פולמוס השמיטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פולמוס השמיטה- מחלוקת הלכתית אידאולוגית שהתעוררה בשנת 1889 בין רבני ארץ ישראל עצמם לגבי קיום מצוות השמיטה במושבות הראשונות.
תוכן עניינים |
[עריכה] הסיבה לפולמוס
עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, אשר בגלל התבססות כלכלת המושבות על חקלאות הייתה "לבעיית השמיטה".
שנת ה'תרמ"ט (1889) הייתה שנת שמיטה, כלומר שנה שבה על פי ההלכה והמסורת היהודית על כל יהודי שגר בארץ ישראל להפסיק לעבד את אדמתו ולהפקיר את תוצרתה הגדלה מאליה לעניים ולנצרכים שיוכלו להשתמש בה בלא תשלום. גם לו מותר השימוש בה, אם כי השימוש מותר רק ביבול שמוציאה האדמה באופן טבעי והחרישה, הזריעה, הקצירה או הזמירה אסורים.
שנת תרמ"ט הייתה שנת השמיטה הראשונה מזה כ-2,000 שנה שבה ישבו בארץ ישראל יהודים עובדי אדמה. הבעיה החריפה בגלל אופיים החילוני יותר של חלק מעובדי האדמה שלא ששו לקבל עליהם מצווה שעל פי אמונתם תפגע ביבול. מצד שני על פי אמונת הרבנים קבלת מצווה זו דווקא תשביח אותו (על פי הסתמכות על פרשת השמיטה (ויקרא כ"ה) בתורה).
שנת השמיטה הלכה והתקרבה ולא נראה פתרון באופק שכן עובדי האדמה פחדו שהפקרת הקרקע במצב הסובב הנוכחי תהיה להם לרועץ ותגרום להשתלטות ערבית ואילו הרבנים הציוניים יותר וחלק מן הציבור שומר התורה, ראו בכך זכות גדולה שסוף סוף עם ישראל יושב בארצו וזוכה לקיים את מצוות השמיטה.
רבני ירושלים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין (מהרי"ל דיסקין) והרב שמואל סלנט קבעו כי אין להתחמק משמירת השמיטה, ואדרבא יש לשמוח על ההזדמנות לשמור את השמיטה.
[עריכה] הפתרון - היתר המכירה
ערך מורחב – היתר מכירה
לעומתם הרבנים שמואל מוהליבר מביאליסטוק, ישראל יהושע טרונק מקוטנא ושמואל זאנוויל קלפפיש מורשה חתמו על היתר למכור את הקרקע לזמן מוגבל לנוכרים, הידוע כהיתר המכירה. משמעות ההסכם שקרקעותיהם של היהודים ימכרו לכאורה לגויים במהלך שנת שמיטה וכך הם יוכלו להמשיך לעבוד את האדמה ולייצר את התבואה שלהם כרגיל בדומה למכירת חמץ הנהוגה בפסח. אליהם הצטרף הרב יצחק אלחנן ספקטור שנחשב רבן של כל בני הגולה, שהתנה את תמיכתו בהסכמת רבני ירושלים. רוב המושבות פעלו בהתאם להיתר המכירה ועבדו את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה וחקלאי מזכרת בתיה שמרו בגבורה את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין הברון רוטשילד אשר ראה בהם עצלנים.
[עריכה] הטעמים לחיוב היתר המכירה
- כדי שישמר צביון השמיטה בתודעת היהודים והם לא יזלזלו בה בריש גלי.
- כדי שחקלאים יהודיים יוכלו לשמור על מעמדם באזור כספקי תבואה ולא יאבדו את יכולתם לספק תבואה.
- כדי שמעמדם הכלכלי (המעורער גם ככה) יישמר ולא ידרדר.
[עריכה] הטעמים לשלילת היתר המכירה
- איסור "לא תחנם" (האיסור לתת לגויים חנייה בקרקע ארץ ישראל).
- ביטול, הלכה למעשה, של מצוות השמיטה.
- פחד שגם בעתיד כאשר מצב החקלאים ישתפר, ימשיכו להשתמש בהיתר המכירה ללא צורך.
[עריכה] הצדדים בפולמוס
הבעיה התעוררה כאשר לא כל רבני ירושלים הסכימו להיתר, רבני חובבי ציון ובעיקר הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה לא תמכו בהיתר, מכיוון שחלומם היה חברה חקלאית שהם חלק ממנה ועל כן עליה לשמור תורה ומצוות. גם רבני העדה האשכנזית התנגדו להיתר, ושם בעיקר בלטו הרב שמואל סלנט והרב דיסקין.
למולם התייצבו רבני העדה הספרדית - הרב יעקב שאול אלישר והרב רפאל מאיר פניז'ל, הרב שמואל מוהליבר והרב יהושע טרונק גם הצטרפו לתומכים וכמובן המשכילים, החילוניים ועובדי האדמה.
מאוחר יותר המשיך הוויכוח כאשר הרב קוק רבם של יפו וירושלים, התיר את המכירה והרידב"ז רבה של צפת שלל. בקיבוצי פועלי אגודת ישראל שמרו שביעית על פי הוראתו של החזון איש, אך נקלעו למצב כלכלי קשה והיו זקוקים לסיוע מהחוץ.
[עריכה] הפתרון
לבסוף הוחלט לקיים היתר מכירה שיהיה תקף רק לאותה שנה, אבל היתר המכירה נמשך מאז ועד היום, כאשר כל שנת שמיטה הוא מחודש למורת רוחם של זרמים חרדים.
על המצב כיום ראה בערך שמיטה.
[עריכה] ספרי הלכה בנושא
- רבי ישראל משקלוב, פאת השולחן.
- הראי"ה קוק, שבת הארץ.
- חזון איש, פירוש על מסכת שביעית.
- מדרש בני ציון, ישועות הארץ.
- הרב חנוך זונדל גרוסברג, תורת השמיטה.
- הרב קלמן כהנא, שנת השבע.
