רגש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

רגש, הוא האופן שבו מתבטא מצבו הנפשי של האדם. מאחר והאדם הוא יצור חברתי, רגש קשור קשר הדוק עם מצבו הפנימי הגופני והחברתי של האינדיבידואל. ניתן לתאר רגשות כגון אהבה, שנאה, אומץ, פחד, הנאה, עצב, גועל הן במונחים פיזיולוגיים והן במונחים פסיכולוגיים. למשל, רגש יכול להביא מבחינה פיזיולוגית לשינויים בקצב הלב, הזעה או התכווצות שרירים בפנים המביעים רגשות מסוימים. ואילו מבחינה פסיכולוגית, רגש יכול להביא להערכות מסוימות שהאדם עושה לגבי מצבו האישי, ולפעול לפי הערכות אלו.

תוכן עניינים 1 גישות פסיכולוגיות להבנת הרגש 1.1 מרכיבי הרגש 1.2 המחקר על הרגש 1.3 הביטוי הפיזיולוגי של הרגש 1.4 תאוריות לגבי הפיזיולוגיה של הרגש 2 הבסיס הביולוגי לפחד 3 קישורים חיצוניים

[עריכה] גישות פסיכולוגיות להבנת הרגש

[עריכה] מרכיבי הרגש

המרכיב הבולט ברגש הינו כמובן התחושה הסוביקטיבית שאותה אנו "חשים". תחושה זו היא סוביקטיבית וייתכן כי אותו רגש נחווה שונה אצל בני אדם שונים. המחקר הראה כי לתחושה אישית זו נלוות גם עוררות פיזיולוגית, כלומר פעילות של איברים פנימיים כגון שינויים בלחץ הדם, בלחות העור ועוד. קיימת מחלוקת בין החוקרים בשאלה האם לכל רגש ישנו ביטוי פיזיולוגי נפרד. כאשר אדם חש רגש, הדבר ימצא לרוב ביטוי בהתנהגות, כגון שינוי בהבעת פנים, דמע, תקיפה, בריחה ועוד. ניתן לומר שרגש הינו תבנית המארגנת התנהגויות. לעתים אנו רוצים לחוות רגש כזה או אחר, כגון השגת תענוג או המנעות מכאב. במקרים כאלה ניתן לאמר כי הרגש מהווה מוטיבציה, אשר מביאה אותנו לתאם סדרה של תגובות והתנהגויות על-מנת להגיע אל הרגש המבוקש.

[עריכה] המחקר על הרגש

המחקר בנושא הרגש הציב בפני המדע בכלל ובפני הפסיכולוגיה בפרט קושי מיוחד, משום שקשה לצפות רגשות ולשלוט עליהם. קשה לנו להיכנס למצבים רגשיים מתי שאנו רוצים. אם כך, כיצד מודדים אמוציה? אפשר למדוד קצב לב ומרכיבים פיזיולוגיים, אולם אין זה מספיק כדי להראות את המורכבות של הרעיון. ניתן אולי לשאול את האדם (את הנחקר במקרה של ניסוי מדעי) ולנתח את דיווחו לגבי מה שהוא חושב. אולם הבעיה היא האמינות של השאלון. בין היתר, כיוון שישנם אנשים החוששים לגלות את רגשותיהם, מדחיקים אותם או מפחדים מלדבר על רגשות כדי שרגשות אלו לא ישובו להטרידם.

חוקרים מסוימים ניסו גם לסווג אמוציות: לפי עוצמת הרגשות או עד כמה רגש גורם ליצירת התנהגות מסוימת. למשל, מהי מידת הרגש שתביא אדם לרצוח את רעהו. או להפך, רגשות אחרים ההופכים את האדם לחסר רצון לפעול בכלל, רגשות דיכאוניים יכולים להביא לכך שאדם לא ירצה אף לקום מן המיטה.

