צ'לו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצ'לו (נקרא גם 'בטנונית' בעברית תקנית) הוא כלי נגינה אשר עשוי מעץ, מקבוצת כלי המיתר, אשר כוללת גם כלים כמו כינור, ויולה וקונטרבס, שעליהם מנגנים באמצעות קשת. גודלו ומשקלו של הצ'לו אינם מאפשרים את הנחתו על הכתף בדומה לכינור, ולכן נהוג לנגן עליו כשהוא מונח על הרצפה והנגן יושב מאחוריו. השם "צ'לו" הוא קיצור המילה ויולונצ'לו, באיטלקית "ויולונה קטן".
הצ'לו הוא כלי נגינה תזמורתי, שמנגן לרוב את תפקיד הבס. הוא משמש אף כחלק מהרכב קאמרי, וכמו כן ככלי סולו.
צלילי הצ'לו נכתבים בדרך-כלל במפתח פה המיועד לצלילים הנמוכים, אך יש יצירות במפתח דו טנור שהוא המפתח האמצעי, ובמפתח סול שהוא המפתח הגבוה ביותר.
מנעד הצלילים של הצ'לו: 
תוכן עניינים |
[עריכה] מבנה הצ'לו
דפנות הצ'לו עשויות עץ חזק, המונע מהן להתפרק. בין חלקיו העיקריים של הצ'לו ניתן למנות את הגשר, שמחזיק את המיתרים וגורם להם להיות מתוחים. הגשר אינו דבוק לצ'לו, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים. לגשר צורה מעוקלת במקצת, שגורמת לכך שכל מיתר יהיה בגובה שונה, ושעל כל מיתר אפשר יהא לנגן בנפרד. אלמלא כך, ואם הגשר היה שטוח, לא ניתן היה לנגן צלילים נפרדים על גבי הצ'לו. ניתן היה לנגן רק אקורדים, כמו בגיטרה למשל. בין מרכיביו העיקריים של הצ'לו ניתן למנות גם את השחיף, שעליו לוחצים באמצעות האצבעות על מנת להפיק את הצליל. השחיף של הצ'לו ארוך מאוד, וכשהצ'לן רוצה לנגן צלילים גבוהים, הוא "מטפס" על השחיף לכיוון הגשר. כאשר הצ'לן מנגן את הצלילים הגבוהים, ידו נשענת על השחיף בלבד, והנגן לא מניח את אגודלו מאחור.
גוף הצ'לו משמש כתיבת תהודה גדולה, מה שעוזר להפיק ממנו צליל עמוק יותר מזה המופק מהכינור ומהוויולה. בגוף הצ'לו יש שני פתחים, שדומים בצורתם קצת לצורת 'f, או S. פתחים אלו מאפשרים לצליל לצאת מתיבת התהודה (גוף הצ'לו) אל חלל החדר. גוף הצ'לו קמור (יש לו "בטן" כלפי חוץ), גם מקדימה וגם מאחורה, כדי להבטיח ששטח תיבת התהודה יהיה גדול ככל האפשר, וגם בכדי להבטיח שהצליל יהיה עמוק יותר. בנוסף, גוף הצ'לו נפוח בצדדיו, כדי להבטיח ששטח תיבת התעודה יהיה גדול אף יותר. ככל שהעץ של תיבת התהודה ישן יותר, כך הצליל יהיה יותר איכותי ויפה, ולכן צ'לים כאלה בעלי עץ ישן, הם צ'לים יקרים ביותר. כמו כל כלי נגינה, ניתן לשכור גם צ'לים בעלי עץ ישן, וכך להתנסות בצלילם המיוחד.
בגוף הצ'לו ישנם "שקעים", בהם הנגן שם את רגליו, ומחזיק בצ'לו בעזרת ברכיו. שקעים אלה נותנים יציבות לצ'לו, כך שלא יזוז מצד לצד.
שערות הקשת עשויות מזנב סוס. על שערות אלו מורחים שרף, כדי להגביר את החיכוך בין המיתר לקשת. את שערות הקשת ניתן למתוח ולהרפות. בזמן נגינה, נמתחות שערות הקשת כדי להפיק צליל חזק. את שערות הקשת, הצוברות לכלוך ככל שעובר הזמן, נהוג להחליף מעת לעת.
