יצחק ברויאר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב ד"ר יצחק ברויאר (י"ז באלול תרמ"ג, 19 בספטמבר, 1883 – י"ג באב תש"ו, 10 באוגוסט, 1946), הוגה דעות, סופר ועסקן ציבור, איש אגודת ישראל, שהתנגד בחריפות רבה לציונות, מחד, אך הציג כיוון מחשבה ציוני דתי במהותו, מאידך. משנתו מהווה מעין שילוב בין תפיסה חרדית קיצונית לבין תפיסה ציונית מעשית, ובהיבטיה הפילוסופיים מציגה כיווני מחשבה קאנטיאניים.
תוכן עניינים |
[עריכה] קורות חייו
ד"ר יצחק ברויאר נולד במערב הונגריה בספטמבר 1883. אביו, הרב שלמה ברויאר, היה חתנו של הרב שמשון רפאל הירש, שהיה רבה של הקהילה החרדית "עדת ישורון" בפרנקפורט על המיין. עם פטירתו של רש"ר הירש נתמנה הרב שלמה ברויאר כרבה של קהילת "עדת ישורון". יצחק ברויאר למד בביה"ס "קהל עדת ישרון" בפרנקפורט שאותו ייסד סבו, ולאחר מכן בישיבה שאותה ייסד אביו בפרנקפורט, שם הוסמך לרבנות. במקביל ובהמשך ללימודיו בישיבה החל ברויאר בלימודים אקדמיים באוניברסיטאות שונות. בתחילה למד היסטוריה ופילוסופיה, בעיקר של זו של עמנואל קאנט; ברויאר ראה בו שליח של ההשגחה, והושפע מאוד מהגותו. ברויאר פרסם חיבורים שעסקו בתורת ההכרה, ודנו בשיטתם של קאנט, שופנהאואר ולייבניץ.
ברויאר למד משפטים, ועסק בעיקר בצד הפילוסופי של המקצוע. הוא הוסמך כעורך דין וכדוקטור למשפטים, והחל מ-1913 עסק במקצוע בפרנקפורט, עד עלייתו לארץ ישראל בשנת 1936.
[עריכה] ברויאר ואגודת ישראל
לברויאר הייתה ביקורת חריפה על היהדות שבה גדל, ושאותה ראה כיהדות בורגנית, ריקנית ושטחית. בניגוד למקובל בקהילתו, שבה ראו עצמם חברי הקהילה כגרמנים נאמנים לכל דבר, ראה עצמו ברויאר כזר בחברה זו.
במאי 1912 השתתף ברויאר בוועידת היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ', והיה אחד ממנהיגיה עד יום מותו. עם זאת, ברויאר תקף בחריפות את גישתה של אגודת ישראל, ששיקפה לדעתו גישה שמרנית שאינה מסוגלת להתמודד עם המציאות ההיסטורית המשתנה ועם התמורות והשינויים שסביבה.
כמשפטן וכפובליציסט סייע ברויאר לקהילה החרדית בארץ ישראל; בשנים 1922 – 1923 ניסה לסייע ליישוב הישן בא"י, שאליו היה מקורב מאוד (ובמיוחד למנהיג היישוב הישן, הרב יוסף חיים זוננפלד) במאבקם מול הועד הלאומי, בדרישתם להכיר בהם כקהילה נפרדת לגמרי, ואף בא לארץ ישראל ב-1926 בעצמו כדי להתדיין עם היועץ המשפטי של הנציב העליון, נורמן בנטויץ'.
במרץ 1936 עלה ברויאר עם משפחתו לא"י. הוא היה חבר נשיאות הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, נשיא הסתדרות פועלי אגודת ישראל, והמנהל הכללי של "קרן היישוב" של אגודת ישראל, שמטרתה הייתה קידום נושא ההתיישבות מטעם אגודת ישראל. ואולם, הסכסוכים הפנים תנועתיים הרבים הביאו אותו לפרוש בשנת 1940 והוא חזר לעריכת דין. במקביל המשיך בפעילותו בנשיאות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, והמשיך לפרסם מאמרים אקטואליים וספרי הגות.
