יגואר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית. אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה! |
|
| יגואר | |
|---|---|
 יגואר בגן זואולוגי במילווקי |
|
| מצב שימור | |
מצב שימור: קרוב לסיכון (NT) |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | טורפים |
| משפחה: | חתוליים |
| סוג: | פנתר |
| מין: | יגואר |
| שם מדעי | |
 Panthera onca |
|
| תחום תפוצה | |
 |
|
- ערך זה עוסק במין של פנתר. לערך העוסק בפירושים אחרים, ראו יגואר (פירושונים).
יגואר (שם מדעי: Panthera onca) הוא יונק ממשפחת החתוליים שתפוצתו ביבשת אמריקה. הוא אחד מארבעה מיני חתולים גדולים מהסוג פנתר (Panthera), יחד עם הטיגריס, הנמר והאריה שנפוצים ב"עולם הישן". היגואר הוא החתול השלישי בגודלו, אחרי הטיגריס והאריה, בהיותו החתול הגדול והחזק ביותר בחצי הכדור המערבי. תפוצתו של היגואר משתרעת כיום ממקסיקו, דרך מרכז אמריקה, ועד לדרום פרגוואי וצפון ארגנטינה.
מבחינה חיצונית, היגואר דומה מאוד לנמר, למרות שגופו חסון יותר והתנהגותו, כמו גם בית הגידול האופייני לו, דומים יותר לאלו של הטיגריס. בית הגידול המועדף על היגואר הוא יער גשם טרופי (ג'ונגל), אולם ניתן למצוא אותו גם באזורים מיוערים או בשטחים פתוחים. היגואר הוא בעל חיים יחידאי, כלומר את רוב חייו הוא מבלה לבדו. סתגלתן בבחירת הטרף שלו, ונוהג לטרוף את מזונו לאחר מעקב ומארב. הוא טורף - על, ובמקומות בהם הוא חי הוא משמש כמין מפתח (Keystone species), כלומר הוא מכתיב את תכונות החברה. ליגואר תפקיד חשוב בשמירה על יציבות המערכת האקולוגית בה הוא חי וכן בוויסות האוכלוסיות של טרפו. הוא פיתח נשיכה אדירה בעוצמתה, אפילו ביחס לחתולים גדולים אחרים [1]. עוצמת הנשיכה שלו מאפשרת לו לחדור את השריון של זוחלים מסוימים, ואף לפתח שיטת הרג מיוחדת: היגואר נושך את טרפו באזור הגולגולת ובין האוזניים, ובכך גורם לפגיעה אנושה למוחו של הטרף [2].
תוכן עניינים |
[עריכה] אטימולוגיה
האטימולוגיה של המילה "jaguar" אינה ברורה. טענה אחת היא כי המילה האנגלית נגזרה משפת הטופי אנטיגו הדרום אמריקאית דרך הפורטוגזית [3], בעוד שטענה אחרת מייחסת את המילה לשפת הגוואראני דווקא. בשפת הטופי, המילה השלמה והמקורית ליגואר היא "jaguara", אשר משמשת לציון כל חיה טורפת וגדולה. בשפת הגוואראני, "yaguareté" תורגם באופנים שונים, ביניהם "החיה האכזרית האמיתית" [4], "גוף של כלב" [5] או "כלב אכזרי" [6]. במספר מדינות במרכז אמריקה ובדרומה, שמו של היגואר הוא "el tigre", כלומר "הנמר".
שמו המדעי של היגואר מורכב משני חלקים: שם הסוג, "פנתר" - "Panthera", ושם המין, "onca". לעתים קרובות נטען כי החלק הראשון של שם זה נגזר מהמילים היווניות "Pan" ("כל") ו-"ther" ("חיה"), אולם זו כנראה אטימולוגיה עממית (Folk etymology) בלבד. אף על פי שהמילה הגיעה לשפה האנגלית דרך השפות הקלאסיות, מקור המילה "panthera" הוא כנראה מזרח - אסייאתי, ומשמעותה "החיה הצהובה" או "צהוב - לבנבן" [7]. החלק השני של שמו המדעי של היגואר, "onca", מקורו כנראה במילה הפורטוגזית המציינת את היגואר, onça, כאשר הסדיליה (הסימן שתחת האות c) נשמטה בשל סיבות טיפוגרפיות.
