יצחק בן משה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק בן משה מווינה, ידוע גם בשמו רבי יצחק אור זרוע (1180-1250) (במקורו מבוהמיה[1]) חיבר את ספר הפסיקה המפורסם, "אור זרוע".
למד בבית המדרש בפריז. היה תלמידם של ר' שמחה בן שמואל משפייר (שפיירא), ר' אברהם בן עזריאל, מחבר "ערוגות הבושם", ר' אליעזר בן יואל הלוי (הראבי"ה) (נראה שעל שמו הוא קרא לבנו חיים גם אליעזר[2]), ר' יהודה בן יצחק מפריז, ר' שמשון מקוצי, ר' יהודה החסיד וכן ר' יעקב בן יצחק הלבן מפראג, ר' יהודה בן יצחק סירלאון מפריז, ר' יעקב בן מאיר מפרובינש, ומורו של מהר"ם מרוטנבורג.
היה מראשי הנאבקים למינויים של רבני קהילות. בין השאר חי בגרמניה (בוירצבורג Würzburg) בשה למד מפי יהונתן בן יצחק (תלמידו של רבי יצחק הלבן) ובצרפת. מעניינת התייחסותו ההלכתית לנושא ענידת טלאי צהוב (ויכוח שהיה בנושא זה בין רבי שמשון מקוצ'י לבין האפיפיור אינוסטוס ה-3 שחייב את ענידת הטלאי) ומכאן אנו לומדים על האירוע ההיסטורי הזה[3]. במרדכי מובאים דברים ממנו המצוטטים ב"תרומת הדשן"[4].
ממשיכו היה בנו רבי חיים שערך את ספרו של אביו "אור זרוע". ספרו הודפס כ-600 שנה לאחר פטירתו על ידי עקיבא להרן באמסטרדם.
בשנת 1997 נחשף בוינה ברחוב הידוע בשמו "יודפלאץ" (כיכר היהודים) בית הכנסת המזוהה כבית הכנסת שלו ושעלה באש בעת גזירת וינה בשנת 1421. המקום נתגלה בעת חפירת היסודות לאנדרטה לזכר הנספים בשואה ובוצעה במקום חפירה ארכיאולוגית על ידי אונברסיטת וינה[5].
הספר "אור זרוע" היווה את הבסיס הראשי למחקרו הענף של פרופסור א.א. אורבך "בעלי התוספות" כפי שאורבך מציין זאת בספרו[6].