סיווג עוצמת רגש על פי הרצון להתקרב אל מושא אהבה, אף הוא בעייתי. כיוון שאהבה היא רגש בעל פנים רבות, אדם יכול לאהוב סלט חצילים עם מיונז, או לחילופין לאהוב אישה. כיצד עם כך עלינו למדוד רגש זה? לפי אותה סקאלת מדידה? היו שניסו לסווג רגש על פי רגשות שגורמים לחוסר סדר בתודעה או אחרים הגורמים לארגון ורצון לעשות פעולה בצורה מאוד ממוקדת.

[עריכה] הביטוי הפיזיולוגי של הרגש

עוד בתקופה היוונית דיברו על רגש ברמה הפיזיולוגית. הם איבחנו כי לאדם ישנם 4 נוזלי גוף (מרות) בסיסיים. לכל מרה הם ייחסו תכונות משלה, כך שכאשר רמה של נוזל מסוים נמצאת בכמות גבוהה יחסית, הם אמור לפי היוונים לחוש רגשות מסוג מסוים ובהתם לתכונות שיוחסו למרה הספציפית. למשל, אדם בעל מרה צהובה (רמה גבוהה של נוזל צהוב) יהיה אדם כועס, למשל. ביטוי שכיח שמקורו בתאוריה זו הוא "מרה שחורה" כביטוי לרגשות עצב, צער או דיכאון.

[עריכה] תאוריות לגבי הפיזיולוגיה של הרגש

התאוריה ה"עממית" בנושא הרגש, טוענת כי לאחר שאנו "רואים" גירוי מפחיד, נעבור לתגובת הילחם-או-ברח, הכוללת בין השאר עלייה וירידה בדופק, שינויים במתח שרירים ובגמישות עור, שינויים בבטן. כלומר על האורגניזם שחש בסכנה להחליט האם לתקוף או לברוח. התגובה היא פיזיולוגית. חוקרים בתחומי הביולוגיה והפסיכולוגיה הציעו תאוריות אחרות.

החוקרים גי'מס ולאנג הציעו מודל חדש להבנת התהליך, אשר זכה לשם התאוריה האינטואיטיבית: לפי מודל זה מסקנות מודעות לגבי מה שאנו "חשים", נוצרות בתגובה לשינויים פיזיולוגיים המתרחשים בגוף. האדם רואה גירוי מפחיד, בעקבותיו הוא תופס את הגירוי הזה. כלומר לפי תאוריה זו ראשית או "תופסים" את הסיטואציה, בעקבות תפיסה זו ישנה עוררות פיזיולוגית. רק בשלב האחרון אנו מפרשים את העוררות הפיזיולוגית וחווים רגש. לדוגמה במקרה של רעש מפחיד, קודם נשמע את הרעש, בעקבותיו תתרחשנה תגובות גופניות שונות כגון עליה בלחץ הדם, ופירושה של התגובה הפיזיולוגית יהיה הרגש המתאים. לפי מודל זה תגובה פיזיולוגית היא חיונית כדי לחוות רגש. ביום יום, אנו נוטים להגדיר רגש בצורה מציאותית (פרפרים בבטן). התחושות הללו נחוות לא מיד לאחר הארוע המפחיד, אלא רק לאחר התפיסה של המצב. משמע, הבנתו וראייתו כמפחיד או אחר ורק אז אנו מרגישים ופועלים בהתאם להערכתנו את המצב.

על פי תאוריה זו אנו יכולים להרכיב פרופיל של שינויים פיזיוליוגיים לפי רגשות שונים. כך, שישנם שינויים ספציפיים המתאימים לכל רגש. הגוף קורא את המצב ועל פי זה הוא מגיב בצורה סלקטיבית עם מאפיינים ביולוגיים שונים לכל רגש. ראיה מחקרית שהובאה כתומכת בתאוריה: כאשר פוגעים באזורים שונים בעמוד השדרה של בעלי חיים רואים שככל שהפגיעה גבוהה יותר יש פחות עוררות רגשית. ניתן לראות בדבר ראיה לכך שהרגש הוא דבר המתבטא לאחר התפיסה החושית של מה שקורה: בעקבות הפגיעה בעמוד השדרה החיה מקבלת פחות מסרים מבחוץ, ולכן יש פחות עוררות רגשית.

