יהודים-ערבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יהודים ערבים הינה קטגוריה דיסקורסיבית לא נפוצה ושנויה במחלוקת, המבקשת לייצג את יהודי ארצות האיסלאם וצאצאיהם. על אף שלקטגוריה זו אין היסטוריה ארוכה וכמעט שלא הייתה בשימוש, היא זוכה לעדנה בשנים האחרונות בקרב אקדמאים ופעילים מזרחים מעטים, במסגרת השיח הנוגע לפוליטיקה של זהויות. הכינוי יהודים-ערבים אינו נפוץ בשיח הציבורי הישראלי, וזוכה לביקורת רבה בציבוריות הישראלית, ללא קשר למוצא.

הראשון לנסח את הקטגוריה החברתית "יהודים-ערבים" כקטגוריה של זהות היה האינטלקטואל אלבר ממי. השני היה שמעון בלס, סופר ישראלי יליד בגדאד שכינה עצמו "יהודי ערבי". לאורך השנים סופרים, פעילים מזרחים ואנשי אקדמיה נוספים ראו בחיוב את הקטגוריה "יהודים-ערבים". ביניהם ניתן למנות את ששון סומך, סמיר נקאש, חביבה פדיה, אלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית ויקי שירן, סמדר לביא ועוד. רוב הכותבים הדגישו את הקרבה התרבותית שבין יהודי ערב לערבים ופחות את הקרבה הפוליטית ופחות מזה, את הקרבה הדתית.

בשנים האחרונות, במידה רבה במסגרת השיח הנוגע לפוליטיקה של זהויות, הקטגוריה זוכה לעדנה בקרב כמה מהאינטלקטואלים המזרחים. טענתם היא כי המושגים "עדות מזרח" ו"מזרחים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו. הטענה היא, שהכינוי עדות המזרח הוא קטגוריה שהומצאה על ידי הממסד האשכנזי ששלט בארץ, אשר ניכס לעצמו את המרכז-הישראלי, כאשר בפריפריה החברתית (והגיאוגרפית) ישנן "עדות". כך שאם עד לשנות ה-50 עמדה כל קהילה בפני עצמה, בישראל עדות שונות שהגיעו מחבלי ארץ מסוימים נכרכו יחדיו והפכו להמון אחד. כריכה זו הייתה מלווה ברה-סוציאליזציה ובדה-סוציאליזציה, אשר ביקשה לקלף את ערביותם בו בזמן סימנה את "אחרותם" הלבנטינית. הוגים אלו יחד עם פעילים חברתיים שונים (למשל, חלק מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית), מציעים, אם כן, לקרוא למזרחים בשם יהודים-ערבים. לטענתם, כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב.

כריכת ספרו של יהודה שנהב היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות

שני הוגים מרכזיים שכתבו בסוגיה זו הם אלה שוחט, היונקת מפעולות ודיונים של "החזית המזרחית" שפעלה מאז ראשית שנות ה-80, ויהודה שנהב, שכתב את הספר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" (2003), בו התכתב בין השאר עם אלו אשר הניחו את היסודות לקטגוריה זו. ספר זה דן באופן שבו נוצרו שתי קטגוריות בשיח הישראלי, המבחינות בין שיח לאומי המתארגן סביב חלוקה של יהודים – לא יהודים, ושיח עדתי הנתפס כלל יהודי המתארגן סביב מזרחים ואשכנזים. כך שנהב מנסה לחתור תחת קטגוריות אלו שקובעו בשיח הישראלי, ואשר אינן מאפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית מנקודת ראות כוללת.

שנהב מסביר את אופן פעולתה של המכונה התרבותית אשר קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. הספר, מראה את אזור הגבול הרחב בו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין הציונות ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה אידאולוגית עם שלוש קטגוריות סימביוטיות הפועלות בו זמנית : לאומיות, דת ואתניות. הדת לפי שנהב היא המסמן הלאומי אצל המזרחים. כדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-ערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, הציונית. אך בו בזמן, מסמנת אותם כקבוצה אתנית נפרדת. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך הם הולאמו ויוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים דתיים, מסביר שנהב, אלא שהציונות עשתה אוריינטליזציה למזרחים באמצעות הדת. בכדי להכליל את היהודי-ערבים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. לפיכך, טוען שנהב, המזרחים יכולים להתקיים בשיח הציוני לאומי רק אם הם מסווגים כיהודים דתיים. כך גם נוצרה אותה קטגוריית ביניים של מסורתים בישראל.

עם זאת, שנהב אינו טוען כי זהות המזרחים היא יהודית-ערבית, אלא, שמדובר במושג בעל היסטוריה מסוימת שנגדעה. המונח, לדידו, אינו בא לתאר מציאות קיימת, אלא תפקידו ביקורתי, בהיותו מאתגר את "המחשבה הלאומית, הקולוניאלית והבינארית שבתוכן התארגנה זהותם של יהודי ארצות האיסלאם" (2003:247). היינו, הזהות "יהודים-ערבים" היא זהות היברידית, ובחלקה תוצאה של התודעה הכפולה, הלאומית והקולוניאלית, של הציונות. שנהב מקבל את ההמשגה של מזרחים בדיון הפוליטי - אתני בישראל. מאחר ולטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת החינוך, הצבא, בעיירות הפיתוח וכדומה, טישטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (2003 : 20).

ההבדל המהותי בקטגוריזציה של שנהב לבין שוחט היא, ששוחט טוענת שנעשתה דה-ערביזציה שהמירה את היהודים-ערבים ליהודים. ואילו שנהב גורס, כי המכונה התרבותית קיבעה אותם כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. כך, שבעוד ששוחט משרטטת קו אבחנה דק, שנהב מראה אזור גבול רחב בו מתבצעת אותה המרה. בניגוד לשנהב, שוחט רואה בקטגוריה "יהודים-ערבים" קטגורית זהות רלוונטית גם לימינו.

[עריכה] ביקורת

בשיח האקדמי ובשיח הציבורי הקטגוריה זוכה לביקורות רבות בציבוריות הישראלית, ללא קשר למוצא. הטענות כנגד הקטגוריה:

הקטגוריה לא מצביעה על מציאות קיימת בהווה או שהייתה קיימת בעבר, אלא על פעולת דמיון (על פי המונח של בנדיקט אנדרסון), במסגרת שיח של זהויות. במהלך הדורות יהודים זיהו עצמם עם קבוצות אתניות או לאומיות (כגון, יהודי-מרוקאי, יהודי-פולני, יהודי-צרפתי) ולא כיהודים-ערבים או יהודים-אירופאים.
הקטגוריה כוללת בתוכה יהודים מזרחים שלא באו מארצות ערב, כמו יהודי אירן ותורכיה.
הקטגוריה אינה עולה בקנה אחד עם אתוס כור ההיתוך, שעדיין נחוץ במציאות הישראלית.
הרוב המכריע של המזרחים אינם מקבלים את הסמיכות הקרובה לערבים, כפי שהקטגוריה מציעה.