[עריכה] תפיסתו הלאומית
אחד העקרונות המייחדים את משנתו של ברויאר הוא שמשנתו אינה נשענת על שלילת הציונות בלבד, כמו משנתם של מתנגדים אחרים לציונות. מעבר לכך, שלילה זו אינה שלילה דתית בלבד, כמו אצל מתנגדים חרדיים אחרים, אלא באה מתוך משנה סדורה.
ברויאר הגדיר את העם היהודי "עם התורה", כמונח משפטי-פורמאלי. עם, לשיטתו של ברויאר, נוצר מכוח נתונים אובייקטיביים (גזע, שפה, היסטוריה, מולדת), היוצרים תודעה לאומית סובייקטיבית. התודעה הופכת את היחידים לעם, ומחייבת את היחידים להיות שייכים למסגרתה. מרגע שבו קיימת האומה, היא אינה תלויה ברצונם או אי רצונם של הקשורים אליה: תחילתה של האומה תלויה בנתון סובייקטיבי, אך לאחר שקמה שייכים אליה כל בניה באופן אובייקטיבי. במשנתו של ברויאר, עם ישראל שייך לאותה מסגרת התייחסות, אלא שהבסיס לקיומה של האומה הישראלית אינו שותפות גזע, שפה, גורל ומולדת אלא התורה; היא זו היוצרת את התודעה הלאומית של עם ישראל, וזהו בסיס קיום על טבעי, שונה לגמרי מזה של כל עם אחר. כל יהודי, באשר הוא שייך ללאום היהודי, כפוף למשפט התורה, ברצונו או שלא ברצונו.
[עריכה] יחסו לציונות
תפיסה לאומית זו מחייבת במהותה את שלילת הציונות; שהרי הציונות מנסה ליצור עם שבסיס תודעתו הלאומית אינו התורה, אלא המרכיבים ה"רגילים" של כל האומות; כלומר, הציונות מנסה למעשה ליצור כאן עם חדש, שאינו העם היהודי. לתפיסתו של ברויאר, הלאומיות שאותה מציעה הציונות היא שיקרית, מכיוון שהיא מנוגדת ללאומיות המקורית היהודית, שגם הציונים החילוניים מחויבים לה בעל כורחם.
ברויאר הודה שהתנועה הציונית מכירה בתוכן התרבותי הייחודי של עם ישראל, אך היא מתעלמת מהתוכן התרבותי העומד ביסוד ההיסטוריה המשותפת, ובשל כך הציונות היא "האויב האיום ביותר שקם אי פעם לאומה היהודית". התפיסה הציונית רואה בעם היהודי עם ככל העמים, המבקש לחזור לארצו כדי לחיות בה חיים מדיניים ככל העמים; לפי תפיסתו של ברויאר, העם היהודי מיועד להיות כפוף לשלטונו של האל, לעבוד אותו ולקיים את משפטיו, כלומר: אין לו משמעות לקיום מדיני רגיל.
ברויאר האמין שדינה של הציונות להיעלם, ככל חזיון תעתועים, שכן לשקר אין רגליים. ואולם, המאורעות טפחו על פניו של ברויאר: העם היהודי הזדהה, בהמוניו, עם הרעיון הציוני, ואומות העולם הכירו בציונות, בהצהרת בלפור ובהחלטות חבר הלאומים. ברויאר הבין היטב את המציאות שסביבו, מחד, ולא התכחש לה; אך הוא גם לא התכחש לתפיסת העולם שלו, מה שגרם לו לסתירה פנימית חריפה.
התנגדותו של ברויאר לציונות עברה שלושה שלבים, שהושפעו מהצלחתה של התנועה הציונית: בשלב הראשון ראה בה תופעה חולפת, אם כי התרשם מאוד מהרצל ומאישיותו. בשלב השני קיבל את הרעיון שהציונות היא חלק מסדר עולמי חדש, המחייב היערכות חדשה של היהדות האורתודוכסית. בשלב השלישי שינה ברויאר את תפיסתו עד כדי ראיית הציונות כחלק ממעשי ה' בעולם, ושאף למצוא חיבור בין היהדות החרדית לציונות של הרצל; ברויאר חשש שהיהדות החרדית אינה מתמודדת עם המצב החדש ומחמיצה הזדמנות היסטורית.
