יוליוס אגריפס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלכים והשליטים מבית הורדוס
| המלכים והשליטים מבית הורדוס |
|
|
יוליוס אַגְרִיפַּס (אגריפס הראשון, 10 לפנה"ס – 44), מלך חשמונאי מבית הורדוס ביהודה בתקופת בית שני. נכדם של הורדוס ושל מרים החשמונאית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מילדות לבגרות
מרקוס יוליוס אגריפס נולד בשנת 10/11 לפנה"ס כנראה ביהודה. הוריו - אריסטובולוס – בנם של הורדוס ומרים החשמונאית, וברניקי, בתו של קוסטובר ושלומה (סלומה) אחות הורדוס – היו בני דודים, כמקובל בחצרות מלכים. על שנותיו הראשונות יודעים אך מעט, ולמעשה עד מלאות לו 30 שנה. במלאות לו חמש שנים לקחה אותו אמו לרומא, יחד עם שאר ילדיה, להתחנך לפי מיטב המסורת ההלניסטית-רומית, ושם נשאר כשלושים שנה. היה מקובל שמלכי חסות יתחנכו ברומא, ויכול להיות שלמשימה זו יעדה אותו אמו. ברומא הסתופף אגריפס בקרב החוגים המכובדים ביותר, ושם רקם קשרים עם דרוסוס בן טיבריוס הקיסר ועם קלאודיוס, מי שעתיד להיות קיסר, וכן גם עם פלאקוס, שלימים יהיה נציב רומא בסוריה.
[עריכה] מפליט לבעל תפקיד ושוב לפליט
לאחר פטירת אמו עזב אגריפס את רומא. לפי גרסה היסטורית קדומה אחת ("חיי אגריפס") הסתבך אגריפס בחובות בגלל פזרנות רבה ונאלץ להימלט מרומא. היה זה בין 28 ל-30 לספ'. אגריפס התמקם תחילה במגדל מלחמתה שבאדום, בבחינת חיזוק הקשר עם יסודותיו האדומיים. אשתו קיפרוס, פנתה להירודיאס (אחות אגריפס) ובקשה ממנה שתשתדל למצוא פרנסה לאגריפס. בזכותה והודות למעורבות בעלה אנטיפס (דודו של אגריפס), זכה אגריפס להיתמנות לאגורנומוס של טבריה, כלומר למפקח על השוק כמו מחירים ומשקלות, בבחינת משרה מכובדת לכל דבר. בשעה שחברו הטוב משכבר הימים, פומפוניוס פלאקוס, הגיע לאזור כנציב סוריה בשנת 32 לספ', עבר אגריפס לחצרו. במקום שהה גם אחיו אריסטובולוס, ובין השניים התגלעה מחלוקת. אריסטובולוס הלשין לפלאקוס כי אגריפס קיבל שוחד מבני דמשק, וזה האחרון נאלץ לשוב ולנדוד.
[עריכה] המקפצה הרומית
אגריפס שב לרומא בשנת 33 לספ', כשהוא מממן את נסיעתו באמצעות הלוואה כספית. שובו לרומא היה גורלי ביותר בעבורו ובעבור יהודה בכלל, שהרי בשנת 34 לספ' נפטר פיליפוס בן הורדוס, לאחר 37 שנות שלטון באזורים הצפון מזרחיים (גולן, בשן וטראכון) והקיסר טיבריוס נדרש לפסוק לגבי עתיד האזורים הללו. בינתיים החליט הקיסר לספח שטחים אלה לפרובינקיה סוריה, אלא ששנתיים-שלוש אחר-כך, עם עליית קליגולה לכס הקיסרות הרומית, הוענקו שטחים אלה לאגריפס וזו הייתה מקפצה חשובה לגבי עתידו, מעמדו, עוצמתו והמלכתו על יהודה.
[עריכה] אגריפס מסומן כיורש הורדוס
טיבריוס, כאוגוסטוס לפניו, ראה באגריפס מועמד פוטנציאלי לירושת מלכותו של הורדוס וזה מסביר כיצד השלים אגריפס את חובו לאוצר הקיסרי והתפייס עם טיבריוס. טיבריוס אף המליץ לאגריפס להתקרב אליו ולהילוות לנכדו ולטייל עימו, בבחינת רמיזה באשר לעתידו. את עיקר זמנו ומירצו ברומא השקיע אגריפס בשירותו של קליגולה, אלא שהסתבך שם בצרות. נפוצה שמועה מפי נהג מרכבתו של אגריפס, כי אדונו משתוקק לקץ שלטונו של טיבריוס ולפינוי כיסאו לקליגולה. בתגובה לכך נכלא אגריפס באשמת פגיעה בכבוד הקיסר (maiestas), שדינה, אגב, מוות. בכל מקרה תנאי מאסרו היו נוחים. לאחר ששה חודשים נפטר טיבריוס (16 במארס, שנת 37) וכתוצאה מכך שוחרר אגריפס ממאסרו וקליגולה המליכו על שטחי פיליפוס שהוקפאו ועל הטטרארכיה של ליסניאס.