[עריכה] טקסונומיה
היגואר, Panthera onca, הוא המין היחיד בסוג פנתר (Panthera) המצוי באמריקה. בדיקות DNA הראו כי לאריה, לטיגריס, לנמר, ליגואר, לנמר השלג ולנמר הערפילי המצוי אב קדמון משותף, וכי הקבוצה הזו קיימת בין 6 ל-10 מליוני שנים [8]; ועדויות מאובנים מצביעות על כך שהסוג פנתר הופיע על פני האדמה לפני בין 2 ל-3.8 מליוני שנים [8][9]. הנמר הערפילי ממוקם בדרך כלל במרכז קבוצה זו, וממנו התפתחו כנראה המינים האחרים [8] [10] סדר הופעתם של המינים האחרים (התפצלותם מהאב הקדמון) אינה ידועה להלכה. מחקרים רבים ממקמים את נמר השלג בסוג פנתר [10] [8] אך לא קיים בקרב החוקרים קוצנזוס בדבר המיון המדויק שלו.
בהתאם לעדויות מורפולוגיות, הסיק הזאולוג הבריטי רג'ילנד פורוק כי היגואר קרוב לנמר יותר מלכל מין אחר [11]. מכל מקום, בדיקות DNA לא הכריעו באופן חד משמעי בנושא זה ומידת קרבתו של היגואר למינים אחרים שנויה במחלוקת [10] [11]. מאובנים של מיני נכחדים מהסוג פנתר כגון יגואר אירופאי (Panthera gombaszoegensis) ואריה אמריקאי (Panthera atrox) מראים כי היו קיימים מאפיינים לא מעטים שחלקו היגואר והאריה [11].
[עריכה] שונות גאוגרפית ותת-מינים
[עריכה] ביולוגיה והתנהגות
[עריכה] מאפיינים פיזיים
משקל היגואר נע בדרך כלל בין 56 ק"ג ל-96 ק"ג. עם זאת, נצפו גם פרטים גדולים במשקל של 131 ק"ג עד 151 ק"ג (הדומים במשקלם לאריות ולנקבות נמר), וכן גם פרטים קטנים שמשקלם היה 36 קילוגרמים בלבד. משקל הנקבה קטן בדרך כלל ב-10 עד 20 אחוזים ממשקלו של הזכר. אורכו של היגואר נע בין 1.62 מטר ל-1.83 מטר וזנבו מוסיף כ-75 סנטימטרים נוספים. גובה גופו של היגואר נע בין 67 ל-76 סנטימטרים [12].
גדלים שונים של פרטים ניצפו באזורים שונים כאשר הפרpטים הגדולים יחסית נצפו בדרך כלל באזורים קרים יחסית. במחקר שערכה שמורת קמלה-קוקסמלה השוכנת בחוף האוקיינוס השקט במקסיקו נמצאו פרטים במשקל שבין 30 ק"ג ל-50 ק"ג, משקלו הממוצע של פומה [13]. לעומת זאת, במחקר של הפנטנל הברזילאי נמצאו פרטים במשקל ממוצע של 100 ק"ג [14]. הפרטים שנמצאו חיים ביערות היו לעתים קרובות כהות יותר וקטנות יותר מהפרטים שנמצאו בשטחים פתוחים (הפנטנל הוא אזור ביצתי פתוח), ככל הנראה בגלל מיעוט טרף אוכל-עשב בשטחים מיוערים [15].
