יהודה שנהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהודה שנהב (נולד ב-26 בפברואר 1952), סוציולוג ישראלי רבגוני, הפועל במסורת של הסוציולוגיה הביקורתית. הוא תרם רבות להבנה הסוציולוגית של ביורוקרטיה, ניהול וקפיטליזם אמריקאי, והוסיף נדבך למחקר בנושא של ריבוד ואתניות בישראל.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 פעילות חברתית 2 הגותו 2.1 על ביורוקרטיה ורציונליות 2.2 ריבוד ואתניות 2.3 פוסטקולוניאליזם ורב-תרבותיות 3 הערות שוליים 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

שנהב נולד בבאר שבע, שם שירת אביו כאיש מודיעין. בהיותו בן שלוש עבר עם הוריו לשכונת נווה משכן (הסמוכה לצהלה) בתל אביב וכשהיה בן עשר עברה המשפחה לפתח תקווה.

במסגרת לימודי התואר הראשון, שנהב למד סוציולוגיה ולימודי עבודה. בשנת 1977 הוא קיבל תואר בוגר מאוניברסיטת תל אביב, ולאחר 4 שנים קיבל תואר מוסמך בניהול תעשייתי מהטכניון. אחר כך, נסע שנהב לאוניברסיטת סטנפורד ושם קיבל ב-1983 תואר מוסמך נוסף ובשנת 1985 תואר דוקטור, שניהם בסוציולוגיה.

שנהב לימד במספר אוניברסיטאות מובילות בארצות הברית, ביניהן אוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת קולומביה. כיום (2007) הוא מכהן כפרופסור לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 1995 – 1998 אף שימש כראש החוג.

שנהב משמש גם כעמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים והוא עורך את כתבי העת הסוציולוגים תיאוריה וביקורת, ו-Organizational studies. על שנהב כעורך תיאוריה וביקורת כתב אורי רם, שעם כניסתו של שנהב כעורך בשנת 2000, החל כתב העת לעסוק לא רק בידע אירופאי, אלא גם בשאלות של אתניות ומזרחיות, כלכלה פוליטית ובאתגר הפוסטקולוניאלי לייצור ידע. כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת תיאוריה וביקורת, לשנהב תרומה רבה לתאוריה הפוסטקולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי.

בנוסף, שנהב עורך סדרת ספרי עיון ומחקר בנושאי תרבות וחברה הנקראת "הקשרי עיון וביקורת".

[עריכה] פעילות חברתית

שנהב הפך לדמות מוכרת בישראל, בין היתר, עקב פעילותו החברתית, והיותו ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. "הקשת" היא תנועה חברתית שנוסדה על ידי צאצאי עולים מארצות ערב והמזרח בישראל, המגדירה עצמה כתנועה חוץ ממסדית, ואשר פועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית. במסגרת זו הגיש שנהב, יחד עם אחרים, את בג"ץ הקרקעות, שדרש חלוקה צודקת של קרקעות בחברה. הישג נוסף של הקשת הדמוקרטית המזרחית, יחד עם קבוצות אחרות, הוא חקיקת חוק הדיור הציבורי.

במהלך שנת 1996, אותה שנה בה נוסדה הקשת הדמוקרטית המזרחית, פרסם שנהב מאמר בשם "קשר השתיקה" במוסף הארץ, שעורר הדים רבים בישראל. במאמר זה טען שנהב כי קיים קשר שתיקה "בין הקומיסרים האידיאולוגיים של הציונות המגשימה לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו", והוא סיכם כי "זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית". כן, טען שנהב כי הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים על ידי השמאל הציוני וההכרה (לכאורה) בסבלם נעשה משום שהדבר אינו מסכן את מעמד האינטלקטואלים האשכנזים כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. לפי שנהב, הפלסטיני "מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום", אך מסומן כ"אחר" שניתן להרחיקו מחוץ לגדר. זאת בניגוד למזרחים, שאותם "אי אפשר להפוך ל'אחר' או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני". הכרה בעוולות שנעשו למזרחים הייתה מחייבת את שינוי ההסדרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינה, שינוי שההגמוניה לא הייתה מוכנה לשאת. משום כך, טען שנהב, ‏נובע פֶ‏רץ ההתכחשות לנושא העדתי והניסיון לגמדו, עד כדי הפיכתו לטאבו.

