הורדוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במייסד שושלת בית הורדוס המכונה גם "הורדוס הגדול". לדף ובו רשימת משמעויות אחרות, ראו הורדוס (פירושונים).

המלכים והשליטים מבית הורדוס

הורדוס

ארכלאוס

הורדוס אנטיפס

פיליפוס

יוליוס אגריפס (אגריפס I)

מרקוס יוליוס אגריפס (אגריפס II)

הורדוס (74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס בקירוב), מלך יהודה בין השנים 37 לפנה"ס עד 4 לפנה"ס ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול" כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו. הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). מחקרים אחרונים על אודות ספרו קדמוניות היהודים גורסים כי חלה שגיאה בהעתקת הספר במאה ה-16, ולפיכך שנת מותו של הורדוס היא 1 לפנה"ס.

שלטונו של הורדוס היה מעין תקופת ביניים בין שלטון מלכי בית חשמונאי, ובין שלטון הנציבים הרומאים. הורדוס היה מלך וסאל של רומא. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה רבה, אבל גם מחויבות למלא אחר הוראות השלטון הרומאי. בימיו הפכה יהודה לחלק אינטגרלי, גם אם אוטונומי, של האימפריה הרומית. הורדוס ידוע במיוחד במפעלי הבנייה מפוארים שיזם. הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיאה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. שרידים של מפעל הבנייה של הורדוס אפשר לראות גם במצדה, מקום שבו בנה לעצמו ארמון-מקלט.

להורדוס יש דימוי של שליט אכזר, השולט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. הדימוי הזה נובע מכמה גורמים: ההתנגדות העזה שהייתה כלפיו וכלפי יורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד הפרושים והנוצרים הראשונים. שתי הקבוצות האלה זכו להשפעה רבה לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), והן אלה שעיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופתו. גם יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על תקופת מלכותו של הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. הגינויים להורדוס נוגעים למוצאו האדומי, רדיפתו את בני בית חשמונאי והריגתם בזה אחר זה, העזתו אל מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ומעל לכל אכזריותו אף אל בני משפחתו הקרובים ביותר. אף על פי-כן, כל עוד שלט הורדוס ביהודה נמנע שלטון רומאי ישיר בארץ זו. לאחר מותו, וכישלונם של בניו לייצב את השלטון ביהודה, החלה תקופה קשה ואכזרית של שלטון נציבים רומים, אשר נסתיימה במרד וחורבן.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, אשר הורה על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של המשיח (כלומר ישו) בבית לחם. ייתכן שהכוונה שם לבנו של הורדוס הגדול ולא להורדוס עצמו, כיוון ששנת לידתו של ישו אינה ידועה בוודאות.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 רקע היסטורי, מוצא ונעורים 1.1.1 מוצאו של הורדוס 1.1.2 יהדותו של הורדוס 1.1.3 התפתחויות היסטוריות שהובילו לעליית הורדוס 1.2 הורדוס כמושל הגליל 1.3 שלטונו של אנטיגונוס השני 1.4 התבססות שלטונו של הורדוס 1.5 ימי שלטונו של הורדוס 1.5.1 יחסיו עם היהודים נתיניו 1.5.2 מפעלי הבניה של הורדוס 1.5.2.1 בנייה צבאית 1.5.2.2 בנייה בירושלים 1.5.2.3 בנייה מחוץ לירושלים 1.5.3 תרומתו של הורדוס לכלכלה ולמסחר 1.6 יחסו לקרוביו, ושנותיו האחרונות 2 לוח זמנים למלוכת הורדוס 3 לאחר מותו 4 דימויו של הורדוס בנצרות 5 נישואין וצאצאים 6 תרשים גנאלוגי 7 לקריאה נוספת 8 הערות שוליים 9 קישורים חיצוניים

ביוגרפיה

רקע היסטורי, מוצא ונעורים

מוצאו של הורדוס

האדומים היו עם שמי, אשר חי בעבר הירדן, בצפון הנגב ובהר חברון בתקופת הבית השני. כשבטים שמיים אחרים, ראו האדומים בחיוב את עלייתו של בית חשמונאי וירידת השושלת הסלאוקית, ואת השפעת מדינת יהודה באזור. מדיניות בית חשמונאי כלפי תושבי הארץ שאינם יהודים החלה בנסיונות לגרשם (כך אירע לתושבי גזר ויפו אשר נכבשו בתחילת שלטון השושלת החשמונאית), אך לאחר שהכיבושים התפרסו על פני שטח נרחב, בימי יוחנן הורקנוס הראשון, החל גיור של השבטים השמים שנפלו תחת שלטון הממלכה. כך אירע לאדומים, וכך אירע גם ליטורים ולאחרים. בין אם ניתן היה לראות בגיור זה ככפוי ובין אם לאו, האדומים השתלבו היטב בעמם החדש, והיו לחלק מן הממלכה החשמונאית.

הורדוס נולד לאחת מן המשפחות המכובדות באדום. סבו, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי, ואילו אביו, אנטיפטרוס הפך ליועצו הראשי והעיקרי של הורקנוס השני. אמו של הורדוס, קיפרוס, הייתה נסיכה ערביה או נבטית^[1]. יש אומרים שנולד בעיר אשקלון.