מבנה גפיים קצר ומוצק מאפשר ליגואר להיות מיומן בטיפוס, זחילה ושחייה [12]. ראשו חסון ולסתו חזקה מאוד. נראה כי ליגואר הנשיכה החזקה ביותר מבין כל בעלי החיים ממשפחת החתוליים והשנייה בחוזקה מבין כל היונקים; עוצמה זו מאפשרת ליגואר לחדור בנשיכתו חומרים קשים מאוד כגון שריונות של צבים [16]. מחקר השוואתי על כוח נשיכה ביחס לגודל הגוף מדרג את היגואר במקום הראשון בין החתוליים, לצד נמר ערפילי מצוי ומעל אריה וטיגריס [17]. כמו כן, דווח כי "יגואר יחיד מסוגל לגרור פר שמשקלו 360 ק"ג לאורך 8 מטרים באמצעות לסתותיו וכן גם לכתוש את העצמות הכבדות ביותר" [18].
בסיס פרוות היגואר בדרך כלל חום-צהוב אך קיימים גם פרוות בעלי גוון חום-אדמדם ושחור. הפרווה מכוסה כתמים דמויי שושנה המאפשרים לו להסוות עצמו עם רקע הג'ונגל. הכתמים עצמם משתנים מפרט לפרט: אפשר שחלקם ייכללו בתוכם נקודה אחת או יותר, ואפשר שהכתמים יהיו מלאים או חלולים. גם צורת הנקודות משתנה מפרט לפרט. בדרך כלל, הנקודות על הראש, הצוואר והזנב של היגואר מוצקות. הכתמים בקצה הזנב לעתים הופכים בהדרגה לפסים. צבעם של הבטן, הגרון והחלקים התחתונים של הרגליים לבן [12].
ישנם פרטים הלוקים במלניזם. פרטים אלו פחות נפוצים מהפרטים המנוקדים [19] - דווח כי 6% מכלל היגוארים באזור דרום אמריקה לוקים בה, ככל הנראה כתוצאה מאלל דומיננטי [20]. צבע פרוותם של יגוארים אלו נראה שחור אולם במבט ממוקד יותר ניתן להבחין בכתמים ובנקודות. שמם הלא-טקסנומי ולא-רשמי הוא פנתר שחור, אך הם אינם מהווים מין נפרד. בדומה לחתוליים אחרים, פריט לבקני (פנתר לבן) אף הוא אפשרי, אם כי נדיר [15].
[עריכה] רבייה ומחזור חיים
נקבות היגואר מגיעות לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, ואילו הזכרים מגיעים אליה בגיל שלוש או ארבע שנים. נראה כי בטבע מתרבים היגוארים במשך כל השנה כולה, אם כי שיעורי הילודה גדלים כאשר יש בנמצא טרף רב [21]. מחקרים שנערכו על זכרים בשבייה איששו את ההנחה כי היגואר מתרבה לאורך השנה כולה, והוכיחו כי אין שוני באיכותו של הזרע וטיבו במהלך עונות השנה השונות; כן נתגלה כי בשבי קיימת ירידה בשיעור הרבייה [22]. תקופת מחזור הייחום של הנקבות אורכת 37 ימים, מתוכם בין 6 ל-17 ימים תקופת הייחום עצמה, ובמהלכה תמשוך אליה הנקבה את הזכרים בעזרת סימני שתן ונהמות שיפרסמו את דבר ייחומה.
במהלך תקופת החיזור, הן הזכר והן הנקבה יהיו טריטוריאלים ויתפסו יותר טריטוריות מבתקופה רגילה. לאחר ההזדווגות נפרדים בני הזוג לדרכם, והנקבה מטפלת בגוריה לבדה. תקופת ההריון אורכת 93 ל-105 ימים; בדרך כלל, יולידו הנקבות שני גורים, אם כי המספר יכול לעלות עד ארבעה גורים בשגר אחד. לאחר המלטת הגורים, הנקבה לא תסבול נוכחות זכרים בשטחה, מחשש לחיי הגורים, שהזכרים עלולים להרוג אותם כדי למנוע את העברת זרעם של זכרים מתחרים הלאה; תופעה דומה מתקיימת גם אצל אריות וטיגרסים [23].
