מי תהום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מי תהום הם מי גשמים שחלחלו לתוך הקרקע. המים מחלחלים דרך שכבת אקוויפר, שכבת סלע הפועלת כספוג, עד הגיעם לשכבת סלע אטומה הנקראת אקוויקלוד. המים זורמים בתוך האקוויפר מעל האקוויקלוד לפי נטיות שכבות הסלע כלפי מטה, ולבסוף פורצים במקומות הנמוכים כמעיינות. האדם גילה את מי התהום כבר בימי קדם בעת שחפר בארות במקומות בהם מי התהום היו נמוכים.
ישנם שלושה סוגים של אקוויפרים:
- אקוויפר חופשי - מים בשכבת הסלע העליונה, הפורצים כמעיינות.
- אקוויפר שעון - כאשר שכבת אקוויקלוד מפרידה בין שני אקוויפרים.
- אקוויפר כלוא - מי תהום שנכלאו בתוך אקוויפר שמעליו נוצרה שכבת אקוויקלוד, ואינם יכולים לצאת. אלה נקראים גם מים פוסיליים, מי תהום מתקופת המאובנים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מי תהום בישראל
המאגרים העיקריים של מי תהום בארץ הינם אקוויפר ההר ואקוויפר החוף, התורמים ביחד כמחצית ממקורות המים הזמינים לישראל.
[עריכה] אקויפר ירקון תנינים
אקויפר זה בנוי משכבות מסלע בעלות יכולת העברת מים גבוהה בזרימות מהירות. האקויפר משתרע מואדי ערה ומעיינות שוני ונחל תנינים בצפון ועד הר הנגב בדרום, ומגב הרי יהודה והשומרון במזרח ועד אזור החוף במערב.
כמות המים השנתית הניתנת לניצול מאקויפר זה מוערכת בכ- 340 מלמ"ש. מוצאי הניקוז הטבעיים העיקריים של האקויפר הינם מעיינות התנינים והירקון, שבעבר הזרימו 100 מלמ"ש ו- 220 מלמ"ש בהתאמה.
עם הגברת השאיבה באמצעות קידוחים הלכה ופחתה גם שפיעת המעיינות. עינות ראש העין המזינים את הירקון יבשו כליל בשנות השישים ואילו שפיעת התנינים ירדה עד ל 20 מלמ"ש ב 1990 ובשנת 2002.
איכות המים באקויפר זה טובה מאוד, בדרך כלל. בעקבות זאת הוא תוכנן לשמש כמקור המים העיקרי לאספקת מי שתייה למרכזים העירוניים הגדולים. עם זאת, אופי המסלע הבונה את האקויפר מאפשר למזהמים לחדור אליו במהירות רבה, בשל כך רגישותו רבה לתהליכי זיהום משפכים, דלקים וכיוצא בזה.
[עריכה] האקויפרים המזרחיים
אקויפרים אלו כוללים את אגני השומרון הצפוני ובית שאן ואת המשכם ההררי, לאורך בקעת הירדן עד ים המלח. ניקוזם הטבעי של המים באזור זה הוא מעיינות עמק בית שאן, בקעת הירדן והמעיינות שלאורך שפת ים המלח. כמות המים הניתנת לניצול ממקורות אלו היא כ - 260 מלמ"ש.
[עריכה] אקויפר החוף
תחומיו של אקוויפר החוף משתרעים מרצועת עזה בדרום ועד חולות קיסריה בצפון. גבולו במערב הוא הים התיכון, ובמזרח הוא מגיע לרגלי ההרים. אורך קטע החוף, שבו נמצא האקוויפר, הוא כ -120 ק"מ. רוחבו נע בין 12 עד 20 ק"מ מהים מזרחה. בשנים האחרונות עומדת הפקת המים מאקוויפר החוף על כ - 360 מלמ"ש.
אקוויפר החוף מורכב ברובו מאבן חול גירית, המגיעה לעובי של עד כ -150 מטרים ליד הים. השכבה הולכת ונעשית דקה עד להיעלמה בכיוון מזרח. מתחת לשכבה האוצרת מים נמצאת שכבת חרסית אטומה.