יהדותו של הורדוס

לא ברור לגמרי אם הורדוס נחשב בשעתו כיהודי במלוא מובן המילה. ממצאים ארכאולוגיים מתקופת הורדוס רומזים כי הורדוס הציג עצמו כיהודי. חכמי התלמוד גרסו כי מבחינה הלכתית היה הורדוס במעמד עבד כנעני^[2]. זהו מעין מעמד ביניים שבו נמצא אדם שאינו יהודי, אך גם אינו גוי, ולדעת חז"ל הוא חייב רק במצוות שחייבת בהן אישה יהודייה. האמוראים, חכמי התלמוד, היו ממשיכי דרכם של הפרושים שהתנגדו להורדוס. לא ברור מה היו דעותיהם של בני זמנו בדבר יהדותו. יוסף בן מתתיהו תיעד את דבריהם של אנשים שונים בנושא, אך לגבי כל בכל אחד מהמקרים שתיעד אפשר למצוא מניעים פוליטיים שיכלו להטות את דעתו של הדובר:

• ניקולאוס איש דמשק חברו הטוב של הורדוס, קבע כי משפחתו הייתה בין משפחות היהודים הראשונות ששבו לארץ בשיבת ציון מגלות בבל. יוספוס פלביוס עצמו מפקפק בדברי ניקולאוס, וטוען כי הם נאמרו רק מפני קרבתו של ניקולאוס להורדוס.^[3]
• בעת המצור של הורדוס על ירושלים, קרא לו אויבו הראשי, מתתיהו אנטיגונוס השני: "הדיוט אדומי". יוספוס פלביוס מבאר: "הדיוט אדומי, כלומר יהודי למחצה".^[4]
• כאשר התעוררה המריבה בין תושבי קיסריה היהודים והנוכרים, טענו היהודים כי קיסריה צריכה להיות שלהם מאחר שבנה אותה הורדוס, שהיה "יהודי על פי מוצאו"^[5]

מבחינת רומא הוא היה שליט נוח ליהודה, שכן הוא היה מעורה היטב הן בתרבות היהודית והן בתרבות הרומית.

התפתחויות היסטוריות שהובילו לעליית הורדוס

בשנותיה האחרונות של ממלכת החשמונאים, היה הורקנוס השני נתון במאבק אימתנים כנגד אחיו אריסטובולוס השני על השלטון ביהודה. במהלך מאבק זה הלך אנטיפטרוס והגביר את השפעתו על הורקנוס, עד שלמעשה, בשלבים מסוימים, שלט במדינה בפועל בשמו. כך, לאחר כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס היה הורקנוס ל"אתנרך" (מעין "נשיא העם". תואר הפחות מן התואר "מלך"), ואילו אנטיפטרוס היה ל"אפיטרופוס" על יהודה, משרה שכפי הנראה הקדימה את משרת הנציב הרומי. אנטיפטרוס הוא שהחל בקו, בו המשיך הורדוס, של עשיית רצון הרומאים, וייצוג עניינם, לרוב על חשבון האינטרס העצמאי של הממלכה.

שנים אלו היו שנות שינוי ומפנה באזור ובעולם כולו. השושלת הסלאוקית שמשלה בסוריה מזה מאות בשנים, מאז ימי אלכסנדר הגדול שקעה במלחמות שושלתיות שכילו את כוחה, ולבסוף הפכה לפרובינקיה רומית, דבר שגרם להגעתם של כוחות רומים במספרים גדולים אל האזור, ולהתערבות ישירה של רומא בענייני האזור, אשר נקודת המפנה בה היא כיבוש הארץ על ידי פומפיוס. אך רומא עצמה הייתה נתונה בשינוי ובמעבר מתקופת הרפובליקה הרומית, אל השלטון האישי של קיסרי רומא. כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, ושוד בית המקדש על ידי קראסוס בשנת 54 לפנה"ס היו אירועים שנבעו מן הסכסוך הפנימי הרומי, אשר השפיע באופן ישיר על האירועים ביהודה.

בשנים האחרונות שלפני עליית הורדוס ניתן לראות שלושה כיוונים היסטוריים עיקריים, המשתלבים ביניהם - ירידתו של בית חשמונאי ושקיעתו אל מאבק שושלות מנוון. עלייתם של אנטיפטרוס ובניו, והתערבות גוברת והולכת של רומא בענייני יהודה, עד אובדנה המוחלט של העצמאות ממנה נהנתה הממלכה בתקופת מלכי חשמונאי המוקדמים.

עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון יחיד ברומא, הינה נקודת הזמן בה ניתן לראות את תחילת הקריירה של הורדוס כאדם הפועל באופן עצמאי, על מנת לקבל את השלטון ביהודה.

קיסר נטה חסד להורקנוס השני ולאנטיפטרוס, שכן אלו סייעו לו במשלוח חיילים למצרים כאשר נזקק לכך במלחמתו כנגד פומפיוס. אל מולם עמדו תביעותיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו של אריסטובולוס השני (שנרצח על ידי תומכי פומפיוס), לקבל את המלוכה. אנטיפטרוס והורקנוס עשו ככל שביכולתם על מנת לקבל את תמיכתו של קיסר במאבק הפנימי בין השושלות החשמונאיות המתחרות, ולשפר את מעמד הממלכה במסגרת ההירארכית של המעצמה הרומית. קיסר שב ואישר את המצב בו ניתן להורקנוס מעמד ה"אתנארך" בעוד שאנטיפטרוס שימש כ"אפיטרופוס", ואף קיבל אזרחות רומית. במסגרת זו מינה אנטיפטרוס את בנו פצאל למושל ירושלים ואת בנו הורדוס למושל הגליל. הייתה זו תחילת הקריירה הציבורית של הורדוס, תחילה המלמדת במידה רבה על העתיד לבוא.

הורדוס כמושל הגליל

הורדוס מונה למושל הגליל בשנת 47 לפנה"ס, והוא בן 25 שנים. באותה שנה נישא לראשונה מבין עשר נשותיו, אישה בשם דוריס, אשר ילדה לו את בנו הבכור, אנטיפטרוס.

אחד ממעשיו הראשונים בתפקידו זה היה תפיסתו של מנהיג המורדים בגליל, חזקיה הגלילי, והוצאתו להורג ללא משפט. חזקיה היה כפי הנראה מאנשי אריסטובולוס השני אשר נותרו פזורים בגליל. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "ראש השודדים" (archilistes), וייתכן שבדין נתפס על ידי הורדוס, אך רק מלך היה רשאי להורות על הוצאה להורג ללא משפט, ותחת לחץ פוליטי כבד, נאלץ הורקנוס לזמן את הורדוס לעמוד בפני משפט הסנהדרין על פשע זה.