הגורים נולדים עיוורים ופוקחים את עניהם רק לאחר שבועיים משעת הלידה. הגורים נגמלים מחלב אימם בגיל שלושה חודשים לערך, אך הם ממשיכים לשהות במאורתם למשך שישה חודשים בטרם יעזבוה כדי ללוות את אימם לציד [24]. הגורים ישארו בחברת אמם למשך שנה עד שנתיים נוספות, ולאחר עזיבתם יגדירו לעצמם טריטוריה משלהם. בתחילת דרכם לבדם הזכרים הצעירים הם נוודים, עד שיהיה בכוחם להגדיר טריטוריה משלהם או לסלק פרטים אחרים משטחם ולקחת לעצמם את הטריטוריה שלהם. על פי ההערכה, תוחלת החיים של היגוארים בטבע עומדת על בין 12 ל-25 שנים; בשבייה, לעומת זאת, הם בין החתוליים המאריכים ביותר ימים, ותוחלת חייהם שם עד 23 שנים [25].
[עריכה] מבנה חברתי
כמו מרבית בני משפחת החתוליים, גם היגואר הוא בעל חיים יחידאי, כלומר הוא נוטה להתבודד ולא לשהות בחברת בני מינו במשך מרבית השנה, להוציא מפגשים למטרת הזדווגות וקבוצות קטנות של אם וגור. הבוגרים נפגשים בדרך כלל רק לצורך החיזור והרבייה ולצורך תפיסת טריטוריות (למרות שתועדו פגישות שלא למטרות אלו, מספרן מועט ביותר [23]). טריטוריות הנקבות, ששטחן נע בין 25 ל-40 קילומטרים רבועים, עלולות לחפוף לטריטוריות של נקבות אחרות או של זכרים, אך היגוארים מנסים לא להכנס לתחום רעהו. טריטוריות הזכרים יכולות להיות כפולות בגודלן מאלו של הנקבות, ושטחן משתנה בהתאם לתנאים הטבעיים. בדרך כלל, טריטוריות הזכרים אינן חופפות לטריטוריות של פרטים אחרים [23] [26]. סימון הטריטוריה נעשה על ידי סימני שתן, גללים, וחיכוך הגוף בענפים וגזעי עצים [27].
בדומה למרבית החתולים הגדולים, גם היגואר מסוגל לשאוג. שאגות הזכר חזקות משאגות הנקבה, ומטרתן של השאגות להכריז על טריטוריה ולהבריח זכרים אחרים המעוניינים להזדווג עם הנקבות. בטבע נצפו מעין תחרויות שאגות במהלכן ניסו שני זכרים להפגין כל אחד את כוחם בשאגות ושאגות-נגד [28]. השאגות מזכירות בצלילן מעין שיעול חוזר ונשנה, ובנוסף לשאגה מסוגלים היגוארים גם לילל ולנהום. קרבות בין זכרים על הזכות להזדווגות קורים לעתים אך הם נדירים, ובטבע בדרך כלל משתדלים היגוארים להמנע מתוקפות ותגרות [27]. אופיו החמקני של היגואר ואי הנגישות של חלקים רבים מהאזורים המועדפים עליו הופכים את היגואר לבעל חיים קשה לצפייה, כל שכן למחקר.
[עריכה] ציד ותזונה
בדומה ליתר החתולים, היגואר הוא חיה טורפת, והוא ניזון אך ורק מבשר. הוא צייד אופורטוניסט, ותזונתו מורכבת מלמעלה מ-85 מיני בעלי חיים שונים (Seymour, 1989). היגואר מעדיף טרף גדול, והוא יאכל איילים, טפירים, פקארים, כלבים , ואפילו אנקונדות או קיימנים שונים. עם זאת, היגואר יטרוף גם מינים קטנים שהוא יכול לתפוס, כמו צפרדעים, עכברים, עופות, דגים, עצלנים, קופים, צבים, קפיברות ואף משק חי.