למאמר זה הייתה תהודה רבה בארץ ובעולם, והוא זכה לכ-25 מאמרים ותגובות במוסף הארץ, והתייחסויות נרחבות בכלי התקשורת (יונה ושנהב, 2005, עמוד 166), ובאקדמיה הישראלית עצמה. במידה רבה, סימן מאמר זה את תחילתו של דיון מחודש בציבור ובאקדמיה הישראלית בסוגיות של מזרחיות ומרחב. דיון מחודש זה היווה זרז מרכזי למחקר פורה שהניב עשרות ספרים ומאמרים על ידי חוקרים רבים.

[עריכה] הגותו

[עריכה] על ביורוקרטיה ורציונליות

שנהב הרחיב את מושג הרציונליות ואת המחקר אודות המושג, על ידי התייחסות לרציונליות כאל אידאולוגיה. בספרו אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות (1991) טען שנהב כי תפישת הביורוקרטיה אותה פיתח מקס ובר שהחלה לתפוס תאוצה במאה ה-19 והשתכללה במאה ה-20 אינה רציונלית, אלא דווקא להפך. למרות האתוס שכונן את הבירוקרטיה כמדויקת, יעילה, חסרת שרירותיות ואוניברסלית, שנהב הצביע על כך שיסודותיה של מערכת זו אינם בהכרח יעילים ממערכות אחרות ובוודאי שאינם אוניברסליים, אלא בעלי הקשר חברתי, כלכלי והיסטורי פרטיקולריסטי.

ספרו מכונת הארגון משנת 1995 הראה כיצד הרציונליות הפכה לאידאולוגיה בידי מנהלים (כדוגמת פרדריק וינסלאו טיילור) במאה ה-19 ולאחר המהפכה התעשייתית. בזמן המהפכה התעשייתית נוצרו מפעלים גדולים מאד, וקשה היה לבעלי ההון לשלוט בעובדיהם. בתקופה זו החלו המנהלים לקחת תפקיד בולט יותר בסביבה הארגונית מאחר שמקצוע זה לא היה ממוסד דיו, השתמשו המנהלים באידאולוגיה של רציונליות ויעילות כדי לבסס את כוחם והונם.

טענתו הבסיסית של שנהב ב"מכונת הארגון" היא, שדווקא המשבר הכלכלי עזר למנהלים להפוך לחלק מהנוף הארגוני כיוון שהוא עזר להם להצדיק את תפקידם. מנהלים השתמשו ברטוריקה שיצרה קשר בין ניהול לבין פתרון למשבר. וככל שהמשבר התקדם ניתן היה לראות מבחינה סטטיסטית גידול במספרם של מנהלים בארגונים במערב, במיוחד בארצות הברית.

בספרו, Manufacturing Rationality, שהתפרסם בשנת 1999 בהוצאת אוקספורד העמיד שנהב את מושג "המהפכה הניהולית" לבחינה ביקורתית. הוא הראה כיצד התפתחה השפה הניהולית והאקטיביזם הניהולי תוך יצירת שפה ופרקטיקות המעלימות את ההקשר הכוחני והאלים של צמיחתם. בתוספת למחקריו הקודמים בהם הראה כיצד נלחמה הפרופסיה הניהולית כנגד העובדים והפעילה עליהם אלימות פרקטית וסימבולית, הוא גם מראה שצמיחת הניהול הייתה כרוכה במאבק גם עם הקפיטליזם הגדול. בכך הוא מראה כיצד המציא הניהול את עצמו יש מאין, תוך מאבק עם הקפיטליסטים והעובדים גם יחד.