[עריכה] אגריפס באלכסנדריה
אגריפס נשאר ברומא יותר משנה, עד לקיץ 38, ואו-אז ביקש מקליגולה רשות לחזור למזרח ולארגן שם את ממלכתו. אגריפס הגיע לירושלים דרך אלכסנדריה, שם נפגש עם ראשי הקהילה היהודית הוותיקה, ובכללה עם הסופר והפילוסוף היהודי פילון. יהודי אלכסנדריה שטחו בפני אגריפס את מבוקשם להעביר לקיסר הרומי קליגולה את ברכותיהם החמות להתקסרותו, ברכות שעוכבו בכוונה למעלה משנה על-ידי הנציב הרומי פלאקוס. ביקורו עורר במקום גלי מתיחות בין היהודים לאלכסנדרונים. קוממה אותם במיוחד הופעתו המלכותית עם בגדי השרד ושומרי ראשו המזוינים והם עוררו התקהלות הפגנתית, צינית, כנגדו. החלפתו של הנציב פלאקוס בוצעה כנראה בהתערבותו האישית של אגריפס.
[עריכה] אגריפס מסדיר את שלטונו המלכותי
בבואו לירושלים הקריב אגריפס קרבנות מיוחדים במקדש, ואת שרשרת הזהב הכבדה שקיבל מקליגולה, חלופת משקל שרשרת כליאתו, העניק למקדש. על-פי כתובת שנחשפה באזור החורן מתוארת התלהבות אחד הנתינים של אגריפס לרגל "שובו של המלך", מה שמעיד על מעמדו, על היחס כלפיו ועל היקף שלטונו.
אגריפס הוכתר בשנת 37 למלך על שטחי הגולן, הבשן, הטרכון, החורן, אזור הבניאס וחולתה וגם הטריטוריה שבין כלקיס לדמשק. מעט מאוחר יותר יזכה אגריפס מידי הקיסר קלאודיוס בשטחים נוספים – הגליל והפראיה (חלק מעבר הירדן), כלומר תהיה ממלכתו זהה לזו של הורדוס סבו. פרט לכך היענקו לאגריפס רווחים מוגדלים והזכות לגבות מסים, מה שהכניס לו מדי שנה כאלפיים כיכר כסף, שהם כתריסר מליון דרכמות. הוא נחשב ל"מלך חסות", או "מלך ידיד ובן ברית של העם והסנאט הרומי". פרט לכתר נהנה אגריפס מסימני הכבוד הבאים: קבל אותות כבוד של פרייטור רומי, השתמש בתואר "ידיד הקיסר" – "אוהב הקיסר" והתואר לא היה פורמלי בלבד. העובדה שלאגריפס הוענקה הזכות לטבוע מטבעות מעידה על מעמדו הרם ועל מירקם היחסים החיובי בינו לבין הרומאים. טביעת מטבעות, יצויין, מציגה פן חשוב במידת האוטונומיה של שטחי מלוכתו. במטבעותיו נמצאו סמלי מלכות, כתובות ביוונית המעידות על מלכותו, תווי דמותו של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס ואף של אגריפס ובנו, לסמל כוונת הורשה אחריו.
למפקד הצבא התמנה סילאס, מי שהיה ידידו ושעזר לו בתקופת מאסרו בימי טיבריוס. סילאס היה כנראה בן למושבה הצבאית של היהודים הבבליים שהקים הורדוס בבשן ושהתמחתה בקשתות. גם במינוי זה אותת אגריפס לגבי שאיפתו להשיב על כנם את סדרי המימשל ההירודיאניים. צבאו כלל, כימי הורדוס, גם יהודים וגם שאינם יהודים, ונודעו יחידות מיוחדות של פרשים ורגלים שגויסו מקיסריה ומסבאסטי. נזכרים במקורות מספר בעלי תפקידים, ששרתו תחת סמכותו של אגריפס, ומהם פונקציונרים בתחום השיטור והכליאה, כמו "סטרטגוס העיר" של ירושלים.
אגריפס פעל במרץ להזדהות עם הקו התרבותי של סבו הורדוס וגם מטעמים פוליטיים של שידרוג מעמדו בעיני הקיסרים הרומיים. בתחום זה הקים אגריפס תיאטראות ואמפיתיאטראות בשטחי שלטונו ואף מעבר להם כמו בבריטוס (ביירות), באתונה ובהליופוליס (בעל בק). אגריפס דאג לשאת את התואר של פטרון המבנים ופטרון המישחקים. תרומה מיוחדת בנידון תרם אגריפס לקיסריה ולסבאסטי. כסבו השליך לזירת הגלדיאטורים פושעים שנידונו למוות ושניתנה להם ההזדמנות להילחם, לנצח ולזכות בחייהם.
