פחות. בסיס ההנעה בבית הספר הוא ברוב המקרים שימת דגש על ציוני התלמידים, וגישות אחרות משמשות חיזוק לגישה מרכזית זו.
[עריכה] ביקורת החינוך הפורמלי
מרכזיותו של החינוך הפורמלי עבור החברה האנושית, ותכונותיו השונות, הביא עם השנים לביקורת החינוך הפורמלי מצד גורמים רבים.
קיימות ביקורות רבות כלפי מוסד חינוך פורמלי, שנוצרו עם השנים בידי מבקרים רבים, שנאלצו להתמודד מול מערכת שמרכזיותה בחברה גדולה במיוחד. סוג הביקורת והרקע לה משתנים ותלויים בגורמים רבים.
הביקורת העיקרית כנגד היותו של בית ספר "פס ייצור לתלמידים" או "מפעל לציונים", כלומר - כנגד הגישה הפונקציונליסטית עליה הוא מושתת. ביקורת אחרת מתארת את בית הספר כמוסד שאינו מתחשב בצורכי הפרט וביחודיות של כל תלמיד. ביקורת אחרת מבקרת את יעילות השיטה הבית־ספרית בהשגת מטרותיה הפנימיות. וביקורת נוספת מתארת את בית הספר כמקום דוגמטי, שמנסה להכניס את כל התלמידים לסד מחשבתי אחד.
כתוצאה מביקורת זו הוקמו ברחבי הארץ מספר מוסדות חינוך "פתוח", והוקמו מסגרות ללימוד חינוך כזה, במכללות דוד ילין וכרם שבירושלים. במקומות אלו מושם הדגש, על פיתוח הלמידה העצמית של התלמידים באמצעים שונים, וביטול המבחנים כמדד ליכולתו של התלמיד.