[עריכה] ריבוד ואתניות

לאורך השנים פרסם שנהב מספר מאמרים בנוגע לשסע העדתי בישראל, ואף ערך מספר ספרים בנושא. ב-2003, יצא ספרו היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, וב2006 יצא לאור ספרו The Arab Jews - A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity. בשני ספרים אלו, יחד עם עבודות אחרות כ"מזרחים בישראל" שערך עם חבר ומוצפי-הלר, או "קולוניאליות והמצב הפוסטקולניאלי", מבקש שנהב להעמיד את הדיון ביהודים הערבים בקונטקסט של הדיון גם בפליטים הפלסטינים ובנרטיב הפלסטיני. בכך הוא מבקש להעמיד מראה מול מבנה הידע על החברה הישראלית המפריד באופן מלאכותי בין שתי הסוגיות הללו.

בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" שנהב, כחוקרים ופעילים מזרחים שונים, מבקש להתחקות אחרי שורשי ההמשגה של המזרחים כ"יהודים-ערבים". ובכך חורג מהדיון הסוציולוגי המקובל, המתייחס למזרחים בלבד. ספר זה דן באופן שבו נוצרו שתי קטגוריות בשיח הישראלי, המבחינות בין שיח לאומי המתארגן סביב חלוקה של יהודים – לא יהודים, ושיח עדתי הנתפס כשיח יהודי בלבד הסובב סביב מזרחים ואשכנזים. כך שנהב מנסה לחתור תחת קטגוריות אלו שקובעו בשיח הישראלי, ואשר אינן מאפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית מנקודת ראות כוללת.

שנהב מסביר את אופן פעולתה של המכונה התרבותית אשר קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. הספר מראה את אזור הגבול הרחב שבו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין הציונות ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה אידאולוגית עם שלוש קטגוריות סימביוטיות הפועלות בו זמנית: לאומיות, דת ואתניות. הדת, לפי שנהב, היא המסמן הלאומי אצל המזרחים, כדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי היה על היהודים-ערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה, לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, לציונית. אך בו בזמן, מסמנת אותם כקבוצה אתנית נפרדת. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך אלה הולאמו ויוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים לדתיים, מסביר שנהב, אלא שהציונות עשתה אוריינטליזציה למזרחים באמצעות הדת. בכדי להכליל את הערבים-יהודים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. לפיכך, טוען שנהב, כי המזרחים יכולים להתקיים בשיח הציוני הלאומי רק אם הם מסווגים כיהודים דתיים. כך גם נוצרה אותה קטגוריית ביניים של מסורתים בישראל.

עם זאת, שנהב אינו טוען כי זהות המזרחים היא יהודית-ערבית, אלא שמדובר במושג בעל היסטוריה מסוימת שנגדעה. וכי הזהות הזו של יהודים-ערבים היא זהות היברידית ובחלקה תוצאה של התודעה הכפולה, הלאומית והקולוניאלית, של הציונות. כך, שמתוך פוזיציה ביקורתית, מקבל שנהב את ההמשגה של מזרחים בדיון הפוליטי - אתני בישראל. מאחר ולטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת החינוך, בצבא, בעיירות הפיתוח וכדומה, טשטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (2003 : 20).

תמה מרכזית שנייה סביבה מתארגן הספר, היא הקשר בין היהודים-ערבים לפלסטינים. טענתו היא, כי תהליך הלאמת ההון של יהודי עיראק על ידי ממשלת עיראק, שימש תירוץ מוצלח להשארת הרכוש של הפלסטינים שברחו ב-1948 בידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. מדינת ישראל יצרה הקבלה בין ההון הפרטי של יהודי עיראק אשר הולאם על ידי עיראק, להון של הפלסטינים. כך, כאשר עלתה שאלת פיצויי פליטי 48, היא סורבה על ידי יצירת השוואה והקבלה בין פליטי 48 לעולים מעיראק, בטענה כי התבצעו במרחב המזרח התיכון חילופי אוכלוסין והון.