למשפט התייצב הורדוס כשהוא לבוש בגדי ארגמן וחגור בחרב, ועמו שומרי ראש. אך בעקבות נאום חוצב להבות של שמאי (ויש אומרים שמעיה) נטה הסנהדרין לחייבו בדין. הורקנוס השני, אשר ראה כי הורדוס נתון בסכנה, דחה את המשך המשפט למחרת היום, ובלילה נמלט הורדוס לדמשק, שם מינו אותו הרומאים למושל.

בינתיים סר חינו של אנטיפטרוס מלפני הורקנוס. הורקנוס קירב אליו אדם בשם מליך, אשר הרעיל את אנטיפטרוס.

באותה העת יצא מתתיהו אנטיגונוס השני למרד כנגד הורקנוס בגליל, בסיוע תלמי מלך כלקיס. צבאותיו של הורדוס הביסו את המורדים. הורדוס שב ליהודה, והתקבל בירושלים כמנצח. הורקנוס נבהל מפניו וקיבל אותו בכבוד רב, וכשדרש ממנו הורדוס לתת לו את מרים נכדתו לאישה, כדי להכין לו על ידי נישואין אלה בסיס חוקי לכיסא החשמונאים, לא העז הורקנוס לסרב והסכים לאירוסין. על מנת לשאת את הנסיכה, שהייתה אז בתחילת שנות העשרה לחייה, גירש מעליו הורדוס את דוריס. נישואין אלו למרים היו בעלי קו טראגי, והובילו למותה של מרים, אך ברור כי הורדוס אהב את מרים אהבת נפש. השניים נישאו בסמוך לעליית הורדוס לכס המלוכה, בשנת 37 לפנה"ס.

כאשר נרצח ברומא יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס יצא כמנצח ממלחמת האזרחים שבעקבות הרצח וקיבל את השלטון במזרח. משלחת של יהודים יצאה אל אנטוניוס להתלונן בפניו על הורדוס ומעשיו, אך אנטוניוס לא יכל לפגוע בהורדוס, שבכל מעשיו ראה לפניו את האינטרס הרומאי, ומינה אותו ואת אחיו פצאל ל"טטררכים", מושלים ביהודה.

שלטונו של אנטיגונוס השני

בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה, והושיבו על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, שהיה לאחרון מלכי בית חשמונאי. הממלכה הפרתית הייתה אויבתה העיקרית של רומא במזרח, ואל מול הורדוס ופצאל עושי דברה של רומא, העמידה את אנטיגונוס, שהיה אויבם האישי.

הורדוס, פצאל, והורקנוס השני הושמו במצור בארמונם בירושלים. פצאל והורקנוס התפתו לצאת ולהכנע לפרתים, ומיד לכשיצאו נאסרו. פצאל התאבד, ואילו להורקנוס כרתו את האוזניים, על מנת לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה, והוא נשלח לגלות בבבל. הורדוס הצליח להמלט אל ממלכת הנבטים ומשם אל ברונדיסיום(היא כיום ברינדיזי) שם נפגש עם מיטיבו, אנטוניוס, ועם אוגוסטוס אשר משלו בצוותא ברומא. שניים אלו הסמיכו את הורדוס להסיר את שלטון אנטיגונוס, והכריזו עליו כמלך יהודה. הרומאים חששו מהתגברות הפרתים ולכן הכריזו על אנטיגונוס כאויב של רומי.

הורדוס הגיע עם ספינה לעכו ואסף חיל שכירים. בתחילה נתקל הורדוס בקשיים, שכן אנטיגונוס נהנה מתמיכתו של העם, אשר שנא את שלטון אנטיפטרוס ובניו, וראה בו את ממשיכם של מלכי חשמונאי הגדולים. הורדוס כבש את יפו ואחר כך שחרר את אדום. אדום שמשה לו בסיס לחיזוק צבאו. מכאן עלה הורדוס על ירושלים והטיל עליה מצור יחד עם המפקד הרומאי סילו. אל מול אנטיגונוס עמד הורדוס עם צבא שכירי חרב, אשר לא הצליח להתמודד מול צבאו של אנטיגונוס ובנוסף לכך, שיחד אנטיגונוס את סילו וזה נטש את המצור וירד לאזור השפלה. הרומאים עדיין לא יכלו לבוא לעזרתו, שכן המלחמה עם הפרתים דרשה את כל משאביהם. הורדוס יצא למגר את המרד בגליל ונלחם בהם במערות שבארבל. בשנת 37 ניצחו הרומאים את הפלישה הפרתית לסוריה והתפנו לעזור להורדוס. יוסף, אחיו של הורדוס, נחל מפלה ביריחו והחלה גם התקוממות בגליל; הורדוס חש לגליל ואחר כך הלך ליריחו. אנטיגונוס ריכז ביריחו צבא רב, והורדוס חשש מקרב מכריע, אולם אנטיגונוס שגה כאשר פיצל את צבאו ושלח את החלק הגדול לשומרון. הורדוס הצליח להכריע את הכוח ליד העיר ישנה. בשנת 37 לפנה"ס, לאחר שנפגש שוב עם אנטוניוס, קיבל סיועו של צבא רומי בפיקודו של מצביא בשם סוסיוס. אחרי מצור בן חמישה חודשים נפלה העיר ירושלים, תוך כדי טבח נורא בתושביה. אנטיגונוס נפל בשבי, ולאחר מכן הוצא להורג בידי אנטוניוס.

במהלך המצור על העיר נישא הורדוס למרים החשמונאית אשר הייתה מאורסת לו מזה שנים. בנישואין אלו קיווה לחזק את תביעתו לכס המלכות, שהייתה מבוססת על כידוני הרומאים, יותר מאשר על הסכמת העם או על ייחוס לגיטימי. הורדוס היה למלך, לאחר שהסיט מדרכו את אחרון מלכי חשמונאי. תקופת מלכותו של הורדוס הייתה ארוכה יחסית, אך היא התאפיינה בעימותים עם מתנגדים מצד אנשי בית חשמונאי ומצד קבוצות יהודיות שונות שפעלו בממלכת יהודה באותן שנים.

