יעקב עמדן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי יעקב עמדן (1698 - 1776), מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בקיצור בכינוי - יעב"ץ, כלומר יעקב עמדן בן צבי.
[עריכה] תולדות חייו
יעקב ישראל עמדן נולד באלטונה שבגרמניה בשנת 1698 לרב צבי הירש אשכנזי (חכם צבי). בהיותו בן שלושים הוזמן לשבת על כס הרבנות בעיר אמדן, שממנה קיבל את שם משפחתו - עמדן, או עמדין. עקב תקיפות אופיו ומתוך שאיפתו להיות בלתי תלוי בדעת האחרים, הוא התפטר כעבור שנים אחדות ממשרת הרבנות באמדן, והשתקע בעיר מולדתו אלטונה וכאן פתח לו בית דפוס עברי ואף שלח ידו במסחר. עסקי פרנסתו לא מנעוהו בכל זאת מלעסוק בתורה, ואת מיטב עתותיו הקדיש למחקריו ולחיבוריו, שהוציאו לו מוניטין כאחד מגדולי החכמים בדורו.
[עריכה] ההתנגדות לשבתאות
רבי יעקב עמדן היה ממובילי מסע ההתנגדות לשבתאות, ובין השאר חשד ברבי יהונתן אייבשיץ, שעסק בקבלה והיה ידוע כעושה נפלאות וככותב קמעות. כשבא לידו אחד הקמעות של איבשיץ, הוא פיענח את הכתוב בו וטען שיש בו רמזים לאמונה בשבתאי צבי. עמדן יצא מייד בהאשמה גלויה נגד הרב אייבשיץ, וגרם על ידי כך לפולמוס חריף וממושך בין תומכיו לבין תומכי אייבשיץ. בסופו של פולמוס זה, שעורר ויכוחים קשים בין רבני גרמניה, פולין, צרפת, הולנד וארצות אירופה אחרות, והדיו נשמעים גם היום (בין השאר, התייחסו לנושא גרשם שלום והרב ראובן מרגליות) התקבלה הדעה במסורת היהודית שרבי יהונתן אייבשיץ איננו שבתאי, ורק מעטים סברו אחרת. למרות זאת, המשיכו לכבד את רבי יעקב עמדן, כיוון שהסכימו שכוונותיו היו טהורות.
[עריכה] חיבוריו
מלבד חוברותיו הרבות בעניין הפולמוס עם אייבשיץ, חיבר רבי יעקב עמדן כארבעים ספרים בכל מקצועות התורה, אשר הנודעים יותר שבהם היו "לחם שמים" - פירוש על המשנה, "מטפחת ספרים" - מחקרים על ספר הזוהר, "ציצים ופרחים" - בענייני קבלה ו"שאילת יעב"ץ" - תשובות בהלכה. חיבר גם הגהות לאחדות ממסכתות התלמוד. הוציא לאור סידור לתפילות כל ימות השנה בצירוף כל הדינים והמנהגים הקשורים בהן.
חשיבות היסטורית נודעת לספרו של רבי יעקב עמדן, בשם "מגילת ספר", אשר בו הרצה את תולדות חייו ותיאר את הפולמוס הגדול שהרעיש את עולם היהדות בזמנו. בחיבור אוטוביוגרפי יוצא דופן זה מתאר עמדן גם עניינים אינטימיים, מתשוקות נעורים ועד בעיות כוח גברא. הוא רומז שאת אשתו השנייה לא אהב כראשונה, שממותה לא התאושש.
בספר זה הוא מתאר גם את התעסקותו בלימודי מדעים ותחומי ענין נוספים כמדע המדינה, לימוד שפות והיסטוריה, ויש חוקרים המחשיבים אותו בשל כך כאחד ממבשרי ההשכלה בקרב יהדות גרמניה. יחסו ללימודי החול הללו היה מסוייג. הוא התיר לעסוק בהם על מנת להשתוות לרמת ידיעותיהם של המלומדים הלא יהודים, אך עם זאת יצא בחריפות כנגד לימודי הפילוסופיה שהוא ראה ביחסם הביקורתי לעיקרי הדת איום על האמונה המסורתית.
בכתביו באה לידי ביטוי מגמה נוספת האופיינית לתקופתה של תנועת ההשכלה, והיא הקריאה לסובלנות בין בני הדתות השונות: הנצרות, היהדות והאסלאם, והדגשת המקור המשותף שלהן.
הוא זכה לשיבה טובה ונפטר בעירו אלטונה בשנת 1776.
