קרב אז'נקור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב אז'נקור | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| ממלכת אנגליה | צרפת | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| הנרי החמישי | שארל השישי קונסטבל שארל דאלבר |
||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| 5,900 | 25,000 | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| 400 | 8,000 | ||||||||||||
קרב אז'נקור התחולל ב-25 באוקטובר 1415 בצפון צרפת, כחלק ממלחמת מאה השנים בין הצבא האנגלי (תחת פיקודו של המלך הנרי החמישי) לבין הצבא הצרפתי (תחת פיקודו של הקונסטאבל - ראש הצבא הצרפתי בימי הביניים - שארל ד'אלבר). הקרב הביא ליצירת עליונות אנגלית במלחמה ולשליטה אנגלית בצרפת במידה שלא הייתה כמותה לפני הקרב או אחריו. הייתה זו נקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה הגיעו הצרפתים במלחמת מאה השנים, אך יורשיו של הנרי החמישי לא השכילו לשמור על היתרונות, שהקנה להם הניצחון, ובשנים שלאחריו שב העם הצרפתי והשיג את עצמאותו ואת איחודו הפנימי הודות למפעלה של ז'אן דארק.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
התביעה האנגלית לריבונות בשטח צרפת החלה עוד בימיו של הנרי השני ששלט בממלכה אדירה, אשר ממלכת אנגליה היוותה אך חלק ממנה. המחוזות אנז'ו, מאן וטורן נחשבו לנחלת המלך האנגלי במשך עשרות בשנים. באופן היסטורי ראו מלכי אנגליה בענייניה של צרפת כר להישגים וכיבושים. הסחר האנגלי בצמר, שהיווה עמוד תווך בכלכלת אנגליה, שיווע לשווקי חוץ, ואלו נמצאו בצרפת ובשטחי השפעתה בארצות השפלה. צרפת, כנועה ומושפלת, היוותה ערובה להצלחתו של הסחר האנגלי ללא תחרות של ממש. הוויכוח עתיק היומין, מי כפוף מבחינה פיאודלית למי, מלך צרפת או מלך אנגליה, הפך במרוצת השנים לעילה לפלישות אנגליות חוזרות ונשנות אל שטח צרפת. היה זה נצחונו המזהיר של אדוארד השלישי בקרב קרסי בשנת 1346, אשר הראה כי הצבא הממושמע, אשר פועל תוך שיתוף פעולה בין החיילים הפשוטים והאבירים, יכול להביס צבאות גדולים ממנו.
הנרי החמישי עלה לשלטון בנסיבות שאינן מאירות פנים. אביו, הנרי הרביעי, היה למלך לאחר שהדיח את המלך החוקי, ריצ'רד השני, והמית אותו בסתר. תקופת מלכותו של הנרי הרביעי הייתה נגועה במאבק מתמיד אל מול גורמים שונים, שאיימו על מעמדו, כאשר בסוף ימיו התעמת עם בנו, הנרי החמישי. מורשתם של הנרי הרביעי, וקודמו ריצ'רד השני, הייתה אי שקט מדיני וחברתי עמוק וערעור על מוסד המלוכה. הנרי החמישי עלה לשלטון ללא עוררין של ממש, אך ברור כי לו היה מדובר באישיות חלשה יותר היו מגיעות עד מהרה תביעות לכס, מהסוג שהביאו על בנו חסר המזל של הנרי השישי את האסון של מלחמות השושנים. ואכן, קשר בראשותו של בן דודו של הנרי החמישי, אדמונד מורטימר, דוכא מספר חודשים לאחר עלותו לכס המלוכה.
לכל אלו היה פתרון בדוק - מסע כיבושים בחוץ לארץ, מסוג זה שהביא לאבי סבו של הנרי, אדוארד השלישי, את תהילתו. מבחינה כלכלית קיווה הנרי להשתלט על שטחים בצרפת על מנת להגדיל את הרווח מגביית המיסים וכן לנסות לשבות אצילים צרפתים רמי מעלה בתקווה לקבל כופר נפש גבוה תמורת שחרורם (מנהג נפוץ באותה תקופה). הנרי קיווה גם לחקות את מנהג הוויקינגים אשר סחטו כסף רב מאנגליה בתמורה להפסקת הפלישות היבשתיות. העילה המיידית למלחמה הייתה סכסוך בין דוכסי אורליאן ודוכסי בורגונדי, אשר רבו על השליטה במלך צרפת חסר הדעת, שארל השישי. בסמוך לפלישת הנרי לצרפת נראה היה כי הבורגונדים עלולים להפסיד במאבק, ולפיכך פנו אל הנרי, הכירו בו כמלכם, והפצירו בו להגיע לצרפת ולבסס את "זכויותיו החוקיות". הנרי, כמובן, נענה לבקשה.