התבססות שלטונו של הורדוס

כבר עם עלייתו הנהיג הורדוס טרור פוליטי על מנת להבטיח את כיסאו. הוא הוציא להורג ארבעים וחמישה מראשי המשפחות הנכבדות מאנשי אמונו של אנטיגונוס. כן הוציא להורג 21 מחברי הסנהדרין שהשתתפו במשפטו, שתים עשרה שנים קודם לכן.

הורקנוס השני, המלך שהוטל בו מום, הוגלה לבבל לאחר עליית אנטיגונוס לשלטון, והורדוס ראה סכנה בהשפעתו על הקהילה היהודית העשירה ורבת העוצמה בעיר זו. הוא הזמין את הורקנוס לחצרו על מנת שיוכל לשלוט בו.

עתה נמצאו בחצרו של הורדוס עצמו ארבעה מבני משפחת חשמונאי, שיכולים היו לסכן את שלטונו. היו אלו אלכסנדרה אמם של אריסטובולוס השלישי, ומרים החשמונאית, ואביה הזקן הורקנוס השני. אלכסנדרה הייתה במיוחד מסוכנת, שכן רבה הייתה השפעתה בחצרה של קליאופטרה מלכת מצרים, והמאהבת של אדונו הרומאי של הורדוס, מרקוס אנטוניוס.

הורדוס ניסה להפחית את השפעתם של בני חשמונאי. בתחילה מינה כוהן גדול שאינו חשמונאי. היה זה אדם בשם חננאל הבבלי, שהיה אמנם כוהן, אך לא ממשפחה מיוחסת. אלכסנדרה ראתה במינוי זה משום פגיעה בבנה, אריסטובולוס השלישי, ובעזרת השפעתה בחצרה של קליאופטרה הביאה להזמנתו של הנער לריאיון אצל השליט הרומי. הורדוס לא ראה בעין יפה את התקרבותו של אריסטובולוס לחצרו של אנטוניוס, ועל מנת למנוע פגישה זו, מיהר למנות אותו, כשהוא בן ה-17 בלבד, לכוהן גדול.

מינוי זה הסתיים בצורה טראגית. אריסטובולוס הצעיר הוזמן לשהות בחווילתו של הורדוס ביריחו, ושם הוטבע למוות על ידי עבדי הורדוס, באמתלה של תאונה תוך כדי משחק, בשנת 35 לפנה"ס.

לאחר הוצאה להורג זו הוציא הורדוס להורג את הורקנוס השני, לאחר שטען כי ניסה להרעילו.

פרשת מותה של מרים החשמונאית הייתה גם היא טראגית. הורדוס נאלץ לצאת להסביר לאנטוניוס את מותו של אריסטובולוס. לאחר נפילת אנטוניוס, נאלץ לצאת אל השליט החדש אוגוסטוס, ולהפגין את נאמנותו. בשתי הנסיעות, שלא ידע אם ישוב מהן בשלום, השאיר את אשתו מרים תחת משמר, עם פקודה להרגה אם תגיע הודעה על מותו.

הפקודה התגלתה למרים על ידי השומר עליה, יוסף, בעלה של שלומית אחות הורדוס. מששב הורדוס ממסעותיו, הטיחה מרים את האשמה כי נתן את הפקודה בפניו. הורדוס הזועם טען בפניה כי זו ההוכחה לכך שבגדה בו עם יוסף, וכן האשימה כי זממה להורגו. הוא הורה על משפט, ומרים נדונה למוות. בשנת 29 לפנה"ס הוצאה מרים להורג.

נראה שהורדוס אהב את מרים בלב שלם, ולכן הוצאתה להורג נתפסת כגחמה של קנאה. לאחר ההוצאה להורג חלה הורדוס, ורבים האמינו כי לא יבריא. אלכסנדרה ניצלה שעת כושר זו וניסתה להוביל מרד. הורדוס קם ממיטת חוליו והורה על הוצאתה להורג של אלכסנדרה. לאחר מותה של אלכסנדרה המשיך הורדוס ורדף את אנשי בית חשמונאי, ואף הרג ללא משפט את בני בבא הקרובים אליהם קרבת דם. מרים החשמונאית ואלכסנדרה היו האחרונות מבנות חשמונאי. לאחריהן היו כל בני חשמונאי הנותרים בניו של הורדוס, או צאצאיו, ואף הם נקלעו לעתים קרובות לעימותים איתו.

ימי שלטונו של הורדוס

יחסיו עם היהודים נתיניו

יחסים בעייתיים היו להורדוס עם נתיניו, בעיקר עקב מוצאו הנוכרי ויחסיו העכורים עם בית חשמונאי. הוא עשה כל מאמץ לזכות באהדתם, ולפיכך הפך את ירושלים לעיר מפוארת מאוד, בנה מחדש את בית המקדש והקפיד על הכשרות והקדושה שלו. הוא הגן על האוכלוסייה מאיומים חיצוניים ותרם לפיתוח הכלכלה.

היסטוריון החצר של הורדוס, ניקולאוס איש דמשק הפיץ שמועה (שמופיעה גם בספרי יוסף בן מתתיהו) כי מוצאו של הורדוס הוא ממשפחה יהודית עתיקה מעולי בבל. שמועה זו לא התקבלה בארץ ישראל כאמינה, אך היא התקבלה בקהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. הורדוס השתדל לשמור על קשרים טובים עם קהילות יהודיות בגולה. הורדוס לא הטיל כל מגבלות על קיום מצוות הדת היהודית בתחומי ממלכתו.

עם זאת חשוב היה לו לשמור על יחסים טובים עם השלטון הרומי, גם כדי להבטיח את שלטונו, וגם מתוך הערצה אמיתית לתרבות הרומית. הוא בנה מקדשים רומים ומתקני ספורט ותלה נשר מעל כניסת בית המקדש מה שגרם להתנגדות עזה של היהודים. הורדוס רדף את הפרושים. כאשר, זמן קצר לפני מותו, הסירו שניים מן הפרושים את הנשר שהציב מעל שער בית המקדש, הורה להמיתם.

