מוזיקת פופ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בסגנון מוזיקלי בשם "פופ". לערך העוסק בקטגוריה מוזיקלית רחבה, ראו מוזיקה פופולרית. לפירושים אחרים, ראו פופ (פירושונים).
| פופ | |
|---|---|
| מקורות סגנוניים: | מגוונים |
| מקורות תרבותיים: | מגוונים |
| כלים: | גיטרה, גיטרה באס, מערכת תופים, מקלדת אלקטרונית |
| פופולריות מיינסטרים: | החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד לימינו (2006) ברחבי העולם. |
| נגזרות: | |
| תת-ז'אנרים | |
| להקת בנים, להקת בנות, יורופופ | |
| ז'אנרי פיוז'ן | |
| סינת'פופ, פופ פאנק | |
| סצינות איזוריות | |
| נושאים קרובים | |
| תרבות פופולרית, מוזיקה פופולרית | |
בהתאם להקשר, מוזיקת פופ היא קיצור למונח מוזיקה פופולרית, או, בייחוד בשנים האחרונות, מונח המתאר ז'אנר של המוזיקה הפופולרית.
[עריכה] איפיון מוזיקלי
הפופ כסגנון מוזיקלי, הוא אולי הצורה המרצה והמספקת ביותר עבור הקהל הרחב מכל צורות המוזיקה הפופולרית. חלק מהמאפיינים המוזיקליים המגדירים את הז'אנר הם הימצאות "פתיון" בשיר וטכניקות הפקה מוזיקלית אשר מתבססות, במידה כזו או אחרת, על האופנות המוזיקליות באותה עת.
ה"פתיון" יכול להיות כל קטע בשיר, בעל אופי מוזיקלי, קצבי, קולי, או כפי שהוא בדרך כלל, שילוב של כל אלה, אשר נקלט בקלות על ידי המאזין ואשר עוזר לשיר להתבלט. מגוון העקרונות של הפקה הנחשבת לטובה בפופ הם נרחבים ולכן, כאשר האדם העומד מאחורי המוזיקה הוא כותב, או מפיק, או מעבד מוכשר, אזי, כמעט מובטח כי התוצאה הסופית תהיה מבוססת על מספר רעיונות מוזיקליים החוזרים על עצמם כדי לגרות את אזנו ואת עניינו של המאזין.
טכניקות ההפקה של מוזיקת הפופ עוקבות מקרוב אחרי האופנות המוזיקליות השולטות. בדרך כלל, ז'אנרי משנה של מוזיקה חתרנית שאינה מוזיקת הזרם המרכזי של הפופ, הינם בעלי ההשפעה העיקרית על ההפקה של הזרם המרכזי של הפופ. המפיקים המבוקשים ביותר היום, הם לעתים, מוזיקאים הנמצאים בחזית של המוזיקה החדשנית ביותר. אצל בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה ואמני פופ מפורסמים אחרים בשנים האחרונות, ישנן השפעות חזקות של ראפ והיפ הופ ורית'ם אנד בלוז. ההשפעה שהיא קצת יותר חדשנית כיום היא ההופעה המחודשת של הסינתסייזרים.
סוג יחודי של מוזיקת הפופ הם השירים אשר מכונים "בלדות האהבה". אלו הם שירים בעלי קצב איטי אשר מילותיהם מאופינות ברגשנות ותכניהם נסובים סביב הנושא הרומנטי באהבה.
בדרך כלל, המוזיקה נגישה מיידית לכל מי שנוטה להשתתף בתרבות זו, גם אם הוא טירון מוזיקלי. מוזיקת פופ מוצלחת, שלרוב נמדדת במונחים של הצלחה מסחרית, מבוצעת בדרך כלל על ידי מבצעים כריזמטיים, מושכים, לבושים בצורה אופנתית ואשר מסוגלים לרקוד היטב. כותבי השירים והמעבדים נשארים לרוב עלומי שם לקהל הרחב.
