נאו-אורתודוקסיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נאו-אורתודוקסיה היא זרם ביהדות שהתפתח בתחילת המאה ה-19 בעיקר בגרמניה, אך גם בכמה ממדינות מערב אירופה ובחלקים של הונגריה. מייסדי הזרם היו הרש"ר הירש ועזריאל הילדסהיימר.
תהליכי המודרניזציה במערב אירופה, כדוגמת רציונליזציה, תיעוש, בירוקרטיזציה, התמחות ועיור, הציבו בפני היהודים מציאות חדשה אליה היו צריכים להסתגל. נוסף על אלה, על היהודים היה להסתגל לאמנציפציה. לכל אותם שינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים היו מספר תגובות יהודיות: תנועת ההשכלה, חילון, התבוללות, הרפורמציה הדתית והאורתודוקסיה.
התגובה האורתודוקסית למודרניזציה הייתה מגוונת וניתן לחלק אותה לשלוש: התגובה האולטרה-אורתודוקסית של החת"ם סופר, התגובה האורתודוקסית שרווחה במזרח אירופה והתגובה הנאו-אורתודוקסית.
את התגובה הנאו-אורתודוקסית ניתן לסמל בעזרת אימרתו של הרש"ר הירש - "תורה עם דרך ארץ". משמעה, שניתן וצריך לשלב את ההלכה עם אתגרי הזמן המשתנה, כאשר במידה וישנה סתירה, ל"תורה" ישנה עדיפות. כתוצאה מכך, התגובה הנאו-אורתודוקסית הייתה מקלה יותר, במיוחד בעניינים מודרניים שלא היה בהם מטען ערכי שהתנגש עם המערכת הערכית הנצחית, הדת היהודית. הרב הירש טען כי בניגוד ליהדות הרפורמית, המבקשת להתאים את היהדות למודרניות, הרי הוא מבקש לשעבד את החיים המודרניים לתורה. בכך העמיד עצמו מול החת"ם סופר וגישתו המחמירה - "חדש אסור מן התורה".
אחד ההבדלים המשמעותיים שבין הנאו-אורתודוקסיה לבין התגובות האורתודוקסיות האחרות נגעה לשאלת המטרה הבסיסית. בעוד האורתודוקסיה ביקשה שיניחו לה לנפשה, הנאו-אורתודוקסיה בקשה בדיעבד, ובהמשך לכתחילה, לנצל את המודרניות עבור קידום החיים היהודיים והדת היהודית. עבור הירש, לתרבות אירופה לא היה ערך מכשירי אלא ערך של מהות. הנאו-אורתודוקסיה שמה משקל רב במחשבה ובפרקטיקה שהיה בהם משום עמדה חיובית כלפי המודרנה, בד בבד עם המעטה במשקלם של יסודות דתיים אחרים. כך, למשל, שמה דגש על טקסים, נימוסים ואסתטיקה של בית הכנסת. הגישה המקלה בעניינים מסויימים, כגון בהפרדה בין המינים, גררה החמרה בעניינים הקשורים בדינים ריטואליים, למשל, בדיני הכשרות ובדיני הצומות.
הפן השמרני בגישה הנאו-אורתודוקסית בא לידי ביטוי בהעדפת קהילות נפרדות, דבר אשר היה דומה לתגובה האולטרה אורתודוקסית.