[עריכה] התייחסותו ליהודים
אגריפס חילק את זמנו בין הישיבה בקיסריה ("רומא הקטנה"), בתחומי ממלכתו שבצפון ובירושלים. הוא ייחס חשיבות רבה למשרת הפיקוח על בית המקדש והרבה להתערב במינויים של כוהנים גדולים. בכך הבליט את מעמדו וסמכויותיו ואת השאיפה לחדש את ימי הורדוס, מה שעולה ממינויים של הכוהנים מבית בייתוס ולא מבית חנן. בתקופתו התחזקה הסיעה הצדוקית של הכוהנים. מגמה זו תואמת את הקפדתו של אגריפס על המצוות ואת מסע הרדיפה שניהל כנגד הכיתות הנוצריות ביהודה. אגריפס ביטל את אחד המסים כמחווה של רצון טוב כלפי תושבי ירושלים, הביא קרבנות תודה, שילם עבור קרבנות של נזירים עניים והקדיש את שרשרת הזהב שלו למקדש, כשלפי יוסף בן מתתיהו יש לפרש את המתנה האחרונה כ"גלגל חוזר בעולם". מהלכים אלה חיבבוהו במידה מסוימת על העם ובשעה שהגיע לירושלים הדור בלבוש מלכות התקבל בכבוד רב ובהתלהבות. על מהלכיו ודרכו המיוחדת ניתן ללמוד מהסיפור על אדם בשם שמעון, שטען כי המלך אינו טהור דיו ועל כן אינו רשאי לפקוד את המקדש. הזמינו אגריפס לקיסריה לצפות באחת התחרויות, ושאלו בתמימות, האם מבחין הוא במהלך אנטי דתי כלשהו. נכלם האיש ושתק. סיפור זה מזכיר להפליא את דרכו של הורדוס המלך בזמנו. גם המטבעות שטבע בירושלים מלמדים על התחשבות ברגשות היהודים, כשעליהם לא נמצא כל סמל פגאני מתגרה.
[עריכה] הצלם בהיכל
פרשה בפני עצמה המעידה על דרכו של קליגולה והתייחסותו ליהודים התקפלה סביב הוראתו של הקיסר קליגולה להציב את פסלו בבית המקדש, מה שהיה בבחינת חריג של ממש בהתייחסות הרומית ליהודים. קליגולה רגז על היהודים משום שסרבו לקבל את אלוהותו במסגרת המסע לחידוש פולחן הקיסר וציווה להציב את פסלו בירושלים. ביצוע המשימה הוטל על פטרוניוס, נציבה של רומא בסוריה. פטרוניוס סבר כי הוא עלול להיתקל בהתנגדות יהודית ועל כן ניגש למימוש ההוראה הקיסרית כשהוא מגובה בכוחות צבא רבים. כשנתקל הנציב בהתנגדות היהודית הראשונה דיווח על כך לקליגולה, מה שעורר כצפוי את כעסו של הקיסר. בנקודת זמן זו פנה אגריפס לקליגולה, כשעל-פי גרסה אחת ריצה אותו בסעודה עשירה, ולפי גרסה אחרת הסתפק בשיגור אגרת אישית. לבסוף ניאות הקיסר לסגת מהוראתו ועובדת הירצחו בינואר 41 הביאה לגניזת התוכנית. אירוע נוסף, מעט דומה לקודמו, התנהל בעיר דאר, שם בקשו המקומיים להציב פסל בבית הכנסת שבעיר. אגריפס פעל בנחישות אצל נציב סוריה פטרוניוס והביא להסרת הדרישה ולהעמדת המתגרים לדין.
[עריכה] אגריפס בספרות חז"ל
בספרות חז"ל משוקעות כמה עדויות מעניינות על אגריפס, אלא שאין ודאות גמורה האם מדובר באגריפס הראשון, או בבנו אגריפס השני. בכל מקרה נתפס אגריפס בעיני חז"ל כדמות הנאבקת למען כבודה האישי, ושאינה מעורבת בעולם היהודי ומעט מאוד, אם כי חיצונית וטקסית בלבד, בענייני המקדש.
מפורסמת היא העדות במשנת סוטה, המציגה את התחשבותו של אגריפס בטקסיות המקודשת ואת היחס האוהד של החכמים כלפיו כדלקמן: "פרשת המלך כיצד? מוצאי יום-טוב הראשון שלחג, בשמיני ובמוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה ... חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגרפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז, 15) זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: 'אל תתירא, אגרפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה'" (סוטה ז, ח).