עץ הקשת עשוי מעץ מיוחד הנקרא פרנאמבוקו, שהוא גמיש מאוד ובעל צורת בננה. צורה זו עוזרת לקשת להיות גמישה יותר, ולנגן סוגי צליל רבים יותר. בקצה הימני של הקשת, נמצא ה"פְרוש", שהוא נותן את רוב המשקל לקשת. בעזרת ידו, הנגן מחזיק את הקשת ב"פְרוש", ועל ידי כך מפעיל לחץ על הקשת. בקצה, ישנו בורג, בעזרתו ניתן למתוח ולהרפות את הקשת. אם משחררים את הבורג, ניתן להוציא את השערות מהקשת. כשחם, שערות הקשת נוטות להיות מתוחות יותר, וכשקר שערות הקשת מתרפות. לשם כך נמצא הבורג בקצה הקשת, ומאפשר שליטה טובה יותר על המתיחה וההרפייה. בקצה השמאלי של הקשת יש חלק בולט במקצת, שאף הוא תורם במקצת לאיזון של הקשת.
בעזרת הקשת ניתן להשיג סוגי צליל רבים ומגוונים: ניתן להשיג צליל קופצני, צליל רגוע, ועוד סוגי צליל רבים אחרים שלא ניתן לתארם במילים. הקשת מאפשרת ליצור צליל מגוון ועשיר, ולכן היא חלק חשוב בנגינה בצ'לו. האיזון והגמישות של הקשת חשובים מאוד, כיוון שהם הכרחיים להפקת צליל יותר טוב. הקשת נמדדת לפי האיזון שבה. ככל שהקשת יותר גמישה, והאיזון שלה נכון, עולים איכותה ומחירה. אם רוצים להפיק צליל חזק יותר בעזרת הקשת, צריך לנגן איתה קרוב לגשר, ששם המיתרים המתוחים עליו קשים. אם רוצים להפיק צליל חלש יותר ומופנם, צריך לנגן יותר קרוב לשחיף שם המיתרים יותר רכים, ולהתרחק עם הקשת מהגשר.
מיתרי הצ'לו עבים במיוחד, ועשויים מחוטי מתכת, לרוב פלדה. בין כל מיתר יש מרווח של חמישה צלילים, שקרוי גם "קווינטה". "קווינטה" נחשבת ל"מרווח זך", ולכן כל-כך חשוב לכוון את מיתרי הצ'לו במדויק. לצ'לו ארבעה מיתרים: דו, סול, רה, ולה, והמיתר הנמוך מביניהם הוא דו. מיתר דו הוא מיתר עבה ביותר, ולכן יש לו צליל עמוק ונמוך. המיתר הגבוה מביניהם הוא מיתר לה. מיתר לה הוא מיתר דק יחסית, ולכן צליליו גבוהים ובוהקים. ייחודו של הצ'לו לעומת יתר כלי הקשת הוא ביכולתו להגיע לצלילים גבוהים במיוחד, אך גם נמוכים מאוד.
הנגן מכוון את המיתרים בעזרת "ברגים", שאם מסובבים אותם לכיוון שמאל, מגביהים את הצליל, ואם מסובבים אותם לימין, מורידים את הצליל. אך ה"ברגים" הללו נועדו רק לכיוון מדויק של הצליל. לצ'לו יש גם מפתחות גדולים ועבים, שבעזרתם ניתן לשנות את גובה הצליל בהרבה. הצ'לנים (נגני הצ'לו) משתמשים בעיקר ב"ברגים" הקטנים האלה, כדי לכוון את הצליל עם תזמורת, או יחסית לצ'לו עצמו. ברגים אלה מחוברים לחלק שהוא תוספת לצ'לו, המחובר בעזרת גומייה עבה לבורג של רגלית הצ'לו.
בתחתית הצ'לו ישנה רגלית, שהנגן משעין עליה את הצ'לו. לצ'לנים יש "קרש", עם חורים. הנגן צריך לחבר את הקרש לכיסא, ולהכניס את הרגלית לחור אחד, כדי שלא תחליק. את הרגלית אפשר להאריך ולקצר, ואם הצ'לן לא מנגן, הוא מקפל את הרגלית, והיא נכנסת פנימה, לגוף הצ'לו. בעבר לא הייתה רגלית זו, והנגנים הצטרכו להחזיק את הצ'לו חזק בין הברכיים, ולחזק את שרירי הברכיים שלהם.
את הקרש של הצ'לו בדרך-כלל לא ניתן להשיג בחנויות בישראל, והנגנים מכינים את הקרש בעצמם, בעזרת חוט שמתחבר לכיסא, וכמה חורים. יש כמה סוגים של קרשים: קרשים שאי-אפשר להאריכם ולקצרם, והם בעלי מספר חורים, וקרשים שיש להם רק חור אחד, ובעזרת אבזם אפשר להאריך ולקצר את הקרש. קרש זה משמש לנוחות הנגנים, ולכל נגן, גובה הצ'לו ומרחק הצ'לו שונה מהאחר. אפשר להשעין את הצ'לו בצורה עומדת, ואפשר להשעין אותו יותר בשיפוע.
