מלריה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלריה (או קדחת הביצות) היא מחלה זיהומית טרופית.
המלריה היא אחד מגורמי המוות העיקריים בעולם כיום: היא גורמת לחצי מיליארד חולים ול-2 מיליון מתים מדי שנה. רוב רובם של מקרי המוות הם באפריקה שמדרום לסהרה.
היצור החד-תאי הגורם למלריה נתגלה על-ידי דוקטור בצבא צרפת, שרל לואי אלפונס לברן (Charles Louis Alphonse Laveran), ועל גילוי זה הוענק לו פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה ב-1907.
תוכן עניינים |
[עריכה] גורמי המלריה
המלריה אינה נגרמת על-ידי חיידק או נגיף, אלא על-ידי ארבעה זנים של הפרוטיסט החד-תאי פלסמודיום; זוהי המחלה הידועה ביותר הנגרמת על-ידי פרוטיסט.
שני הזנים הנפוצים הם Plasmodium falciparum (המסוכן ביותר) ו-P. vivax; הפחות נפוצים הם P. ovale ו-P. malariae. החרק המעביר את הטפיל של קדחת הביצות הוא יתוש האנופלס. היתושה (תמיד נקבה) מוצצת דמו של אדם נגוע; אחרי שמונה ימים של התפתחות טפיל המלריה בגופה הוא מצוי בבלוטות הרוק שלה (שם ישכון עד מותה), זמין להעברה.
[עריכה] תסמינים
הסימפטומים של המלריה כוללים חום, רעד, כאבי פרקים, הקאות והזעה מרובה. עלולה גם להיות הרגשה של דקירות בעור, בעיקר במלריה הנגרמת מ-P. falciparum. תסביכים של מלריה כוללים תרדמת, ובכ-20% מהמקרים של מלריה לא מטופלת - מוות. ילדים צעירים פגיעים במיוחד.
[עריכה] פתופיזיולוגיה
יתושות אנופלס נושאות נבגי פלסמודיום בבלוטות הרוק שלהן. כאשר הן עוקצות אדם, דבר הנפוץ בעיקר בשעת בין הערביים ובלילה, הספורוזואיטים נכנסים לגוף דרך הרוק של היתושה, נודדים לכבד ומתרבים בתאי הכבד. הם מגיעים למרוזויטים (merozoites) ולתאי הדם האדומים, שם הם מתרבים ומזמן לזמן פורצים אל תוך הגוף. הקדחת מתפרצת מדי שלושה או ארבעה ימים, עם יציאת המרוזויטים מתאי הדם.
הטפיל מוגן יחסית מתגובת הנגד של המערכת החיסונית כיוון שהוא נמצא בכבד ובתאי הדם האדומים. עם זאת, תאי דם שהודבקו במחלה ונעים בחופשיות מושמדים בטחול. למניעת גורל זה הטפיל מייצר ציפוי חלבוני המקשה על הפעולה החיסונית.
בשנת 2002 הודיע צוות חוקרים גדול כי הצליח לפענח בו זמנית את הגנום של כל הגורמים למחלה. החוקרים פיענחו את הגנום של סוג טפיל המלריה הנפוץ והמסוכן ביותר - P. falciparum - ואת זה של יתוש האנופלס גמביה, המשמש כנשא המעביר את הטפיל באפריקה.
[עריכה] תולדות המחלה
המלריה תוארה כבר על ידי היפוקרטס במאה החמישית לפנה"ס. תרופת הכינין הומצאה בידי אינדיאנים מפרו, אשר למדו כי משקה מקליפת עץ הכינין מועיל לחולים. המידע עבר למערב באמצעות איש דת ישועי. בעבר חשבו שלכינין יש גם תועלת מניעתית, אך הדבר התברר כלא נכון.
בספרות היהודית ההיסטורית ניתן למלריה בדרך כלל הכינוי "קדחת". בנטיעת האקליפטוסים קיוו החלוצים בארץ ישראל לבער את הביצות ואת יתושי האנופלס נושאי המלריה. בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה דווח על 1,000 חולים חדשים בשנה (יותר מפרומיל באוכלוסייה). השימוש ב-DDT ובאמצעים אחרים הביא להקטנת התחלואה, ומזה ארבעים שנה אין בישראל מלריה מקומית. כמעט אין יתושי אנופלס ואין חולים שמהם ירכשו היתושים את הטפיל. עם זאת, כמה עשרות חולים מאובחנים בישראל מדי שנה, רובם ישראלים שבאו מאפריקה, שם תיירו או משם היגרו. מיעוטם הם תרמילאים ששבו מהמזרח הרחוק, בדרך כלל כאלו שלא הקפידו על טיפול מתאים בזמן שהותם באזורים נגועים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.