הורדוס זכה לכינוי "כלב אדומי" מצד מתנגדיו, שהרבו לגנות אותו על גינוני הפאר שלו, על המיסוי הגבוה שנועד לממן זאת, על אכזריותו, ובעיקר בשל היותו נוכרי לדעתם. חיסול בית חשמונאי תרם להתנגדות כלפיו. הבסיס לשלטון בית חשמונאי הייתה הסכמת אספת העם שנערכה בימי שמעון התרסי וקבעה את מעמדם של אנשי בית חשמונאי ואת העברת התפקיד בירושה, ואילו שלטונו של הורדוס נבע מהדחתו בכוח של מתתיהו אנטיגונוס השני, רציחת כל בני חשמונאי, והסתמכות על סיוע הרומאים.

הורדוס ידע שעליו לסלק ממשרות הכהונה את בית חשמונאי שאם לא כן סמכותו ושלטונו בסכנה. לאחר סילוקו של אריסטובולוס הוא מינה כוהן גדול משלו, ביטל את הכלל לפיו הכוהן מתמנה לכל ימי חייו, וביטל את ההעברה בירושה של משרה זו. מנקודת זמן זו החלה הכהונה ביהודה לאבד את כוחה וסמכותה ולא התאוששה לעולם. נקודת שפל במעמד הכוהן הגדול הייתה מינויו של אדם בשם שמעון, שהתאמתו העיקרית לתפקיד נבעה מהיותו אביה של מרים, אחת מנשותיו של הורדוס.

לסנהדרין, המועצה הגבוהה של העם, הוכנסו גם זרים נוכרים ממקורבי הורדוס, וכך סמכויות החקיקה הדתית שלה הוטלו בספק.

עם כל זאת היו שנות מלוכתו של הורדוס שנים של שגשוג תרבותי ודתי. בתי מדרשיהם של שמאי והלל הזקן פעלו בתקופתו, והניחו את היסודות לפעולת הבאים אחריהם. נשיאותו של הלל הזקן על הסנהדרין היה שיאו של שגשוג זה. הילל הניח את הבסיס עליו נכתבו לאחר מכן המשנה והתלמוד, כאשר קבע את המידות לפיהן נדרשת התורה, וקבע את מסורת החקירה והדרישה ממנה התפתח הפלפול התלמודי המאוחר יותר. כן קבע תקנה חשובה, היא הפרוזבול, אשר איפשרה את התאמת חוקי התורה לצרכים המסחריים של ימי הורדוס, אשר לא התאימו עוד לחוקי התורה שקבעו שמיטת חובות אחת לשבע שנים. הורדוס אפשר את השגשוג הדתי, ואף ידע למנוע חיכוכים בין-דתיים עם הרומים ועם זרים אחרים. חיכוכים כאלה הפכו נפוצים לאחר מותו, עם מינוי נציבים רומים על יהודה.

מפעלי הבניה של הורדוס

הורדוס פעל מתוך שאיפה להנציח את שמו ולהתחבב על היהודים אך בו בזמן מתוך נטייה לתרבות ההלניסטית-רומית במטרה להתחבב על פטרוניו הרומאים, אשר הם המליכוהו ובזכותם התעשר וצבר נכסים וכח שלטוני.

בנייה צבאית

הורדוס, שחשש ביותר לראשו עד כדי פראנויה של ממש, בנה ארמונות מבוצרים במצדה ובהרודיון אשר מדרום לירושלים. ארמונות אלו צויידו בכל הפאר וההדר המקובלים לתקופה אך כללו גם מאגרי מזון ומים לשעת מצור. כן בנה את המבצרים אלכסנדריון, הורקניה ומכוור.

בירושלים בנה את מצודת אנטוניה בצידו הצפון מערבי של הר הבית, על בסיס מצודה קיימת בשם "הבירה" או "בריס".

בצידו הצפוני של ארמון המלכות שבנה הורדוס בירושלים הציב הורדוס שלושה מגדלים - פצאל (על שם אחיו), מרים (על שם אשתו) והיפיקוס (על שם חבר נעוריו). על בסיס שרידיו של אחד ממגדלים אלו (היסטוריונים שונים הציעו את כל אחד מהמגדלים), בנוי כיום מגדל דוד, המשמש אחד מסמליה של ירושלים עד היום.

מגדל נוסף נבנה בצפון מערבה של העיר, ומכונה מגדל פספינוס, ולאחר בניית "החומה השלישית" בימי אגריפס הראשון, שולב המגדל בחומה והיה לחלק ממנה.

בנייה בירושלים

הורדוס ניגש עם מעוף רב ויוזמה והחל במפעל ארכיטקטוני שהפך את העיר ירושלים על פניה. בעוד שלפניו השתרעה העיר על העיר העליונה, עיר דוד (העופל) והר הבית, הרי בתקופתו התרחבה מערבה, דרומה וצפונה ברוב הדר ופאר. שיא המפעל הוא מתחם הר הבית כולו ובליבו המקדש אשר עליו כתוב בתלמוד: "מי שלא ראה בניין הורדוס,לא ראה בניין יפה מימיו" (בבא בתרא ד' א').

הורדוס פתח במבצע מן האדירים בזמן העתיק, של הגדלת שטח הר הבית על ידי שימוש בטראסות תומכות ומילוי במאות טונות של עפר אשר האריכו את ההר מ- 225 מטרים קודם לכן ל- 480 מטר, ואת רוחבו ל- 320 מטר. שני נחלים למרגלות ההר מולאו בעפר ובוטלו, ובצפון ההר בוצעה חציבה מסיבית לצורך ישור המשטח לכדי רחבה בשטח של 145 דונם. לפי הנאמר בברית החדשה (הבשורה על פי יוחנן) נמשך המבצע 46 שנה. הכותל המערבי, אשר היה חלק מן החומה החיצונית של הר הבית, משמש היום עדות אילמת לגודל המפעל.