פנייתם של הבורגונדים לא הייתה בגידה, כי לפי האתיקה של הימים ההם, המושג "מדינה" היה נזיל וברוב המקרים האצילים הבכירים דרשו עצמאות מלאה מהמלך ואף מרדו נגדו כאוות נפשם.
[עריכה] מסעו של הנרי לקאלה
הנרי נחת עם צבאו בצפון צרפת ב-13 באוגוסט 1415 והחל במצור על עיר הנמל ארפלאר. המצור נמשך זמן רב מן הצפוי, העיר נכנעה ב-22 בספטמבר והצבא האנגלי נשאר במקום עד ה-8 באוקטובר. היות והחורף עמד בפתח החליט הנרי לנוע לכיוון קאלה, עיר הנמל היחידה שהייתה אז בשליטת האנגלים, על מנת לתגבר את צבאו, שנפגע ממחלות במהלך המצור ולהתכונן לעונת הקרבות של 1416.
במהלך המצור על ארפלאר הצליחו הצרפתים לאסוף צבא גדול תחת פיקודו של ד'אלבר. הצבא הצרפתי נפרש בפקחות בין ארפלאר וקאלה ובכך חייב את הנרי להתעמת מולו חזיתית כאשר צבאו נמצא בנחיתות מספרית, מוראלית ולוגיסטית.
ערב הקרב מנה הצבא האנגלי כ-5,900 לוחמים כאשר מולם ניצבים 25,000 חיילים צרפתים. לצבא האנגלי, המצוי עמוק בתוך שטח האויב, לאחר חודשים של מצור, שגבו את מחירם בהרוגים, פצועים וחולים, לא הייתה כל ברירה. חייבים היו לפרוץ את הדרך לקאלה בכח.
[עריכה] ההקדמה לקרב
שדה הקרב היה מעבר צר באזור מיוער בין הכפרים א'זנקור וטראמקור, הצבא הצרפתי נערך במורד הדרך ובכך ניתק את הנתיב לקאלה. שני הצבאות חנו במרחק של פחות מקילומטר האחד מהשני, כאשר בתווך נמצא שדה, שנחרש בסמוך לקרב. המרחב בין העצים במקום בו חנה הצבא הצרפתי היה כ-1,200 מטרים כאשר הוא הולך ומצטמצם במעלה הדרך לכדי 900 מטרים. לנתוני שטח אלה הייתה משמעות טקטית רבה בכך שהמרחב המוגבל מנע מהצבא הצרפתי לנצל את עדיפותו המספרית בנקיטת תמרוני איגוף ולפיתה.
את הלילה של ה-24 באוקטובר בילו שני הצבאות בהמתנה זה מול זה. לצבא האנגלי מחוסר האמצעים לא היו אמצעים להסתתר מהגשם העז, שירד לאורך כל הלילה. אותו גשם, שמן הסתם דכדך את החיילים האנגלים, היווה ביום הקרב גורם מכריע שיוביל לנצחונם.
הצבא האנגלי נפרש לאורך קו אחד ללא כוחות עתודה. האגף הימני הופקד תחת פיקודו של אדוארד, הדוכס מיורק, המרכז הונהג על ידי המלך בכבודו ובעצמו והאגף השמאלי הופקד בידי לורד קמויס. הכח האנגלי הועמד בעומק של ארבע שורות כאשר הקשתים האנגלים בעלי הקשתות הארוכות ניצבים באגפי גדודי החי"ר. האבירים ירדו מסוסיהם ותגברו את המערך הרגלי, פרט לכמה פלוגות של אבירים רכובים שנשארו רכובים על סוסיהם והגנו על האגפים. ישנה תאוריה כי חלק קטן מהקשתים נשלח לשולי היער, לצד הכפר טראמקור, לאחורי הצבא הצרפתי על מנת לזרוע בלבול ולגרום לריתוק כוחות צרפתיים. הרשומות האנגליות מוכיחות קיומו של כח זה.
הצרפתים נערכו בשלושה קווים כאשר השניים הקדמיים הורכבו מחיילים רגליים והשלישי מפרשים כבדים עטויי שריון פלדה חדיש. פרשים כבדים הוצבו גם באגפי הקו הראשון, 1,600 מהם תחת פיקודו של הרוזן ונדום מימין וכ-800 משמאל תחת פיקודו של קלינט דה ברבאנט. בין השורה הראשונה לשנייה הוצב כח קשתים החמוש בקשתות אופקיות וקשתות ערב. באגף מאחורי הכח הצרפתי הוצב תותח שלא היה אפקטיבי במהלך הקרב.
