העלייה הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל עליות לפני קום המדינה: העלייה הראשונה העלייה השנייה היישוב היהודי בימי מלחמת העולם הראשונה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית היישוב היהודי בימי מלחמת העולם השנייה היישוב העפלה עליות לאחר קום המדינה: מבצע מרבד הקסמים מבצע עזרא ונחמיה העלייה ההמונית עליות חיסול גלויות עליית גומולקה העלייה מברית המועצות בשנות השבעים מבצע משה ומבצע שלמה העלייה מחבר העמים בשנות התשעים העליה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים

העלייה הראשונה ("עליית האיכרים") הוא כינוי לגל ההגירה היהודי הציוני הראשון והנרחב לארץ ישראל בעת החדשה, ממזרח אירופה ומתימן בין השנים 1881 ל-1903. אמנם בכל שנות הגלות עלו יהודים לארץ וגם בקבוצות כמו בעליית בעלי התוספות ועליית תלמידי הגר"א, אולם אלו היו קבוצות קטנות יותר ומניעיהם היו אידאולוגיים-דתיים, ולא היה להן מניע בעל אופי מדיני. כך על פי הנרטיב הציוני הרשמי.
מנגד יש המקדימים את ה'עלייה הראשונה' לזרם בלתי פוסק של תלמידיהם של ר' יהודה ביבאס (עלה ב-1852) ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי (עלה ב-1874), שעלו ליפו ממרחבי האימפריה העותומנית והפזורה של היהודים מגורשי ספרד במרכז אירופה ודרומה במאה ה-19, עלייה ממניעים ציוניים שבבסיסה מחשבה מדינית. ביפו פרנסו עצמם תחת להיות לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, (בניגוד לבני היישוב הישן האשכנזים שנסמכו על מנגנון החלוקה), והכינו את התשתית הרעיונית (ר' אלקלעי התווה בספרו "גורל לה'" תוכנית ציונית מעשית 50 שנה לפני "מדינת היהודים" של הרצל), החברתית, המוסדית (מקוה ישראל, לדוגמה, הוקמה על ידי קהילת יפו בשיתוף חברת כל ישראל חברים) והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו ארצה ברבע האחרון של המאה.

תוכן עניינים 1 ההגירה ממזרח אירופה 1.1 גורמי ההגירה 1.2 מאפייני העולים 2 העלייה מתימן 2.1 גורמי העלייה 2.2 מאפייני העולים 2.3 קשיי העולים 3 התיישבות 3.1 ערים שהתפתחו 3.2 הסיוע של רוטשילד 4 ארגון 5 חינוך ותרבות 6 יחסי חוץ 6.1 יחסים בין היישוב לבין השלטון 6.2 יחסים בין היישוב לבין הערבים: 6.3 שלבים בהתגוננות 7 הישגים במימוש החזון 8 מחדלים במימוש החזון 8.1 הסיבות למחדלים – קשיים של העולים 9 אישים 9.1 ראו גם 10 מקורות נבחרים

[עריכה] ההגירה ממזרח אירופה

[עריכה] גורמי ההגירה

העלייה לארץ ישראל התקיימה על רקע הגירת המונים ממזרח אירופה שהתרחשה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והקיפה יותר מ-3.5 מיליון איש. היהודים היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה, בערך 2.5 מיליון איש. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, היגר לארצות הברית. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה אוסטרליה ודרום אפריקה. מיעוט קטן מבין המהגרים, כ-25,000 איש ואישה, בחרו לעלות לארץ ישראל. ההגירה התרחשה בשני שלבים עיקריים – 1881-1882 ו-1890-1891.

עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה - היהודית והלא יהודית כאחד - יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית בתחום המושב, גליציה ורומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה והייתה שרויה בעוני כבד.

גורם נוסף שהאיץ את הגירתם של היהודים היה הגזרות והרדיפות מצד השלטונות ומצד האוכלוסייה המקומית. אחד האירועים שהאיץ ביהודים להגר היו "הסופות בנגב" בשנת 1881, ו"חוקי מאי"ב-1882.

הקמת "חובבי ציון" ופרסום ה"אוטואמנסיפציה" על ידי פינסקר הביאו להתעוררות לאומית קטנה בקרב חלק מיהודי תחום המושב.