על הר הבית הוקם בית מקדש חדש, שהחליף את הבניין המיושן והצנוע מימי זרובבל. תבניתו של בית המקדש עצמו לא הייתה נתונה לשינוי, שכן חלו עליו הכללים המפורשים בתנ"ך, אולם גובהו של הבניין הוכפל, והאולמות הורחבו. חצרו החיצונית של בית המקדש כונתה "חצר הנוכרים". היא הייתה נמוכה מן החצר הפנימית, והקיפה אותה. אל החצר הזו הגיעו מן השערים שבדרום, ולנוכרים ניתן היה להכנס רק עד אליה, כאשר שלטים ביוונית ובלטינית הכריזו כי כל מי שאינו יהודי וייכנס אל המקדש פנימה צפוי למוות. מחצר זו הוביל גרם של ארבע עשרה מדרגות אל החצר הפנימית, לתוכה ניתן היה להכנס רק ליהודי שטוהר מטומאתו. בחצרות אלו הוקרבו הקורבנות, ואולמות גדולים שימשו לצרכים נוספים - עזרת הנשים, שמירת אוצרות המקדש, ועוד. הבניין עצמו היה היכל מרשים שחזיתו בנויה משיש לבן ומבהיק וצופתה בזהב. שערי המקדש היו מרהיבים אף הם בדלתות מצופות זהב, אשר מספר כהנים היו צריכים לעמול על פתיחתן וסגירתן. גג הבניין הרבוע היה מכוסה בחודים עשויים מזהב, על מנת למנוע מן הציפורים לקנן בו. בתוך המקדש עצמו היו שני אולמות - אולם הקודש (ובו מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים, והמנורה), ואולם קודש הקודשים, אליו נכנס רק הכוהן הגדול ביום הכיפורים.

ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי היד אשר חנכה את ההיכל היא היד אשר אחזה בלפיד הבוער שהחריבו. ואכן, ההיכל נבנה תחת חסות רומא, ועל השער המוביל אליו הוצב נשר מוזהב, סמלה של רומא. בשנת מותו של הורדוס הפילו שני תלמידי חכמים את הנשר, וניתצוהו, ועל כך נדונו למיתה בשריפה.

הורדוס הקים ארמון, שהיה אף הוא מצודה המוקפת בחומות, בצידו הדרום מערבי של העיר. הארמון שלט למעשה על כל העיר העליונה. ביצוריו של הארמון היו כה אדירים, עד כדי כך שהוא החזיק מעמד במצור עוד זמן רב לאחר ששאר חלקי העיר נפלו, במהלך חורבן ירושלים בימי המרד הגדול בשנת 70 לספירה.

כמו כן בנה בעיר תיאטרון ואמפיתיאטרון.

בנייה מחוץ לירושלים

עוד מפעלי בניה חשובים של הורדוס היו העיר קיסריה, שהוא מייסדה, והעיר סבסטיה (היא שומרון). במקום העיר העתיקה "מגדל סטארטון" בנה עיר חדשה, היא קיסריה, בה נבנה נמל גדול וחשוב, מקדש לכבוד אוגוסטוס, מגדלים וארמונות פאר, היפודרום למירוצי כרכרות וסוסים, אצטדיון ותיאטרון רומי. גם בסבסטיה נבנה ארמון למגורי הורדוס, תיאטרון, חומה ומתקני ספורט.

בניין נוסף שבנייתו מיוחסת להורדוס ואשר עומד על תילו עד לימינו אנו הוא המבנה מעל למערת המכפלה.

בנייתן של שתי ערים אלו הטתה את הכף בארץ לטובת הגורם הנוכרי על פני המרכיב היהודי באוכלוסייה, שכוחו הלך ונחלש.

כן בנה בערים המצויות מחוץ לארץ, כגון אנטיוכיה ודמשק, על מנת להאדיר את שמו בקרב העמים.

תרומתו של הורדוס לכלכלה ולמסחר

הורדוס חיזק את כוחה של האוכלוסייה הנוכרית בארץ ונשען על הנאמנות שלה כאמצעי למניעת מרידות וערעור על שלטונו. נוכרים, ובמיוחד אדומים, בלטו בצמרת הצבא, הכלכלה והשלטון.

מאחר ובתקופת הורדוס לא היו איומים צבאיים של ממש מצד מדינות שכנות, יכול היה הורדוס להשקיע רבות בפיתוח כלכלי. מערכת היחסים הטובה של הורדוס עם הנציבים הרומים, עם שלטונות רומא ועם שליטי המדינות השכנות אפשרו פיתוח של המסחר הבינלאומי, שנעזר גם בנמלים החדשים שבנה הורדוס.

הורדוס יישב את החלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי שהיה בשליטתו, בנה אמות מים יעילות ופיתוח את החקלאות באזור זה ובמקומות אחרים תחת ריבונותו.

יחסו לקרוביו, ושנותיו האחרונות

הורדוס לא התייחס לקרוביו בשונה ממה שהתייחס לבית חשמונאי. בשנותיו האחרונות הסתכסך עם שני בניו ממרים החשמונאית, אריסטובולוס ואלכסנדר, האשימם בבגידה, והוציאם להורג בשנת 7 לפנה"ס. את בנו הבכור, מדוריס, הוא אנטיפטרוס, הוציא להורג ימים ספורים לפני מותו. הדברים הגיעו עד כדי כך שאוגוסטוס העיר כי עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו.

הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס ונקבר בירושלים. קברו מצוי היום בסמוך למלון "המלך דוד" בירושלים.

לוח זמנים למלוכת הורדוס

• 37 לפנה"ס - עלייתו של הורדוס לשלטון.

• 36 לפנה"ס - מינוי אריסטובולוס השלישי לכוהן גדול.

• 35 לפנה"ס - הטבעת אריסטובולוס.

• 32 לפנה"ס - מלחמה עם הנבטים, המסתיימת בנצחון כעבור שנה.