שיטת ציד נפוצה בקרב המינים בסוג פנתר, ובכללם היגואר, היא נשיכת הטרף וחניקתו. יחד עם זאת, היגואר מעדיף להשתמש בשיטת הרג אחרת וייחודית בין החתוליים: הוא נושך את הטרף בראשו, באזור שבין שני אוזניו, ובאמצעות ניביו החדים הוא פוגע קשות במוחו של הנטרף. הוצע, כי ראשו המסיבי וניביו החזקים הם למעשה התאמה מורפולוגית שנועדה לשבור את שריונם של הצבים; לאחר ההכחדות ההמוניות של בעלי חיים צמחוניים שאירעו בסוף תקופת הפליסטוקן, זוחלים בעלי שריון כדוגמת הצבים היו נפוצים מאוד, והיוו חלק גדול מתזונתו של היגואר (Emmons, 1987). עם זאת, היגואר לא מוכרח לשבור את שריון הצב על מנת לאכול אותו, שכן הוא מסוגל להוציא את בשרו מהשריון באמצעות ידיו. באשר לזוחלים גדולים, כמו הקיימן, היגואר יקפוץ על גבו של הזוחל, יפגע בחוליות הצוואריות שלו ובכך ישתק אותו. כדי להרוג בעלי חיים קטנים יותר, כמו כלבים, היגואר יהלום בהם באמצעות כפות ידיו.
היגואר אינו נוהג לנהל מרדף אחר מזונו, אלא מעדיף לעקוב אחריו ולארוב לו. הוא יילך באיטיות ובשקט בפיתולי היער, ויאזין ברגישות לקולות הרקע. כאשר יתקוף, הוא יגיח ממקום מוסווה בו בעל החיים לא ראה אותו, ואז יסתער על טרפו. היגואר ידוע ביכולות המארב וההסתערות שלו, ומבחינה זו הוא נחשב לאחד מהטורפים הטובים ביותר בממלכת החי. היגואר אינו בוחל בהסתערות למים על מנת לתפוס את טרפו. בהקשר זה, יצוין כי היגואר מסוגל לשחות ולגרור את טרפו בו זמנית. חוזקו מאפשר לו לגרור גוויות כבדות - הוא מסוגל לשאת עגל קטן במעלהו של (עץ כאשר הוא רוצה להימנע משטפונות.
כאשר הוא הורג את טרפו, היגואר יגרור את הנבלה לסבך שיחים או לנקודה מבודדת אחרת. אז, הוא יחל באכילת הצוואר והחזה, ולא במרכז הגוף דווקא. הוא אוכל את הלב והריאות, ואחר-כך את הכתפיים. צריכת המזון היומית המומלצת ליגוארים החיים בשבי עומדת על שני קילוגרמים עבור משקל של 50 עד 60 קילוגרמים. עם זאת, בסביבה טבעית צריכת המזון היא פחות מסודרת ויציבה; יגואר בטבע מכלים אנרגיה רבה בתהליך של לכידתו והריגתו של טרפם, וכך הם עשויים לצרוך 25 קילוגרמים של בשר בפעם אחת, שאחריה יבואו בדרך-כלל מספר ימים בהם הם לא יאכלו דבר.
[עריכה] אקולוגיה
[עריכה] תפוצה ובית גידול
היגוארים מעדיפים לחיות בביצות וביערות טרופיים, אך אפשר למצוא אותם גם בערבות העשב של דרום אמריקה. אזור המחייה שלהם משתרע מדרום-מערב ארצות הברית, דרך מרכז אמריקה ועד לחלק הצפוני של דרום אמריקה.
[עריכה] תפקיד אקולוגי
[עריכה] מצב שימור
[עריכה] היגואר במיתולוגיה ובתרבות
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ראו מחקר של רו, מקהנרי ותומסון באשר לעוצמת הנשיכה של יונקים גדולים
- ^ ראו היגואר והפומה הסימפטריים באתר ecology.info
- ^ ראו המילון המקוון לאטימולוגיה
- ^ ראו פסקה שנייה כאן (ספרדית).