אולם בתאוריה זו נמצאו מספר בעיות, אחת מהן היא המימצא שאנו חשים במוח רגשות הרבה אחרי שהמרכיבים הפיזיולוגיים נגמרים.

תאוריה אחרת, Canon Bard model, הציעה גישה שונה: לפי תאוריה זו קיים פיצול של עוררות רגשית מהרגש. האדם רואה גירוי מפחיד ותופס את המצב כמסוכן ובו זמנית הוא חש עוררות פיזית וגם מרגיש פחד. לפי תפיסה זו המוח מפעיל בנפרד את התהליכים הגופניים ואת התהליכים הקוגניטיביים הקשורים לרגש.

התאוריה של Jerom and Singer משנות ה 60 טוענת שבמקרה שלא נצליח לפרש ולתייג את העוררות הפיזיולוגית, לא נחוש רגש. גם מודל זה מציע שישנם שלבים בתהליך הרגש, כאשר בשלב הראשון האדם צופה באירוע מפחיד ותופס את המצב כמצב סכנה. בשלב השני מתבצעים שני דברים במקביל: עוררות פיזיולוגית ותיוג קוגניטיבי המייצרים ביחד את הרגש המתאים, ועד אשר נצליח להבין להסביר ולתייג את העוררות הפיזיולוגית לא נוכל באמת להרגיש.

התאוריה של סטנלי שאכטר לגבי קיומה של פרשנות קוגניטיבית של גירויים ומצבים פיזולוגיים היווה נקודת ציון חשובה במחקר הרגש, אשר גילה כי עוררות פיזיולוגית משפיעה על עוצמת הרגש ולא על סוגו. שאכטר הזריק לנבדקים שלו אדרנלין, חומר מעורר. לחלק מהנבדקים נאמר שזהו חומר מעורר ולכן קצב הלב שלהם צפוי לעלות. לחלק מהנבדקים הוזרק פלצבו. במהלך הניסוי שהה עם הנבדק בחדר "משתף-פעולה" אשר הפגין שמחה או כעס. המשתתפים אשר להם הוזרק פלצבו דיווחו על מצב רגשי גבוה בהסתברות נמוכה וללא קשר לצורת ההנתהגות של משתף-הפעולה, בהשוואה לנבדקים אשר הוזרק להם אדרנלין. הנבדקים התמימים אשר להם נאמר כי לחומר לא תהיה כל השפעה, דיווחו על תחושת כעס בהסתברות גבוהה בהרבה כאשר משתף-הפעולה הפגין התנהגות "כעוסה" ובצורה דומה דיווחו על תחושת "שמחה" כאשר משתף הפעולה הפגין התנהגות כזו. כמו קאנון ובארד, הציע סטנלי שאכטר (בשנת 1975) השערה כי אנשים מפרשים את העוררות הפיזיולוגית בהתאם לגירויים שעוררו אותה, בהתאם למצב הקוגניטיבי ובהתאם לניסיון העבר שלהם. תוצאות המחקר איששו את השערתו. ההסבר שנתנו שאכטר וזינגר לתוצאות הוא שממצאים אלו נוגדים את התאוריה של קאנון ובארד, אשר טענו כי הקורטקס (כלומר הקוגניציה) הוא שמפעיל בנפרד את התגובות הרגשיות והגופניות. וכן טענו כי יש כאן ממצא המתאים יותר לתאוריה של ג'ימס-לאנג, משום שהעוררות הפיזיולוגית "נחוותה" כרגש אצל נבדקים אשר לא הוזהרו מראש כי החומר גורם לעוררות. לפיכך נמצא כי חווית הרגש הינה תוצאה של יחסי-גומלין בין הקוגניציה ובין העוררות הפיזיולוגית. העוררות הפיזיולוגית משפיעה על עוצמת הרגש, אך לא על סוגו.