• 31 לפנה"ס - רעידת אדמה חזקה בארץ ישראל. אוגוסטוס מביס את מרקוס אנטוניוס בקרב אקטיום. הורדוס מעביר את תמיכתו מאנטוניוס לאוגוסטוס.

• 30 לפנה"ס - הורדוס מתייצב בפני אוגוסטוס באי רודוס ומצליח לקבל את חסדו.

• 29 לפנה"ס - הורדוס מוציא להורג את מרים החשמונאית ולאחר מכן את אמה, אלכסנדרה.

• 28 לפנה"ס - הורדוס מוציא להורג את גיסו קוסטובר באשמת קשר למרידה. בניית תיאטרון בירושלים.

• 27 לפנה"ס - נסיון לרצח הורדוס מתגלה ומסוכל. הורדוס בונה מחדש את העיר שומרון וקורא לה "סבסטיה".

• 25 לפנה"ס - לאחר בצורת שוררים בארץ רעב ומגיפות. הורדוס מייבא תבואה ממצרים ופועל לשיפור המצב. הוא מוריד שליש מהמיסים.

• 23 לפנה"ס - הורדוס בונה ארמון בירושלים, ומבצר את ההרודיון. הוא נישא למרים, בת הכהן הגדול שמעון.

• 22 לפנה"ס - הורדוס מתחיל בבניית העיר קיסריה. הרומאים מוסיפים לממלכתו את הטרכון, החורן והבשן.

• 20 לפנה"ס - בערך בשנה זו מתחיל הורדוס בשיפוצו של בית המקדש.

• 18 לפנה"ס - הורדוס נוסע שוב לרומא.

• 14 לפנה"ס - הורדוס תומך ביהודי אנטוליה וקירנאיקה.

• 13 לפנה"ס - הורדוס מכריז על בכורו אנטיפטרוס כיורשו.

• 12 לפנה"ס - הורדוס חושש מבניו ממרים אלכסנדר ואריסטובולוס. הוא שוקל להעמידם למשפט, אך אוגוסטוס מצליח להשלים ביניהם. תמיכה כספית מהורדוס מאפשרת המשך קיומם של המשחקים האולימפיים.

• 10 לפנה"ס - בערך בשנה זו נחנך בית המקדש החדש. הורדוס יוצא למלחמה נוספת נגד הנבטים.

• 9 לפנה"ס - חנוכת העיר קיסריה. המלחמה כנגד הנבטים גורמת לסכסוך בין הורדוס ואוגוסטוס, וכתוצאה מכך לחידוש הסכסוך בין אלכסנדר ואריסטובולוס ובין הורדוס.

• 8 לפנה"ס - הורדוס משלים עם אוגוסטוס, ומקבל ממנו רשות להעמיד את בניו למשפט על בגידה.

• 7 לפנה"ס - אריסטובולוס ואלכסנדר נשפטים בביירות לפני בית משפט רומי. הם מוצאים להורג. אנטיפטרוס הוא היורש היחיד, ואחריו פיליפוס.

• 6 לפנה"ס - הורדוס נאבק כנגד הפרושים.

• 5 לפנה"ס - אנטיפטרוס מואשם בנסיון לרצח הורדוס, ונכלא. הורדוס מכריז על הורדוס אנטיפס כיורשו. בריאותו של הורדוס מדרדרת.

• 4 לפנה"ס - שני פרושים צעירים מורידים את הנשר המוזהב מעל הכניסה לבית המקדש. הם מוצאים להורג בשריפה. אוגוסטוס מאשר את גזר דין המוות כנגד אנטיפטרוס, והורדוס מוציאו להורג. הורדוס משנה את צוואתו ומכריז על ארכלאוס כיורשו היחיד. אנטיפס ופיליפוס ישלטו בגליל, בגולן ובבשן. מספר ימים לאחר הוצאתו להורג של אנטיפטרוס מת הורדוס, בסוף חודש מרץ.

לאחר מותו

כל הערכה היסטורית אובייקטיבית בנוגע להורדוס חייבת לקחת בחשבון כי שלטונו היה תקופה בה היה השלטון הרומי עקיף, בניגוד לשלטונם הישיר (והעריץ) של הנציבים הרומים שבאו אחריו. ככל שהיה שלטונו אכזר, וככל שהכביד את ידו על העם, הרי שהיה בסופו של חשבון חלק מאותו העם, ולא גורם חיצוני לחלוטין. תחת שלטונו נוצרו מפעלי בניה מרהיבים, וכן שטחה של הממלכה גדל, שכן אדוניו הרומאים העניקו לו אדמות נוספות בבשן ובחורן. כן הורשו היהודים לשמור על מצוות דתם, ובית המקדש שופץ והפך מן הבניין הצנוע שהוקם בימי זרובבל להיכל, מן המפוארים בעולם העתיק.

יורשיו, בנו ארכלאוס ובנו פיליפוס לא הצליחו לשמור על איזונים עדינים אלו, ואיבדו את כיסאם אם במאבקים פנימיים ביניהם, ואם משום שלא השכילו למצוא חן בעיני הרומאים כשם שנשא אביהם. לאחריהם בא שלטון הנציבים, אשר היה הגורם העיקרי למרד הגדול ולחורבן שהביא עמו.

דימויו של הורדוס בנצרות

הורדוס מוזכר בנצרות כמלך אשר בזמנו נולד ישו. על פי הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ב', המגושים (כוהני דת פרסיים בעלי ידע באסטרולוגיה), חזו את לידת המשיח בבית לחם, על פי כוכב אשר ראו זוהר במזרח. כאשר הגיעו המגושים להשתחוות למשיח החדש, חש הורדוס כי שילטונו מצוי בסכנה, ודרש כי הילד יובא בפניו. הורדוס נמלא חימה על מלכי הקדם אשר לא הסגירו את ישו לידיו, ופקד על הריגת כל הילדים בבית לחם, מתוך הנחה כי הילד שעליו דיברו המגושים נמצא ביניהם. מששמעו זאת בני משפחתו של ישו, מפי מלאך שנגלה אליהם, קמו ונמלטו למצרים.