בשנות השלושים, בטרם הוחל בניצול אינטנסיבי של האקוויפר, היה כיוון הזרימה השולט בו ממזרח למערב: המים המתוקים התנקזו בזרימה תת קרקעית לים, ומי הים לא חדרו לתוך האקוויפר, שיווי משקל זה נקרא הפן הביני.
במשך השנים חלה הרעה באיכות המים כתוצאה מהפרת האיזון הטבעי על ידי פעילות אנוש. כיום, כ - 15% מכמות המים הנשאבים מאקוויפר החוף אינם עומדים בתקן הנוכחי וכ- 63% אינם עומדים בתקן הרצוי לאיכות מי שתייה.
שאיבת מים בכמות העולה על מילוי חוזר טבעי גרמה להורדת מפלסים בשיעור של 6 עד 10 מטר ובמקומות מסוימים עד 15 מטר וכמו כן לשינוי כיווני זרימה. במקומות בהם היו מוקדי שאיבה גדולים נוצרו מכתשים הידרולוגיים אשר מנעו הדחה של מזהמים אל מחוץ לאקוויפר. כדי לשפר את מאזן המים באקוויפר הוחדרו לתוכו מים ממקורות אחרים.
בשנת 2001/02 הגיע ריכוז הכלורידים הממוצע באקוויפר לכ -260 מ"ג/ל' וקצב עלייתו ל - 3 מ"ג/ל' לשנה. זוהי עליית מליחות הנובעת מחדירת מי ים מזרחה כתוצאה משאיבת יתר וכן מעליה במזהמים הנושאים מלחים.
במקביל לעלייה בריכוז הכלורידים נרשמה גם עלייה בריכוז החנקות, הנובעת בעיקר מפעילות חקלאית (דישון יתר והשקיה בקולחים), וכן מסילוק בלתי מבוקר של שפכים. ריכוז החנקות כיום הוא כ -56 מ"ג/ל' בממוצע והוא עולה בקצב של כ-0.6 מ"ג/ל' לשנה.
במסגרת ויסות אספקת המים הארצית, וכדי לשקם את המפלסים באקוויפר החוף, מוחדרים לאגן החוף מים מהמוביל הארצי, מאגן ירקון תנינים ומשטפונות. ההחדרה נעשית במישרין בקידוחים ובעקיפין על ידי חילחול מפני השטח.
[עריכה] אקויפר הגליל המערבי - קישון
מי התהום באזור הגליל המערבי הינם,בדרך כלל, באיכות גבוהה אך חשופים ביותר לתהליכי זיהום. כמות המים הניתנת לניצול מאקוויפר זה מוערכת בכ- 140 מלמ"ש.
לאחרונה הוחל בהקמת מתקני סינון למעיינות כברי והגעתון, במטרה לצמצם סיכונים של זיהום מיקרוביאלי ולהתאים את עכירות המים לנדרש בתקנים גם בזמני גשמים ועלית ריכוז חומר מרחף במים.
[עריכה] אקויפרים נוספים
ישנם עוד מספר אקויפרים האוגרים ומספקים מים בכמויות קטנות יותר, באזור הגליל המזרחי, הגולן, הכרמל, מנשה, הנגב הדרומי והערבה.
אקויפרים אלו משמשים לעתים מקור מים בלעדי לישובי האזור (כגון בערבה), בשל העדר קשר למפעל הארצי המחבר את מקורות המים העיקריים של ישראל.
מתחת לכל רמת הנגב מצוי אקויפר כלוא גדול של מים מליחים היכול, לפי ההערכות לספק את צרכי המים של כל ישראל לעשרות שנים. עם זאת, מאחר וזה אקויפר שלא מתחדש, השימוש נעשה בו בזהירות על ידי חלק מישובי האזור. לאקויפר זה קוראים גם אקויפר אבן החול הנובית.