[עריכה] הצ'לן והטכניקה
ישנן מספר טכניקות לנגינה בצ'לו, ומספר סוגי צליל שאפשר להפיק ממנו.
הנגן מחזיק את הקשת בידו הימנית, ובידו השמאלית הוא לוחץ עם אצבעותיו את המיתרים אל השחיף, וכך הוא יכול לשלוט על גובה הצליל. הנגן שם את אגודל יד שמאל מאחור, ולוחץ על המיתר בעזרת ארבעת אצבעותיו הנותרות. האצבעות שאיתן הצ'לן לוחץ כתובות בתווים לעתים, ולפי זה הוא יודע עם איזה אצבע ללחוץ (ראו אצבוע). בפוזיציות הגבוהות, הצ'לן כמעט ולא משתמש באצבע הרביעית, אלא רק בשלושה הנותרות. יש פוזיציה ייחודית בצ'לו, שלא קיימת בשאר כלי המיתר, והיא נקראת "פוזיצית אגודל", שבה הצ'לן מניח את אגודלו על שני מיתרים בכל פעם בצורה אנכית, ומפיק צליל. בפוזיציה זו ניתן לנגן אוקטבה שלמה מבלי להשתמש במיתרים פתוחים. משום שהפוזיציה קשה יחסית, נגנים מתקדמים לומדים אותה, ומשתמשים בה בעיקר בצלילים הגבוהים. בצ'לו, ובכלי הקשת האחרים, ניתן לעשות "ויברטו" (להרעיד את הצליל) על ידי הרעדת יד שמאל. וויברטו תורם ליופי של הצליל, ומוסיף לו נפח ועומק. אף שגם בכלים שאינם כלי קשת ניתן לעשות מעט ויברטו, בכלי קשת זה פשוט יותר וטבעי יותר. ישנה חשיבות רבה למיומנות האצבעות של הצ'לן, הן נוטות להיות מעוגלות מעט, כדי שלאצבעות יהיה יותר כוח ללחוץ. כריות אצבעותיו של הצ'לן קשות, בגלל מיתריו העבים של הצ'לו. אילו הצ'לן לא היה לוחץ חזק על המיתרים, הצליל היה מקוטע, ולא חלק, רצוף ויפה.
אפשר לנגן עם הקשת, וגם לפרוט עם האצבעות, מה שנקרא במוזיקה "פיציקטו". כאשר הנגן מנגן עם הקשת, הוא יכול להזיז אותה לשמאל, והוא יכול להזיז אותה לימין. כל צד נשמע קצת אחרת. בדרך-כלל בפעמות החזקות בתיבה מושכים את הקשת לכיוון ימין, ובפעמות החלשות בתיבה לכיוון שמאל. הכיוונים מסומנים בתווים על-ידי סימן מעל התו. כאשר מושכים את הקשת לימין מסמנים ב-
, וקוראים לסימן "למטה", וכאשר מושכים את הקשת לשמאל מסמנים ב-
, וקוראים לסימן "למעלה".
נגן הצ'לו נדרש להזיז את אצבעותיו במהירות, ולעבור פוזיציות (לעבור עם היד) מהר. מה שקשה בצ'לו, ובכלי קשת אחרים, שאין סימונים היכן ללחוץ, כמו בגיטרה למשל, והנגן נדרש לדעת את מיקומו המדויק של הצליל ולקלוע אליו. דבר זה מצריך התמדה רבה וכישרון. בצ'לו נותנים שמות לפוזיציות שונות (היכן נמצאת היד). ביצירות מורכבות במיוחד, הנגן צריך להגיע לצלילים גבוהים. כדי להגיע לצלילים אלה, הנגן צריך לשלוח את היד אל השחיף, רחוק מאזור מפתחות הכיוון. בצלילים גבוהים במיוחד, זה קשה אף יותר לקלוע לצליל, מאחר וככל שעולים בצליל, המרווחים של האצבעות נעשים קטנים יותר. בצ'לו, ובכינור במיוחד, לקלוע לצליל זה עניין של מילימטרים, ולכן זו משימה לא פשוטה העומדת לפני הנגן.
ברוב היצירות המורכבות, הנגן נדרש להזיז את אצבעותיו ואת הקשת במהירות רבה ובו זמנית. דרך לעשות זאת, היא להזיז את הקשת מעט, ולא להתפרע איתה. לנגנים מתחילים, קשה להזיז גם את הקשת וגם את האצבעות במהירות, ולשם כך נדרשת מיומנות רבה. כאשר צריך לנגן מהר וגם לעבור פוזיציות, נדרשת עבודה מרובה בכדי להגיע לרמה הדרושה לנגינה בצ'לו.