הכינוס של "אגודות ליישוב א"י על-ידי עבודת-אדמה" (קונגרס פוקשאן), ביום 30 בדצמבר 1881, בעיר פוקשאן, ברומניה והקמת הועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הארגון הראשון שעסק בעלייה קבוצתית מאורגנת. הוועד ארגן הפלגות מגאלאץ אל ארץ ישראל של עולים שיצאו מקרב יהדות רומניה.

לאחר הגל הראשון הייתה דעיכה של העלייה שהתחדשה שוב ב-1890. הסיבות להתגברות המחודשת היו:

1. ממשלת רוסיה העניקה אישור רשמי לפעילות של תנועת "חובבי ציון" בארצה ב-1890, החל משנה זו החל לפעול בארץ "הועד האודסאי" ביפו, תפקידו היה לקלוט עולים שהגיעו לארץ בזכות הפעילות החוקית של חיבת ציון ברוסיה.
2. מצבם של יהודי רוסיה הלך והחמיר: השלטונות המשיכו לדחוק את יהודי רוסיה מענפי המסחר והתעשייה, כמו כן ב-1891 גורשו יהודי מוסקבה. מצב קשה זה הגביר את עליית היהודים מרוסיה לארץ-ישראל.
3. מצבם הכלכלי של מושבות העלייה הראשונה מתקופת גל העלייה הראשון השתפר בזכות עזרתו של רוטשילד (הוקמו מטעים, יקבים וכדומה); תופעה זו משכה לארץ-ישראל את גל העלייה השני שבתוך העלייה הראשונה.

[עריכה] מאפייני העולים

כלל אוכלוסיית המהגרים היהודים מאירופה, מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי, ולמצוא מנוחה ונחלה. אולם, העולים לארץ, בניגוד למהגרים היהודים האחרים, הודרכו בעיקר על ידי הקשר העמוק שחשו לארץ אבותיהם. העולים התפרנסו ברובם ממסחר זעיר ומלאכה אך חלק ניכר מהם פנה לחקלאות. רובם לא היו מאורגנים וחלקם היו מאורגנים במסגרת חובבי ציון. רוב המהגרים היו בני 30-40 ובעלי משפחות מעיירות קטנות.

[עריכה] העלייה מתימן

כשבעה חודשים לפני שהגיעו לארץ רוב עולי העלייה הראשונה ממזרח אירופה, הגיעה לארץ הקבוצה הראשונה של עולי תימן - עליית אעלה בתמר.

[עריכה] גורמי העלייה

1. תימן נשלטה באותה תקופה על-ידי האימפריה העותמאנית, אימפריה זו כפתה על היהודים בתימן לנקות ביובים ולטחון קמח עבור הממשל ללא כל תמורה; שלטון זה איסלם יהודים יתומים בכוח; כמו כן בוטלה הסמכות של בתי הדין היהודים בנושאי ירושות וממון; באותה תקופה פגעה בצורת קשה בעיר צנעא.
2. יהודי תימן האדוקים ראו בשנת תרמ"ב (1881-1882) את שנת הגאולה, הם הושפעו מהפסוק "אמרתי אעלה בתמר אׁחזה בסנסניו" (שיר השירים ז, ט) ("בתמר" זו תרמ"ב בשיכול אותיות).
3. מפעלו של רוטשילד והצלחתו בקרב מושבות העלייה הראשונה משך את יהודי תימן להגיע לארץ

[עריכה] מאפייני העולים

עולי תימן היו אדוקים מאוד בדתם. הם היו רגילים לעבודה פיזית ולא הסתמכו על תרומות השד"רים מחו"ל. מספרם היה מועט יחסית, רק 2500 איש, אך בסופו של דבר היוו מחצית מהעולים בעליה זו כיוון שכל העלייה מתימן נשארה בארץ בעוד שמרבית העולים ממזרח אירופה עזבו את הארץ.

[עריכה] קשיי העולים

קשיי העולים החלו כבר בדרכם לארץ. במסעם הם הגיעו עד לבומביי שבהודו ולבצרה שבעירק, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים בדרך ליפו.

לאחר עלייתם לארץ, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים - דיור ופרנסה:
חלק מעולי תימן הגיעו לירושלים אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם כנדרש מפני שגם לעדה הספרדית היה קשה מבחינה כלכלית. היו גם כאלה מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. יהודי תימן נתקלו שם גם בבעיית דיור (בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים שם). הם נאצלו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר השילוח. מי שסייע להם במיוחד היה איש היישוב הישן החסידי, ר' ישראל דב פרומקין, עורך העיתון 'החבצלת' שארגן קרן 'להצלת נדחי ישראל' על מנת לסייע להם להקים משכני קבע.