הביקורת על התאוריה של שאכטר מסתמכת על ממצאים המראים כי קיימים הבדלים כלשהם בין מצבי רגש שונים מבחינת העוררות במערכת העצבים האוטונומית. הבדל כזה ניתן למצוא גם במגוון הגדול של הבעות פנים אשר נמצאו מתאימים לסוגים מאוד מדויקים של רגש.

[עריכה] הבסיס הביולוגי לפחד

גירוי אמוציונלי (למשל מישהו אומר לי משהו מעליב) הכולל גם תשומת לב אל הגירוי (הגירוי חייב להקלט). גירוי זה מגיע אל התלמוס הסנסורי, ובו-זמנית נשלחים מהתלמוס מסרים אל שני אזורים מרכזיים אחרים: הקורטקס והאמיגדלה. אם המסר חזק מאוד, האמיגדלה תגיב מהר יותר מאשר הקורטקס ולכן תהיה הרגשה מהירה יותר ללא פיענוח קוגנטיבי. לכן, לפעמים אנו מרגישים משהו לפני שהקורטקס משווה ומבין מה קרה. דבר זה חשוב מאוד ברמה ההשרדותית. מהאמיגדלה נשלח מסר אל ההיפותלמוס, וההיפותלמוס מתחיל שרשרת של פעולות שסופה עוררות של מערכת העצבים האוטונומית וכניסה למצב הלחם או ברח. במקביל, קיים גם מעבר עצבי שהוא יותר קוגניטיבי. התלמוס הסנסורי שולח מסרים אל הקורטקס הסנסורי הפרונטלי (שאחראי על עכבה של התנהגות ושיפוט. במידת הצורך, הוא יוכל אם "ירצה" לעכב את התגובה של האמיגדלה ולבטל את פעילותה. מצד שני, הוא יוכל גם לעורר יותר את האמיגלדה אם "יחליט" שהאירוע מפחיד הרבה יותר ממה שהיה נראה בתחילה). הקורטקס שולח מסר אל ההיפוקמפוס, המסייע בפרשנות של הגירוי האמוציונאלי. הוא מתמחה בתפיסה מרחבית, הוא יודע למקם את הגירוי הנקלט בזמן או במרחב, והוא מכניס את האירוע המפחיד הזה להקשר הנכון ועוזר לפרשנות. דבר זה נעשה בעזרת זיכרונות שונים הקיימים בזיכרון. האמיגדלה יכולה ללמוד דברים. היא מרחיבה את הידע שלה, היא מסוגלת ללמוד (על ידי יצירה של שבילים עצביים מסוימים) ולהגיב בהתאם.

איך הגיעו למודל הזה?

• הבדלים בין בע"ח
• כאשר בחנו מוחות של אנשים בעלי בעיות רגשיות חמורות ראו פגיעה במערכת הזו, הנקראת המערכת הלימבית.
• כאשר מסירים קורטקס של כלב, הכלב נעשה כעסן, מפחיד וזועם. לפי מודל זה יש לכלב רגשות אך הם אינם מונחים על ידי הקורטקס, שאמור למקדם.

לפעילות באמיגדלה מיוחסת כיום חשיבות גדולה בתחושה של בתחושה של פחד. היא פועלת על פי הוראה מהקורטקס אולם פועלת גם על ידי מסרים עוקפים. כאשר היא תעבוד ללא עזרה של ההיפוקמפוס הפחד יהיה לא ברור, לא נדע מהו הפחד הזה. הקורטקס עוזר להבין ולשלוט על הפחד, ההיפוקמפוס מכניס את הפחד לקונטקסט. האמיגדלה יוצרת פחד ברמה הרגשית, אך אנחנו לא יכולים לפרש אותו ללא מרכזים תומכים, ההיפוקמפוס והקורטקס. כאשר מסירים את האמיגדלה החיה אינה מפחדת. היא תוקפת "בלי חשבון". אצל במחקרים שבוצעו בארצות הברית נמצא כי בקרב רוצחים סדרתיים האמיגדלה נוטה להיות קטנה מאוד, ואכן הם אינם מביעים פחד מענישה ומסנקציות חברתיות שיעשו עליהם.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: רגש
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רגשות