- ^ ראו באתר הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בואנוס איירס.
- ^ ראו כאן.
- ^ ראו הערך "panthera" במיל המקוון לאטימולוגיה.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Johnson, W.E., Eizirik, E., Pecon-Slattery, J., Murphy, W.J., Antunes, A., Teeling, E. & O'Brien, S.J. (2006). "The Late Miocene radiation of modern Felidae: A genetic]
- ^ Turner A (1987) New fossil carnivore remains from the Sterkfontein hominid site (Mammalia: Carnivora). Ann Transvall Mus 34:319–347
- ^ 10.0 10.1 10.2 Yu L & Zhang YP (2005). "Phylogenetic studies of pantherine cats (Felidae) based on multiple genes, with novel application of nuclear beta-fibrinogen intron 7 to carnivores". Molecular Phylogenetics and Evolution 35 (2): 483-495.
- ^ 11.0 11.1 11.2 Dianne N. Janczewski, William S. Modi, J. Claiborne Stephens, and Stephen J. O'Brien (1996). "Molecular Evolution of Mitochondrial 12S RNA and Cytochrome b Sequences in the Pantherine Lineage of Felidae". Molecular Biology and Evolution 12
- ^ 12.0 12.1 12.2 ראו הכול על היגואר: אקולוגיה
- ^ תבנית:Cite journal
- ^ "Jaguar Fact Sheet". Jaguar Species Survival Plan. Retrieved on August 14, 2006.
- ^ 15.0 15.1 Nowell, K. and Jackson, P. (compilers and editors) 1996. Wild Cats. Status Survey and Conservation Action Plan. IUCN/SSC Cat Specialist Group. IUCN, Gland, Switzerland. (PDF link; see Panthera Onca, pp 118–122)
- ^
- ^ "Search for the Jaguar". National Geographic Specials. Alabama Public Television. Retrieved on August 11, 2006.
- ^ McGrath, Susan (August 2004). "Top Cat". National Audubon Society. Retrieved on August 11, 2006.
- ^ Dinets, Vladmir. First documentation of melanism in the jaguar (Panthera onca) from northern Mexico. Retrieved on September 29, 2006.
- ^ Meyer, John R. "Black jaguars in Belize?: A survey of melanism in the jaguar, Panthera onca", biological-diversity.info, Belize Explorer Group, 1994.
- ^ "Guidelines," Reproduction, pp. 28-38
- ^ Ronaldo Gonçalves Morato, Marcelo Alcindo Barros de Vaz Guimaraes, Fernando Ferriera, Ieda Terezinha do Nascimento Verreschi, Renato Campanarut Barnabe (1999). [ http://www.scielo.br/scielo.php?script=sci_arttext&pid=S1413-95961999000500008&lng=pt&nrm=iso&tlng=enReproductive characteristics of captive male jaguars]". Brazilian Journal of Veterinary Research and Animal Science 36 (5). Retrieved on 2006-08-08.
- ^ 23.0 23.1 23.2 "Guidelines," Natural History & Behavior, pp. 8–16
- ^ Jaguars: Magnificence in the Southwest, Newsletter, Spring 2006. Southwest Wildlife
- ^ "Jaguar Fact Sheet", Jaguar Species Survival Plan. Retrieved on August 14, 2006.
- ^ George B. Schaller, Peter Gransden Crawshaw, Jr. (1980). Movement Patterns of Jaguar. Biotropica 12 (3): 161. Retrieved on 2006-08-08.
- ^ 27.0 27.1 Rabinowitz, AR., Nottingham, BG Jr (1986). "Ecology and behaviour of the Jaguar (Panthera onca) in Belize, Central America". Journal of Zoology 210 (1): 149. Retrieved
- ^ Emmons, Louise H. (1987). "Comparative feeding ecology of felids in a neotropical
[עריכה] קישורים חיצוניים