ברויאר ניסה ליצור אלטרנטיבה לציונות, מעין "מדינת היהודים" בדגם שמרני, כמעט פונדמנטליסטי. הוא ניסה לארגן את "אגודת ישראל" כארגון אלטרנטיבי להסתדרות הציונית, המייצג את העם היהודי מול חבר הלאומים ומול שלטונות המנדט; "אגודת ישראל", כך טען, היא עם ישראל האמיתי, והאחרים הם הפורשים, המורדים. ואולם, מול ההסתדרות הציונית שהייתה בנויה על הסכמה רחבה מאוד הציג ברויאר גוף מתבדל שלא קיבל כל פשרות; לא היה לגוף כזה סיכוי, מה גם שמפלגתו של ברויאר לא עשתה דבר כדי לקדם את הנושא.
[עריכה] ימיו וחיבוריו האחרונים
ב-1944 יצא לאור ספרו "מוריה", שהוא פרישה רחבה של דעותיו ההיסטוריוסופיות והלאומיות. באותן שנים החל בעבודה על ספרו האחרון, "נחליאל", שהוא יצירה פילוסופית מקיפה, שבה מגדיר ברויאר כמה מעקרונותיו המחשבתיים-פילוסופיים. הספר יצא רק בשנת 1951, לאחר מותו של ברויאר. לאחר השואה, הבין ברויאר את הקמתה של מדינה יהודית שאינה מדינת התורה, בשל המצב הקשה של פליטי השואה. הוא הציב שאלות בסיסיות ביחסי דת ומדינה, אך לא הציע דרך קונקרטית לפתרון בעיות אלו, כמו גם פתרון הבעיות הקשורות בפעילות מפלגה דתית-חרדית בפרלמנט חילוני. ברויאר הבין שחזונו המדיני עומד בפני מבוי סתום; הוא לא הספיק לגבש את תפיסתו מחדש בטרם נפטר באוגוסט 1946.
ברויאר ידע בסוף ימיו שחזונו נכשל למעשה, אפילו בתוך מפלגתו, אגודת ישראל. התנגדותו העזה לציונות, שהייתה יכולה להיות משותפת לחסידויות סאטמר וחב"ד, גרסה עשיית מעשים ציוניים, הקמת יישובים וכדומה – מעשים היכולים להתאים לתנועת הפועל המזרחי. מן הצד החרדי היה ברויאר בודד, שכן רעיון הלאומיות עפ"י שלטון התורה היה זר לאגודת ישראל, ולא התקבל בה; אנשי אגודת ישראל לא קיבלו ערכים חילוניים כערכים דתיים, והרעיון של שלטון ולאומיות לא התקבל אצלם. מאידך, גם המחנה הציוני לא קיבל רעיון כזה, שכן ברויאר כפר בערכים הלאומיים החילוניים, ולא היה מוכן לקבל אהבת מולדת ולאומיות שלא נועדו להקמת מדינת התורה.
ברויאר נותר בודד במערכה עד סוף ימיו; לציונות התנגד בתוקף, אך גם בתוך אגודת ישראל היה מבודד. נראה שהיה קרוב בהרבה לציונות הדתית מאשר לאגודת ישראל, אך בשל התנגדותו העזה לציונות לא יכול היה למצוא בית פוליטי בשום מקום אחר.
בנו הוא ההיסטוריון פרופ' מרדכי ברויאר. בסוף שנת 2003 שינתה ישיבת 'שיח' באפרת (בראשות הרב שג"ר) את שמה לישיבת שיח יצחק, עקב תרומתה של בתו אולה מרקין לישיבה. על שמו גם מוסד יצחק ברויאר והיישוב נחליאל.
[עריכה] מחיבוריו
- בעיית היהודים (Judenproblem) 1917
- "עקבות משיח" (Messiasspuren), 1918
- העולם כבריאה וכטבע, 1926
- Elischa, 1928
- הכוזרי החדש, 1934
- מוריה, 1944
- נחליאל, 1951
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הרב יצחק ברויאר, באתר ישיבת שיח יצחק
- תוכנית לחוקה במדינה היהודית, ד"ר יצחק ברויער, באתר "דעת"
- עם התורה או עם ה', משנתו של הרב יצחק ברויאר, מאת אחיינו, הרב מרדכי ברויאר, המעיין, ניסן תשנ"ז, מובא באתר "דעת"