חלק אחר מיהודי תימן השתקע ביפו; אמנם גם חלק זה סבל מבעיית דיור וממחסור בפרנסה, אבל הם הצליחו לעתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. העולים מתימן לא בחלו באף עבודה פיזית: הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד.

הקשיים שהיו לעולי תימן יחד עם ניכור מצד האשכנזים גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם ולעשות למען קהילתם בלבד. דבר זה בא לידי ביטוי בשכונות שהתבססו על טהרת יהודי תימן, יישובים שהוקמו ליהודים תימנים בלבד כגון כפר מרמורק, מוסדות חינוך לעולי תימן בלבד, קופות צדקה של יהודי תימן ועוד.

[עריכה] התיישבות

מושבות איכרים חדשות: (רבע מהעולים פנו לחקלאות)

• ראשון לציון ב-1882, שנזקקו לסיוע כספי. פתח תקווה ב-1878 הוקמה על ידי בני היישוב הישן וננטשה מהר; ב-1882 הוקמה מחדש בידי מתיישבים מרוסיה. ראש פינה ב-1882, שהוקמה עוד ב1878 כ"גיא אוני" הוקמה מחדש על ידי על ידי מתיישבים מרומניה. עקרון (מזכרת-בתיה) בתמיכת רוטשילד. גדרה ב-1884 על-ידי ביל"ו. זיכרון יעקב, יסוד המעלה, נס ציונה, משמר הירדן.
• רחובות, חדרה.
• מושבות פועלים – בת שלמה, מאיר שפיה, באר טוביה, הרטוב, מטולה.
• באמצעות יק"א - סג'רה, כפר תבור, יבנאל, מנחמיה, גבעת עדה, עתלית וכפר סבא.

בני העלייה הראשונה הקימו 28 מושבות, שבהן התפרנסו תוך כדי סבל ותלאות, מעמל כפיהם ומתמיכת הברון רוטשילד.

[עריכה] ערים שהתפתחו

• יפו – התפתחותה מבחינה דמוגרפית וכעיר נמל ומרכז היישוב מבחינה ארגונית, חברתית תרבותית. הוקמו שכונות סביבה - נווה-צדק ונווה-שלום - שהיוו הבסיס לתל אביב.
• ירושלים – מוסדות חינוך ותרבות שגרמו לחיזוק השכלה ותודעה לאומית. הוקמו שכונות מחוץ לחומה (אמנם של היישוב הישן, או על-ידי מונטיפיורי).
• חיפה – התפתחותה מבחינה דמוגרפית וכעיר מחוז שסיפקה שירותים למושבות קרובות.

[עריכה] הסיוע של רוטשילד

בסוף 1882 ביקשו בנפרד שלשה אישים - קרל נטר, רבי שמואל מוהליבר ופינברג -מהברון אדמונד דה רוטשילד מפאריס סיוע למושבות החדשות. בהתחלה עזרה לראשון לציון ואחר-כך גם לראש-פינה ולזכרון-יעקב. רוטשילד הציב מספר תנאים: העברת הרכוש לרשותו, ציות להוראותיו והסתרת זהותו. לשם מילוי התנאים הוא שלח פקידים לניהול המושבות. תרומתו הייתה הקמת יקבים ומפעלים שונים ותרומה ישירה של 40 מיליון פרנק. ההקצבה החודשית לאיכרים איפשרה לפקידים להטיל את מרותם והובילה ליחסים עכורים ביניהם ולשיטת האפוטרופסות.

ישנן כמה סיבות אפשריות לסיוע של רוטשילד:

• מושבות העלייה הראשונה כמו זיכרון-יעקב, ראשון-לציון, יסוד המעלה ועוד, עמדו בפני קריסה כלכלית, כל זאת מפני שלמתיישבים לא היה ידע בענף החקלאות והם התקשו להסתגל לעבודה פיזית בתנאי החום המעיק.
• מוהליבר, מבכירי חובבי ציון, פנה לרוטשילד וביקש ממנו לסייע למושבות הללו.
• רוטשילד שהיה ציוני שהתנגד להתבוללות יהודי צרפת ריחם על המושבות והחליט לסייע להם.
• ייתכן שרוטשילד חשב על רווחים אבל כנראה זה לא הנימוק העיקרי לעזרתו.

