פנתאיזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פנתאיזם היא תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכול; האל הוא הטבע ובכול יש מן האלוהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית ליקום (טרנסצנדנטית). השם מגיע מיוונית ופירושו הוא: פן=הכל, תאוס=אל. המונח נטבע על ידי ג'ון טולנד בשנת 1705.
תפיסה זו שוללת לרוב נסים מכיוון שהאל הוא הטבע עצמו, ולכן נסים, שהם בהגדרה שינוי חוקי הטבע על ידי האל, לא ייתכנו. בנוסף, על פי גישה זו, אין השגחה פרטית, שכן השגחה פרטית רואה את האלוהות כנפרדת מן הבריאה וכמשנה אותה.
הוגה דעות נודע אשר ידוע כפנתאיסט, ואף נחשב לאבי השיטה, הוא ברוך שפינוזה. שפינוזה הגדיר את אלוהים כסך כל האספקטים של הטבע, ותו לא.
בין הדתות הפנתאיסטיות ניתן למנות את הדאואיזם, ויש המונים בה זרמים מסוימים בחסידות, כגון חסידות חב"ד וחסידות ברסלב, למרות שהללו מתנערים מכל קישור שלהם למחשבה השפינוזיסטית.
[עריכה] פנתאיזם מודרני
הוגי הפנתאיזם המודרני אינם מאמינים שהטבע הוא אל ושהכל הוא אלוהים, אלא שהטבע עצמו הוא אלוהי. המונח אלוהי מתקשר למילה "קדוש". הטבע, באמונתם, ראוי להערצה דתית ולפולחן. פולחן זה מתקיים בחגיגת עונות השנה ומחזורי הירח.