[עריכה] פוסטקולוניאליזם ורב-תרבותיות

כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת תיאוריה וביקורת, לשנהב תרומה רבה לתאוריה הפוסטקולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי. מתוך ראיית עולם פוסטקולוניאליסטית, ומתוך נקודת מבט אפיסטמית וערכית המחייבת פוליטיקה של זהויות, שנהב סבור כי על החברה הישראלית להיות חברה רב-תרבותית. הן כחוקר והן כעורך, שנהב פרסם ספרים ומאמרים המתארים את המפגש שבין היהודי והערבי ובין האשכנזי והמזרחי כמפגש קולוניאליסטי, על כל ההשלכות האוריינטליסטיות הכרוכות במפגש זה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בגיליון מיוחד (מספר 16) של תיאוריה וביקורת, "מרחב, אדמה ובית" משנת 2000 שיצא כספר לאחר מכן; גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, "המבט הפוסטקולוניאלי" (מספר 20) משנת 2002 בעריכתו של שנהב; גיליון מיוחד בעריכתם של שנהב לואיז בית-לחם, טל כוכבי ויוסי יונה משנת 2006 בנושא "מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים" (מס' 29); האתנולוגיה "קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי" שהביאה זה לצד זה מאמרי מקור על פוסטקולוניאליזם ואסופה של תרגומים לטקסטים מכוננים בתחום, ביניהם של פרנץ פנון, הומי באבא ואדוארד סעיד; והספר "מזרחים בישראל : עיון ביקורתי מחודש" בעריכתם של שנהב, חנן חבר ופנינה מוצפי-הלר שהתיאורטיזציה שבו נשענת גם על ספרות פוסטקולוניאלית.

שנהב סבור כי על החברה הישראלית להפוך לחברה רב-תרבותיות. ^[1] ישנן כמה מסורות שיח רב-תרבותיות, הנובעות מכמה מסורות תאורטיות - השיח הקהילתני, הליברלי, הפוסטמודרני, הפוסטקולוניאלי, הפמיניסטי והפוסט-לאומי. שנהב ממקד את הפרוגרמה הרב-תרבותית שלו בעיקר סביב השיח הרב-תרבותי הפוסטקולוניאליסטי, אך גם הפוסטמודרני והפמיניסטי. עבור שנהב, זהות הוא מושג דינמי, הבנייתי, אקראי ולא פרימורדיאלי, ולכן הוא מבקש לפרק את הקונסטרוקציות החברתיות והתרבותיות (למשל, הבחנות בינאריות, נרטיבים), האירופאיות בבסיסן, במטרה לפתח נקודת מבט המקדמת פוליטיקה של זהויות. שנהב מודה שיש אי-סימטריה באופן שבו הוא שולל זהות מהותנית ומבקר את אופן כינונה של הזהות ההגמונית, בה בעת שהוא מעודד את כינונה של זהות (מהותנית) אותה הוא מעוניין לשחרר במסגרת הפוליטיקה של הזהויות. לדידו יש לכך הצדקה מוסרית מכיוון שאין לעשות גזירה שווה בין המדכאים למדוכאים, בין השולטים לנשלטים.