[עריכה] אגריפס בוחש בקלחת הרומית
היורש הטבעי של קליגולה היה קלאודיוס, אלא שהמציאות ברומא שידרה כוח רב שהצטבר בידי הצבא, וחביבו של הצבא היה גרמניקוס, אחיו של קליגולה. והיות שלאגריפס היה חלק חשוב בהתקסרותו של קלאודיוס, הרחיב זה האחרון, משהתקסר, את שטחי ממלכתו של אגריפס עד לממדיה של ממלכת הורדוס סבו. כך נהג קלאודיוס עם מלכי חסות אחרים, כך שאין לדעת האם הפרשיות קשורות זו בזו. בין קלאודיוס לבין אגריפס נרקמה מערכת ידידות רבת שנים והחיבור בינה לבין שיקולים אימפריאליים הניבה את נדיבותו של הקיסר כלפי אגריפס.
[עריכה] התנגשויות עם השלטון
מתיחות מסוימת התגלעה בין אגריפס לנציב הסורי מרסוס. היה זה כאשר התכנסו בטבריה חמישה מלכים שכנים והתארחו אצל אגריפס. הנציב הרומי חשש שמפגישה זו עלול לצמוח גרעין מרדני כלשהו ובפרט שבאותה עת נודע גל מתיחות רב בין רומא לפרתים, ועל כן הורה לנאספים לחזור איש-איש לביתו. מתיחות נוספת בין אגריפס לנציב מרסוס נכרכה בפרויקט מעניין של אגריפס להקיף את צפון ירושלים בחומה בצורה היטב, כדי להגן על השכונה החדשה "בזיתא". החומה, שכונתה "החומה השלישית", לא הושלמה בשל מכתב בנידון שקיבל אגריפס מקלאודיוס הקיסר, וזמן קצר אחר-כך בשנת 44 לספ' חלה אגריפס ומת.
[עריכה] מות המלך וירושת ממלכתו
אגריפס נפטר בינואר שנת 44 לספ'. תיאור פטירתו כה התאים, דרמטית, לחייו. אגריפס נפטר בתיאטרון בקיסריה, בעיצומן של הצגות ותחרויות, כשהוא מופיע מול הקהל הרוגש בבגדי מלכות ונואם לפניו. הקהל הריע והצדיע לו לא רק כמלך אלא אף כאל, מה ששיקף היטב את הנורמות הרומאיות כלפי הקיסרים. אגריפס חלה לפתע ונפטר כעבור זמן קצר. על-פי יוסף בן מתתיהו ראה אגריפס קודם מותו את האוח, שלא מזמן בישר לו טובות והפעם הבין שבשורתו רעה מכל, כמעין ענישה שמיימית על קבלת ההאלהה מצידו (מה שגם מסתבר, באופן סמלי, מהעדויות הנוצריות הקדומות בחיבור "מעשי השליחים").
לאחר מותו של אגריפס התלבט הקיסר קלאודיוס בין שלוש אפשרויות: לאשר את ירושת אגריפס, מעמדית וטריטוריאלית, לבנו, אגריפס השני, או לספח את יהודה לפרובינקיה הסורית, ואולי להפוך את יהודה לפרובינקיה ממש כפי שהיה זה מעמדה עד שנת 37 לספ'. לכל אפשרות נודעו יתרונות וחסרונות מבחינת השיקולים האימפריאליים הרומיים. האפשרות הראשונה נפסלה, אולי בשל מעורבות יועצי קלאודיוס שהבליטו את גילו הצעיר של היורש (היה אז בן 17). בכל מקרה ראוי לציין כי אגריפס הועיד את בנו ליורשו, כפי שעולה מחינוכו של הנער ומהופעתו לצד אביו על גבי המטבעות. האפשרות השנייה נדחתה בשל נטייתו של קלאודיוס לבטל את הסדרי קודמו קליגולה ולהישען על מדיניות אוגוסטוס. האפשרות השלישית התקבלה, בשל המגמה הקיסרית השלטת של ריכוז הסמכות והעוצמה בידי הקיסר, כפי שעלה בגורלם של מספר עמים באימפריה באותן שנים. תרמו להחלטה זו גם בעיותיה הכלכליות של יהודה בשל חובותיו הכבדים של אגריפס, וכן מסע ההסתה האנטי-אגריפסי שניהל נציב סוריה מול הקיסר. יהודה הפכה שוב לנציבות רומית, וראשון הנציבים היה קוספיוס פאדוס.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- קלודיוס האל / רוברט גרייבס. רומן היסטורי בו מופיע אגריפס כדמות מרכזית, ומהווה גם פרשנות על דמותו.
- אגריפס הראשון, מלך יהודה האחרון / דניאל שוורץ, מרכז שזר, ירושלים, תשמ"ז.