השיטה יצרה מספר בעיות: השכר לנפש ולא לתפוקה גרם לעצלנות איכרים אם כי הם יכלו להשאר עצמאיים (כפי שקרה ברחובות); השמירה והעבודה עוברות לידיים ערביות; רוב הפקידים נהגו בסובלנות, הם חיו כפי שנהגו בארצות-המוצא אך מבחינת האיכרים הייתה זו ראוותנות והתנשאות ולעתים גם יחס מזלזל; בנוסף מותרות התרבות הצרפתית פגעו בהתפתחות התרבות העברית; הפקידים הביאו לארץ שיטות מתקדמות של ארגון וכלכלה אך למרות מומחיותם המושבות נשארו קטנות ולא רווחיות; התלות בתרומות הברון גרמה לכך שהשלטון בפועל במושבות עבר לידי הברון; רוטשליד עצמו אחראי לשיטת האפוטרופסות הבעייתית. הוא פעל יותר מאינטרסים כלכליים ופחות מציונות ומטרותיו היו שונות משל האיכרים.

למרות כל הבעיות פעילותו של הברון הצילה את המושבות מקריסה ופתחה את ההתיישבות בארץ מבחינות רבות:

1. הקמת מושבות כמו עקרון.
2. הקמת יקבי יין וניסיונות להקים מפעלים.
3. הקמת מוסדות ציבור במושבות: בתי-כנסת, בתי-ספר, בארות.
4. רכישת קרקעות בעבר-הירדן המזרחי.
5. ניסיונות לרכך את השלטון הטורקי (על-ידי משא ומתן בקושטא).
6. ניקוז ביצות.
7. רווחה כלכלית - הסיוע הכלכלי של רוטשילד למושבות הציל אותן מהתמוטטות כלכלית. הוא עשה זאת כך: רוטשילד הקים משק מטעים, הקים יקבים, השקיע בבשמים וכותנה, הוא רכש קרקעות ליד המושבות והעניק אותן למתיישבים, הוא רכש את התוצרת של המתיישבים. רוטשילד גם מימן במסגרת פעילותו את ייבוש הביצות בחדרה.
8. שינוי דפוסי החיים והעבודה - הפקידים של רוטשילד שיפרו את שיטת העבודה בחקלאות, הכניסו דרכי ניהול מודרני ויצרו מערכת שירותים קהילתית מפותחת בתחומים כמו בריאות וחינוך.
9. המושבות זכו להגנה משפטית וזאת לאחר שרוטשילד שילם שוחד לשלטונות.

ב־1900 העביר רוטשילד את אדמותיו ליק"א. חברה זו צמצמה את הפקידות ונתנה רק הלוואות. הקימו את יבנאל ואילניה.

[עריכה] ארגון

ארגונים כלכליים וחברתיים:
ארגוני פועלים ובעלי מלאכה כמו בענף היין "כרמל מזרחי" "אגודת הכורמים", ו"אגודת החרש והמסגר" בירושלים על ידי אנשי ביל"ו.

ארגונים חיצוניים שתמכו בהתיישבות כמו יק"א אליו רוטשילד מעביר מושבות ב- 1903, כל ישראל חברים (כי"ח), "בני משה".

מוסדות שלטון פנימי:
ועדי מושבות עד לימי האפוטרופסות שעסקו בחינוך, שמירה, עזרה סוציאלית, דת ,משפט, יחסים עם השלטון, רישום קרקעות.

"הכנסייה" בזיכרון יעקב ב- 1903 ביזמת "הועד האודסאי" בראשות מנחם אוסישקין והיישוב בראשות ד"ר הלל יפה יצגה את כל הארגונים של העלייה הראשונה. ניסתה להחליף את השליטה בישובים מרוטשילד ליק"א והצליחה. פעלה נגד הצעת אוגנדה ונגד הרצל יוזמה וגם בכך הצליחה.