"וַיַרְא הוֹרְדוֹס כִי הֵתֵלּוּ בוֹ הַמְגוּשִים וַיִקְצֹף מְאֹד וַיִשְלַח וַיַהֲרֹג אֶת־כָל־הַיְלָדִים אֲשֶר בְבֵית־לֶחֶם וּבְכָל־גְבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְנָתַיִם וּלְמָטָה לְפִי הָעֵת אֲשֶר חָקַר מִפִי הַמְגוּשִים. אָז הוּקַם הַנֶאֱמָר בְפִי יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא לֵאמֹר׃ קוֹל בְרָמָה נִשְמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָה עַל־בָנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל־בָנֶיהָ כִי אֵינֶנּוּ׃". (מתי, 2:16-18, הציטוט מתוך ירמיהו מופיע במקורו ב-ירמיהו ל"א, י"ד).

אירוע זה מכונה בנצרות "טבח התמימים". לאירוע אין כל זכר בכתבי היסטוריונים בני התקופה, כגון יוסף בן מתתיהו אשר תיעד מעשי זוועה אחרים של הורדוס, ונראה, על פי מבקרי הברית החדשה, כי הינו סיפור שהוסף לאחר מעשה שמטרתו להראות את ישו כמגשים הנבואות המקראיות. האירוע הונצח ביצירות אמנות רבות, וביניהן ציור מפורסם מאת פטר פאול רובנס.

נישואין וצאצאים

הורדוס נישא לא פחות מעשר פעמים. ידוע כיום על צאצאים משמונה מנישואין אלו:

• דוריס. ילדיה:

אנטיפטרוס. הוצא להורג בשנת 4 לפנה"ס.

• מרים החשמונאית. ילדיה:

בן לא ידוע. מת בילדותו.

אלכסנדר. הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס.

אריסטובולוס. הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס. אביו של אגריפס הראשון.

שלומציון. נישאה לפצאל, בן פצאל אחי הורדוס.

קיפרוס. נישאה לאנטיפטרוס, בן שלומית אחותו של הורדוס.

• מרים, בת שמעון הכהן הגדול. ילדיה:

הורדוס.

• מלתקי השומרונית. ילדיה:

ארכלאוס נשיא יהודה.

הורדוס אנטיפס נשיא הגליל.

• קליאופטרה הירושלמית. ילדיה:

פיליפוס נסיך הבשן.

• פאלאס. ילדיה:

פצאל.

• פידרה. ילדיה:

רוקסאן.

• אלפיס. ילדיה:

שלומית.

• בת דוד ששמה אינו ידוע.

• אחיינית ששמה אינו ידוע.

תרשים גנאלוגי

בתרשים הבא מובאים קשרי המשפחה של הורדוס באופן סכימאטי. רק הקישורים העיקריים צורפו, וישנם צאצאים, נשים, וקרובים אחרים של הורדוס שאינם מופיעים בתרשים. מקרא: עיגול - נקבה. ריבוע - זכר. X - הוצא להורג בידי הורדוס. קו אופקי - קשר נישואין. קו אנכי - קשר הורות.

לקריאה נוספת

• מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, סדרת אוניברסיטה משודרת.
• אברהם שליט הורדוס המלך - האיש ופעלו, הוצאת מוסד ביאליק.
• יוסף בן מתתיהו, יוספוס פלויוס. קדמוניות היהודים. תירגם מיוונית וצירף מבוא, הערות וביאורים, מפות ותמונות, אברהם שליט. ירושלים, מוסד ביאליק, תשמ"ה 1985.
• בר כוכבא, בצלאל. על דוריס - אשתו הראשונה של הורדוס. קתדרה 110, יד בן צבי.
• כשר, אריה. בשדה המחקר: קווים לדמותה ולמוצאה של השושלת ההרודיינית. קתדרה 103, יד בן צבי.
• פטריך, יוסף. התיאטרון של הורדוס בירושלים, הצעה חדשה. קתדרה 110, יד בן צבי.
• Kasher, Aryeh (in collaboration with Witztum Eliezer). King Herod: APersecuted Persecutor: A Case Study in Psychohistory and Psychobiography. Walter de Gruyter, Berlin-New York. March 2007.

ייצא בעברית ביולי 2007 כהורדוס: רודן עריץ ורודף.

הערות שוליים

1. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א, ח, ט
2. ^ "כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא" (תרגום מארמית: כל האומר מבית חשמונאי באתי הוא עבד). לפי התלמוד (בבא בתרא ג' ע"ב, קידושין ע' ע"ב) משפט זה נאמר על ידי ילדה, השריד האחרון לבית חשמונאי, בטרם הפילה עצמה מהגג. במסכת בבא בתרא נאמר שהורדוס שימר את גופתה בדבש כדי לטעון שהוא נשוי לבת מלך. במסכת קידושין מסופר כי בנהרדעא טען אדם כי הוא מבית חשמונאי ולאחר דין ודברים שכלל עדות בשם האמורא שמואל על מהימנותה של האמירה "כל דאמר..." הכריכז בית דינו של רב נחמן על היות אדם זה עבד כנעני. התלמוד מסיים "ההוא יומא איקרען כמה כתובתה בנהרדעא" (תרגום: באותו יום נקרעו כמה כתובות בנהרדעא).
3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, א, ג (9)
4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, טו, ב (403)
5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ, ח, ז (173)

קישורים חיצוניים

• הורדוס הבנאי
• הורדוס
• היסטוריה: מהורדוס ועד לחורבן בית המקדש השני
• מתחם הורדוס בהר הבית
• היסטוריה: מזמן החשמונאים ועד לעלייתו של הורדוס כמלך על יהודה
• ימי החשמונאים ובית הורדוס
• היסטוריה:מהכיבוש הרומי עד לעלייתו של הורדוס
• הורדוס שולט על ירושלים

דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק ויקיפדים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות. סיבת ההגנה היא: השחתות. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הערך, אנא ציינו זאת בדף השיחה.