[עריכה] יצירה אמנותית מול מסחור
בסוף שנות ה-80 ניסה המפיק פרנק פריאן ליצור מופע בו המבצעים נמצאים בחזית הבמה ומבצעים תנועות בשפתיהם כאילו הם שרים, אך למעשה הקול הוא הקלטת קולם של זמרים אחרים ("תזמורת בצורת"). לתוצאה קראו מילי ונילי והיא הצליחה מסחרית עד אשר נתגלתה התרמית והתברר כי לצמד המופיעים אין שום קשר להפקה המוזיקלית. אף על פי שבזמנו נחשבה תופעה זו כשערוריתית, כיום, חלק גדול מכוכבי מוזיקת הפופ, משתמשים ב"פלייבקים" אשר הוקלטו על ידם באולפן מראש בשעה שהם מופיעים ו"שרים" עם השפתיים בלבד. אותם כוכבים טוענים להגנתם, כי אין מדובר כאן בכישורי שירה ירודים אשר זקוקים לשיפוץ באולפן, אלא שקשה מאוד לבצע את השיר תוך כדי הריקוד האינטנסיבי הנדרש מהם ולשמור על הגייה ברורה של המילים. ועל כן, לטענתם, הם מקליטים את המוזיקה מראש על מנת שתשמע במיטבה על ידי הצופים והמאזינים. מבקרי תופעה זו טוענים לעומתם, כי בהופעה חיה, יצירת המוזיקה החיה (מושרת, מנוגנת או שתיהן יחד) היא לב העניין וצריכה לקבל קדימות על פני דברים משניים כמו ריקוד והופעה תיאטרלית.
עקב המסחור המתגבר ובעיית ההופעות בליווי פלייבק כתחליף לשירה, רבים מבקרים את מוזיקת הפופ כמוזיקה שנועדה לבידור בלבד ואשר חסרה ערך מוזיקלי ומשמעות אמנותית. הנטייה היא לראות את שיקולי הרווחיות הכספית של חברות התקליטים, כשיקול הבלעדי המתגבר על כל שיקול אמנותי, כגורמים לתופעה זו. הטענה היא כי חברות התקליטים בוחרות את המבצעים, שהם לרוב צעירים ונאים אך ללא רקע בתעשיית המוזיקה ומשווקות אותם בכל ערוצי השיווק למטרת מכירת מוצר מוזיקלי רקיד שקהל היעד שלו הוא ילדים לפני גיל הנעורים. חברות התקליטים מניחות לרוב כי רווחיהן יהיו מירביים אם המוזיקה שיפיקו תהיה מושכת עבור הקהל הרחב ביותר האפשרי. זהו בדרך כלל המצב כאשר חלק מיצירות הפופ מצליחות למכור עשרות מיליוני עותקים. זוהי גם הסיבה, לפחות בחלקה, מדוע ז'אנרים אחרים במוזיקה הקלה שהצליחו להשיג רמה מסוימת של הערכה כסגנונות מוזיקליים בזכות עצמם, אינם נחשבים כ"פופ", כמו גם מוזיקאים רציניים וקהל אוהדיהם השואפים להפריד את עצמם ממוזיקת הפופ העכשוית ומהעקרון של "מסחריות עדיפה על יצירתיות" המנחה אותה.
ברוב המקרים במוזיקת הפופ, מפיק התקליטים הוא דמות מרכזית בתהליך היצירה. הוא זה שבוחר את השירים וגם זה שקובע את הסאונד ואת אופי המוזיקה.
תדמיתם של כוכבי הפופ נחשבת לעתים כחשובה יותר מהמוזיקה אותה הם יוצרים. עקב כך, כוכבי פופ ומנהליהם עושים מאמצים גדולים כדי להקרין את הדימוי המבוקש על ידם דרך ביגוד, קליפים המוקרנים בטלוויזיה, חדירה לידיעות באמצעי התקשורת הפופולריים ובאמצעים דומים נוספים.
ואמנם, אמני ולהקות פופ רבים, מתוכננים ונבנים מראש על פי השאיפה להשיג דימוי מסוים. במיוחד אמור הדבר לגבי להקות בנים ולהקות בנות אשר חבריהן נבחרים ומטופחים על מנת שימלאו תפקידים מסוימים וימשכו מעריצים בעלי תכונות אופי שונות ומגוונות.
רבים מאמני הפופ של השנים האחרונות עוצבו בתדמיתם של מוזיקאי פופ מפורסמים, ובייחוד האייקונים המצליחים ביותר, מדונה ומייקל ג'קסון אשר הפכו למעשה למפעל כלכלי הרבה מעבר ליצירת המוזיקה עצמה. כמו כן, משפיעים על היצירה העכשוית אמנים מתקופה מוקדמת יותר כבארי מנילו, ברברה סטרייסנד, פול ווייטמן ורודי וולה. בתהליך עיצובם ככוכבי פופ ניסו מנהליהם להקנות להם תכונות ותדמית של אותם כוכבי עבר מצליחים ומפורסמים.