מפלגות וקבוצות:

• ביל"ו – ארגון שמנה מאות יהודים ברוסיה ודגל בציונות מעשית – הקמת מדינה. 27 אנשים עלו לארץ, הקימו את גדרה, עזרו בראשל"צ ובירושלים במסגרות. הם היו לאומנים, חילונים וצעירים. הם לא קיבלו ממון מעשירים ורישיון מהמשטר העותומני. הלכו ל"מקווה ישראל" להכשרה חקלאית.
• "ועד חלוצי יסוד המעלה" – תיאום רכישת קרקעות, סיוע ליישוב העולים.
• נציגים של אגודות חובבי-ציון. ועד פועל ביפו של חו"צ.
• נציגי "הועד האודסאי" – זאב טיומקין.
• קונגרסים וועידות ציוניות – ועידת קטוביץ ב- 1884. הקמת ההסתדרות הציונית בקונגרס בזל ב-1897. הקמת מוסדות ציוניים- בנק אפ"ק, קק"ל ב- 1901. קונגרס אוגנדה ב- 1903.

[עריכה] חינוך ותרבות

החייאת השפה:
הבולט באנשי החינוך מאנשי העלייה היה אליעזר בן יהודה שפעל בירושלים. אמצעי פעולתו מגוונים : המשפחה העברית הראשונה. פניות לנוער בגולה. חברות לדיבור עברי "תחיית ישראל", "שפה ברורה". ועד הלשון. הוראה בעברית ביוזמת נסים בכר. כיתות לימוד בעברית. ניסיון לשכנע מורים ללמד בעברית. עיתונות עברית – הצבי, האור, ההשקפה. מילון עברי.

מתנגדים – רבני ירושלים החרימו אותו כי השימוש היומיומי בעברית הוא "חילול קודש". הורים שמרנים רצו לחנך במסורת החדר. פקידי הברון צידדו בשפה ותרבות צרפתיים.

מסייעים – הורים ומורים מהעולים החדשים שהפצת השפה התאימה להשקפת עולמם הלאומית.

מוסדות חינוך:

• הקמת גן ילדים עברי ובי"ס עברי ("חביב") ב־1887 בראשל"צ.
• בי"ס עברי ביפו על ידי חובבי-ציון.
• לקראת סוף התקופה גדל החינוך הדתי וביידיש.
• הקמת הסתדרות המורים ב- 1903.

[עריכה] יחסי חוץ

[עריכה] יחסים בין היישוב לבין השלטון

איסורים רבים הטיל הממשל של האימפריה העות'מנית - על עלייה, "הפתקה האדומה", על קניית קרקעות לזרים ובימי טיומקין גם ליהודים בעלי אזרחות עותומנית, על בנייה מחוץ לעיר (שם הקרקעות שייכות למדינה). הוא חייב רישום קרקעות ע"ש אזרחים עותומניים.

מעבר לאיסורים היו חובות כלפי השלטון כגון "גזרת הבתים", מסים, מעשר ועוד. שררה, תלות בפקידים וחוסר סדר בגלל השחיתות (שיטת הבקשיש) הכללית של השלטון העותמני. התנהל מצוד אחר עולים והריסת בתים לא-חוקיים. התנאים האחרים במדינה היו ירודים - חוסר שירותים ותשתית מודרניים.

[עריכה] יחסים בין היישוב לבין הערבים:

בהתחלה נערכו פשיטות מזדמנות של רועים בדווים על שדות המושבות. היהודים הפקר בגלל תפיסתם כזרים על ידי השלטון וכ"בני מוות" בעיני הערבים. בנוסף פרצו סכסוכים בגלל אי-הבנה וקשיי תקשורת, בגלל "גאולת דם" וכן לגבי קרקעות.

מצד שני הייתה נפוצה עבודה ערבית ושמירה ערבית במושבות.

[עריכה] שלבים בהתגוננות

בהתחלה שמירה יהודית עצמאית. בלטו בשמירה יחידים (יהודה ראב, יהושע חנקין, אברהם שפירא, "לוליק", יוסף פיקוביץ) שנעזרו בבני המושבה. נתקיימה עזרה הדדית בין המושבות. עם התבססות האפוטרופוסות, פקידות הברון לוקחת על עצמה את ההגנה על המושבות. רוב השומרים ערבים חוץ מאברהם שפירא- השומר של פתח תקווה.

בתקופת יק"א השמירה עוברת לידי הערבים עצמם ותלויה בהם. לאחר מכן חלה התדרדרות במצב הביטחוני ומתבצע ארגון שמירה- "ארגון העשרות" ברחובות.

