סיגד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חג הסיגד בירושלים

חג הסיגְד (מלשון "סגידה", השתחוויה) הוא חג של "יהודי אתיופיה" החל בתאריך כ"ט בחשון, חמישים יום אחרי יום הכיפורים. החג הוא יום צום בו מתפללים לבניית בית המקדש ולזכות לעלות לארץ ישראל, עד לצהרי היום, אז עורכים סעודת חג גדולה.

[עריכה] מקור החג

בספר נחמיה מסופר על התכנסות כללית שערכו העולים עם הגיעם לירושלים:

"ויאספו כל העם... לשמוע ביום אחד לחדש השביעי... ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם, ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה" (נחמיה ח' א-ו).

בכינוס זה, שנערך בראש השנה, אומרים הלויים והחכמים לעם "אל תתאבלו ואל תבכו" אלא תחגגו את החג בשמחה, אך בסוף החודש הם מכנסים את העם ליום מיוחד:

"ביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם... ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם" (נחמיה ט' א-ג).

בעקבות תיאורים אלו קבעו ביתא ישראל לחוג בכל שנה את חג הסיגד. במקום בתאריך שבספר נחמיה (כ"ד בתשרי), הם קבעו את החג בכ"ט חשון, ביום החמישים לאחר יום כיפור (בדומה לשבועות, החל 50 יום לאחר פסח).

[עריכה] משמעות החג

החג משמש כבנין קומה נוספת על חשבון הנפש הפרטי ביום הכיפורים. ביום זה מוסיפים לחשבון הנפש את הפן הציבורי - התקהלות המונית בה מכריזים מחדש על הברית, וממשיכים להאמין ולקוות לבואה של הגאולה השלמה.

הרב שרון שלום, מן הקהילה האתיופית, מציין חמש נקודות משמעותיות בחג:

הזכרת מתן תורה וחיזוק הקשר של הציבור עם התורה.
חידוש הברית עם ה' כפי שעשו העולים בימי עזרא.
עידוד הקהילה לשמירה על הזהות היהודית והמצוות, למרות הקושי והבידוד משאר העם.
יום צום, חזרה בתשובה ותחינה לישועה משמים.
יצירת אחדות בקהילה.

[עריכה] החג באתיופיה

לקראת החג היו בני הכפרים יוצאים, לעתים למסע של כמה ימים, ומתרכזים בנקודות מרכזיות בהמון רב, מכינים את הדרוש לחג ומתפללים תפילות מיוחדות.

הטקס נערך על הר גבוה, משתי סיבות:

הגברת הדמיון למתן תורה בהר סיני.
מקום גבוה נחשב למקום טהור יותר.

השכם בבוקרו של החג, היו כל קהל הנאספים טובלים בנהר ולובשים את בגדי החג. הקייסים, כהני העדה, היו מוצאים את ה'אורית' (תרגום התורה, כמו 'אורייתא' בארמית) והקהל כולו היה מלווה אותם בשירה. כך היה הקהל עולה אל ההר, עד למקום האירוע.

בהגיעם למקום, היו ה'כהנים' - מנהיגי העדה - פותחים בסדר התפילות והקריאות. תחילה התפללו על ירושלים ועל התקווה להגיע אליה ולהתפלל בה, בהמשך פנה גדול הכהנים אל הקהל והדגיש את חשיבות קיום חוקי התורה. לבסוף היו קוראים מן האורית את סיפור מעמד הר סיני, חידוש הברית בין העם וה' בספר נחמיה וכן בויקרא כו, ודברים כז-כח. כיוון שהאורית הייתה כתובה בשפת הגעז, שנחשבה למקודשת ורוב העם לא ידע אותה, תרגמו הכהנים את הכתוב לשפה המדוברת, אמהרית או תיגרית. אחר כך כל הקהל מתוודים על חטאיהם, כורעים ומשתחווים בידיים פרושות כלפי מעלה, ובסיום הטקס היו תוקעים בחצוצרות ומביעים את הרצון לחגוג בשנה הבאה בירושלים. לאחר שירדו מן ההר, בסוף היום, היו יורדים בשירה ובריקודים לכפר ומקיימים סעודת מצווה חגיגית החותמת את היום.

[עריכה] בארץ ישראל

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 ("הסיגדים" הראשונים בארץ) העצרת המרכזית של החג הייתה בהר ציון עם תהלוכה לכותל המערבי. לאחר חילוקי דעות בעדה וקיום טקסים מקבילים נוספים בחורשת ארמון הנציב, הוחלט שהטקס והחג יהיו באזור טיילת גבריאל שרובר (טיילת ארמון הנציב) שם מתכנסים מדי שנה בני העדה האתיופית לחגוג את החג. עם זאת, בני הקהילה דוברי התיגרית מקיימים את הטקס ברחבת הכותל המערבי. בשנים האחרונות נוצר מנהג חדש, לפיו לאחר ירידת הקייסים מן ההר חניכי תנועת הנוער בני עקיבא יוצאים בתהלוכה לכיוון הכותל המערבי בשירה ובריקודים.