שנהב מבקש לראות במסגרות השיח הפוסטקולוניאלי והפוסטמודרני לא רק מסגרות שיח מבקרות ומפרקות, אלא כאלה המציעות מסד עקרוני-רעיוני לשינוי פני המציאות. לכן הוא שולל אפשרות אחת של רב-תרבותיות ליברלית המבקשת לקיים דמוקרטיה ליברלית המבטיחה שוויון מלא בין האזרחים, כל זאת באמצעות התגברות על מנגנוני הדיכוי והאפליה; וכמו כן הוא שולל אפשרות שנייה של רב-תרבותיות ליברלית המבקשת לקיים דמוקרטיה ליברלית אשר בה יש ביטוי מוסדי לקבוצות השונות המרכיבות את החברה. לטענתו, הלאומיות, על ידי שימוש מושכל בערכי הליברליזם והדמוקרטיה, משמשת מנגנון דיכוי ואפליה מרכזי בחברה הישראלית. לכן אין די בכך שהדמוקרטיה הליברלית מעניקה שוויון לקבוצות המיעוט שבה, מכיוון, שבין השאר, בכך היא הופכת את קבוצת "הרוב" לשקופה. החלופות הרב תרבותיות הראויות לדעת שנהב יכולות להיות, למשל, אוטונומיה תרבותית/לאומית לפלסטינים אזרחי ישראל, או הקמת מדינה דו לאומית בישראל או ממערב לירדן. שנהב מציע שההסדרים הרב-תרבותיים יהיו בהתאם לרמת הסגירות והפתיחות של הקבוצות השונות בחברה, ורמת הריחוק והקרבה בין הקבוצות השונות. במסגרת הרב-תרבותיות שנהב קורא לשים דגש על הייצוגים התרבותיים ועל הצדק החלוקתי.

[עריכה] הערות שוליים

• 1. ^ את גישתו הפוסטקולוניאלית פרש שנהב במספר מאמרים וספרים. את משנתו הרב תרבותית הציג בעיקר, אך לא רק, בספר המשותף לו וליוסי יונה, רב-תרבותיות מהי? על פוליטיקה של השונות בישראל, , הוצאת בבל, 2005. בנוגע לגישתו של יוסי יונה לרב-תרבותיות, ראו גם: יוסי יונה, בזכות ההבדל: הפרויקט הרב-תרבותי בישראל. ירושלים, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2005.

[עריכה] לקריאה נוספת

• שנהב, יהודה. 1991. אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות, תל – אביב, משרד הביטחון.
• שנהב, יהודה. 1995. מכונת הארגון, תל – אביב, הוצאת שוקן.
• יהודה שנהב, חנן חבר, פנינה מוצפי-האלר (עורכים). 2002. מזרחים בישראל, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• יהודה שנהב (עורך), המבט הפוסטקולוניאלי, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת (20), 2002.
• יהודה שנהב, 2003. היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, הוצאת עם עובד.
• יהודה שנהב (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.
• יהודה שנהב (עורך), 2004. קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, תל–אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• יוסי יונה ויהודה שנהב, רב-תרבותיות מהי? על פוליטיקה של השונות בישראל, הוצאת בבל, 2005.
• אורי רם, הזמן של ה'פוסט', 2006, הוצאת רסלינג.
• לואיז בית-לחם, טל כוכבי, יוסי יונה ויהודה שנהב, מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת (29), 2006.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יהודה שנהב, באתר של החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב
• יהודה שנהב, באתר של מכון ון ליר
• יהודה שנהב, "קשר השתיקה" הארץ, 27.12.96
• יהודה שנהב, "הגלימה, הכלוב וערפל הקדושה": השליחות הציונית במזרח כפרקטיקה גבולית בין 'לאומיות חילונית' ו'תשוקה דתית' באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• יהודה שנהב, "גלובליזציה בחוסר נחת", באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• יהודה שנהב, כבוד האדם והפונדמנטליזם הליברלי, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית. פורסם לראשונה בעיתון הארץ, 12.10.1998
• יהודה שנהב, בגידת האינטלקטואלים, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• יהודה שנהב, מעבר לשאלת השחרור - פראנץ פאנון והמצב הפוסטקולוניאלי, באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• סדרת "הקשרי עיון וביקורת", באתר של מכון ון ליר
• יהודה שנהב, הכלכלה היא רק השיטה. המטרה היא לעצב את הנשמה, עיתון הארץ
• יהודה שנהב, השוד המושלם באתר של הקשת הדמוקרטית המזרחית. פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 16.4.1998
• יהודה שנהב, ספרי ההיסטוריה של עם ישראל באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית
• יובל דרור עובדים תחת עין התוכנה הארץ 19/04/05