[עריכה] הישגים במימוש החזון

קמות מושבות חקלאיות רבות היוצרות התפרסות על כל הארץ וגיבוש טריטוריאלי. נוצר בסיס לכל יישוב בזכותו של רוטשילד. שלטון פנימי – תחילת שיטת "האפוטרופסות". ב-1903, בשל הטענות על שיטת "האפוטרופסות", מעביר הברון את המושבות ליק"א. זאת מחליפה את שיטת התרומות לשיטת הלוואות ונתנו יותר חופש לאיכרים. ניצנים של התפתחות משק יהודי בתעשייה (היקבים, מפעלים על ידי הברון), ובחקלאות.

בפעם הראשונה התיישבות בארץ מאידאולוגיה לאומית מודרנית הפכה למציאות. תחיית השפה העברית, והחינוך העברי.

[עריכה] מחדלים במימוש החזון

• חלק מהעולים עזבו את הארץ.
• מחדלי שיטת האפוטרופסות.
• העלייה הראשונה לא הצליחה להוות דוגמה וכוח משיכה לעולים נוספים.
• יחסים מעורערים עם הערבים (עדיין לא סכסוך לאומי).
• ישנה עוינות בין היישוב הישן לעולים.

[עריכה] הסיבות למחדלים – קשיים של העולים

תנאים אובייקטיביים

• מזג אוויר מאוד לא נוח וקרקע לא ראויה.
• השלטון התורכי אינו מפתח תשתית וחינוך בארץ. אינו משקיע בארץ.
• אין חוק. יש שחיתות ושוחד.
• מיסוי כבד למרות שלטון גרוע + גזרות על "פנים" שונים ורבים.
• זרות דתית ותרבותית (בגלל זהות היהודים).
• שיטת הקפיטולציות (שלטון הקונסולים הזרים על אזרחי המדינות שלהם)
• מחסור בכסף ובאוכל.
• תנאי תברואה קשים (מלריה).
• מיומנות והסתגלות- העולים שבאו ממזרח אירופה היו חסרי הכשרה חקלאית, הם לא היו רגילים לחום הרב שרר בארץ (הם הרי הגיעו מארצות מזרח אירופה הקרות), עולים אלו עבדו באזורי הביצות והיו חשופים לקדחת.
• ביטחון - העולים היו חסרי הגנה, כלומר לא היה להם ארגון בטחוני שיגן עליהם מפני התקפות הבדואים (הערבים).
• חוקיות- המפעל הציוני בארץ-ישראל לא היה חוקי, ולכן העולים היו צריכים לשחד את הפקידים העותמאניים כדי שיתעלמו מתנופת הבנייה במושבות, שוחד זה היווה עול כלכלי על המתיישבים, בנוסף התחושה של אי החוקיות והסכנה הכרוכה בכך בכלל לא הייתה נעימה.

המימון מגיע מ"חובבי ציון" ומהציונים המדיניים והמעשיים.

תנאים סובייקטיביים

• אין ידע וניסיון בעבודת אדמה.
• גיוון עדתי – פער וקרע בכל הצדדים. במיוחד היה בולט הדבר כלפי התימנים - היה נתק השכלתי, דתי ותרבותי ובנוסף קושי המסע הרגלי.
• חוסר ארגון וסדר מצד "חובבי ציון".

[עריכה] אישים

אחד העם (המבקר הגדול של העלייה במאמריו). אליעזר בן יהודה, דוד יודילוביץ, הלל יפה, זאב טיומקין, זאב יעבץ, זלמן דוד לבונטין, חיים חיסין, חיים מרגליות קלווריסקי, יהושע אייזנשטאדט, יהושע חנקין, ישראל בלקינד (מראשי ביל"ו).

[עריכה] ראו גם

• אנשי העלייה הראשונה שיש עליהם ערך בוויקיפדיה.

[עריכה] מקורות נבחרים

• מ' אליאב (עורך), 1981, ספר העלייה הראשונה, א-ב.
• י' בן-ארצי, 1988, המושבה העברית בנוף הארץ.
• ר' אהרנסון, 1990 הבארון והמושבות.
• ז' ענר (עורך), 1996, סיפורי מושבות.
• י' ברלוביץ, 1996, להמציא ארץ להמציא עם.
• ר' אהרנסון, 2004, לכו ונלכה: סיורים במושבות הראשונות.