[עריכה] יצירות לצ'לו
| דוגמיות מיצירות לצ'לו | |||||
|
|||||
מלחינים רבים כתבו יצירות לצ'לו, מאחר ואהבו את צלילו העמוק. מתקופת הבארוק ועד ימינו, מלחינים ממשיכים לכתוב יצירות לצ'לו, תוך שימוש בצליליו הנמוכים והגבוהים. קיימות מספר יצירות מפורסמות לצ'לו, כאשר המורכבות שביניהן הן יצירות וירטואוזיות (מהירות) ביותר, בהן הצ'לן נדרש למהירות ולזריזות רבה בנגינתו.
[עריכה] יצירות פשוטות לצ'לו
- יוהן סבסטיאן באך כתב את שש הסוויטות לצ'לו (סוויטה = מחרוזת ריקודים). הסוויטה הראשונה היא בסול מז'ור. בסוויטות אלו משתמש באך בצליליו הנמוכים של הצ'לו, ופחות בצלילים הגבוהים. ששת הסוויטות הללו הינן וירטואוזיות מאוד, והנגן נדרש בהן להזיז את אצבעותיו מהר ולעבור לנגן על מיתרים אחרים במהירות. סוויטות אלו נחשבות לפשוטות יחסית, וזה מה שעושה את מירב היופי בסוויטות אלו.
- קמיל סן-סאנס כתב לצ'לו את ה"ברבור", בסול מז'ור. ביצירה זו סן-סאנס משתמש בצלילים הגבוהים של הצ'לו. הוא עולה למפתח סול, שהוא מפתח גבוה ביותר. יצירה זו נחשבת כיצירה רגועה, פחות וירטואוזית ביחס לאחרות, אך עדיין קשה לביצוע משום שסן-שאנס כותב לצלילים הגבוהים של הצ'לו.
- ג'ורג' גולטרמן כתב קונצ'רטי לצ'לו. בקונצ'רטים אלה, גולטרמן משתמש דווקא בצליליו הנמוכים של הצ'לו, ופחות בגבוהים. ביצירה זו ישנם קטעים וירטואוזים רבים של נגינה מהירה, אך הם מאוזנים על ידי קטעים רוגעים, ויצירה זו נחשבת יצירה למתקדמים.
[עריכה] יצירות לצ'לו הנודעות במורכבותן
- קונצ'רטו של דבוז'ק בסי מינור. ביצירה זו דבוז'ק עולה לצלילים גבוהים ביותר של הצ'לו, צלילים במפתח סול. יצירה זו גם וירטואוזית, וגם מגיעה לצלילים גבוהים בו זמנית. ביצירה זו יש הרבה מעברי פוזיציות, והנגן נדרש למיומנות גבוהה מאוד בנגינה, המתבטאת בנגינה מהירה מאד. לכן, יצירה זו נחשבת למורכבת ולקשה לביצוע מול קהל ורק צ'לנים מוכשרים יכולים לנגן אותה. יצירה זו נחשבת לאתגר של צ'לנים רבים, וביצועה הוא שאיפתם של נגנים טובים.
- דויד פופר כתב יצירות רבות לצ'לו בהן הוא משתמש הרבה בצליליו הגבוהים של הצ'לו. יצירות אלו הן וירטואוזיות ביותר ומהירות ולכן קשות לביצוע.
- קמיל סן-סאנס כתב את הקונצ'רטו בדו מז'ור. קונצ'רטו זה נחשב לאחד הקונצ'רטים הגדולים לצ'לו, רובו אינו דורש טכניקה מיוחדת מלבד החלק השלישי, אך דורש יכולת הבעה רבה.
[עריכה] נגני צ'לו (צ'לנים) בולטים
- פבלו קזאלס
- מסטיסלב רוסטרופוביץ'
- גרגור פיאטיגורסקי
- ז'קלין די פרה
- פיטר וויספלוויי
- יו יו מה
- ז'ק אופנבך
- סטיבן איסרליס
- לין הארל
- היינריך שיף
- מאט חיימוביץ'
- מישה מייסקי
- יאנוש שטארקר
- עמנואל פויירמן
- תלמה ילין
- אנר בילסמה
- מאיה בלזיצמן
[עריכה] ראו גם
| כלי נגינה מרכזיים במוזיקה המערבית |
| כלי נשיפה ממתכת: חצוצרה, קרן יער, טרומבון, בריטון, טובה |
| כלי נשיפה מעץ: פיקולו, חליל, אבוב, קלרנית, בסון |
| כלי פריטה: נבל, גיטרה, עוד |
| כלי קשת: כינור, ויולה, צ'לו, קונטרבס |
| כלי הקשה: תופים, מצלתיים, קסילופון, טימפני |
| כלי מקלדת: פסנתר, עוגב, אורגן חשמלי, מקלדת אלקטרונית |