היות והצבא הצרפתי הורכב ברובו מאצילים תאבי תהילה, נוצרה מהומה כאשר כל שליט ביקש לקדם את כוחו לקו הראשון ולהניף בו את דגל המשפחה. תחרות הכבוד גרמה לעומס רב על הקו הראשון, אשר הפך, בסופו של דבר, את הקו הראשון והשני לאנדרלמוסיה של כוחות לא מתואמים הנלחמים על מיקומם.
הצבאות שהו בהמתנה ארוכה החל משעות הבוקר המוקדמות עד לשעה אחת עשרה בצהרים. הצבא הצרפתי בעצתו של האציל אלברט דה בוסיקו הוחלט שלא לתקוף, ובכך לגרום לאנגלים לנוע ראשונים ולסכן את הכוחות הדלים ממילא (או, כדברי האציל הצרפתי, לא להלחם ולמות ברעב). הנרי החליט לתקוף.
החלטה זו, לנוע אל מול כח שגודלו פי ארבעה לערך, והוא במצב לוגיסטי עדיף בהרבה, היא שהופכת את קרב אז'נקור לתופעה ייחודית בתולדות הצבא האנגלי, ולאבן פינה במורשת הקרב האנגלית. החלטתו של הנרי הייתה לסכן הכול - אותו אישית ואת כל אנשיו - בהימור של "הכל או לא כלום". משהביע אחד מהמפקדים את משאלתו כי היו עמם עוד עשרת אלפים איש מאלו היושבים בטל באנגליה, ענה לו הנרי באלו המילים:
|
אם למות נגזרנו, די למולדת בהפסד הזה. |
If we are mark'd to die, we are enow, To do our country loss |
[עריכה] מהלך הקרב
האנגלים התקרבו בזהירות עד למרחק של כ-250 מטרים מהכח הצרפתי. הצרפתים לא הגיבו במהלך פרק הזמן של תנועת האנגלים, שנמשך כעשר דקות, ובכך עשו את הטעות הראשונה של הקרב. הקשתים האנגלים הציבו כלונסאות מחודדים, שהכינו מוקדם יותר, בצורה שתמנע מפרשים להסתער על הכח הבלתי מוגן. הכלונסאות שימשו גם נקודת משען לקשתות, ובכך הגבירו את דיוקן.
הקשתים שחררו את המטח הראשון של כ-5000 חיצים בקצב של עשרה מטחים בדקה. ירד גשם של חיצים, אשר אמנם לא חדר את השריון הצרפתי הכבד, אך הצליח לפצוע חיילים קלים רבים (וחשוב מכך - את סוסי הפרשים).
לאחר מספר דקות של תוהו ובוהו במחנה הצרפתי, יצא הקו הראשון להסתערות בלתי-מתואמת. הפרשים פרצו קדימה תוך כדי שהם משאירים את החיילים הרגליים מאחור. הפרשים הכבדים, שנעו במהירות של כ-25 קילומטר לשעה, נדרשו לארבעים שניות לכסות את המרחק בינם לקשתים, פרק זמן בו ספגו מטח נוסף. השטח ההולך והופך צר ככל שהצרפתים התקדמו כלפי האנגלים גרם לפרשים להתנגש האחד בשני, מה שהוסיף לחוסר הסדר, ששרר בין כה וכה. הפרשים, שהגיעו לקו הקשתים, התנפצו על הכלונסאות המחודדים ולא הצליחו לפגוע באנגלים.
עתה החלו הפרשים לסגת אך נתקלו בקו החיילים הרגליים. נוצר שטח הריגה קלאסי, בו הכוחות הצרפתיים התבוססו בבוץ השדה החרוש, מפריעים האחד לשני להתקדם או לסגת, וסופגים מטחי חיצים ללא הפסקה. הקרקע רוויית הגשם הפכה לעיסת בוץ תחת פרסות הסוסים. כאשר הגיעו לבסוף הרגלים לקו הקשתים, הם אבדו כל סדר, רבים מהם היו פצועים והם לא שמעו להוראות מפקדיהם. בשלב זה התעלמו החיילים הצרפתים מהקשתים וניסו להתעמת עם המספר המצומצם של חיל הרגלים האנגלי, שכן באופן מסורתי נחשבו הקשתים לפשוטי העם ולכן לא היה עניין כה רב להרוג או לשבות אותם.
הרגלים התשושים לא הצליחו לשבור את הקו האנגלי וההתקפה התמוססה. במקביל, הארטילריה הצרפתית לא הופעלה בצורה יעילה ולא הצליחה לפגוע בכוח האנגלי. הקשתים הצרפתים ששהו מאחור לא היו אפקטיביים בגלל קרב הפנים אל פנים שניהלו הצרפתים והאנגלים ולא ירו מחשש לפגוע בכוחות ידידותיים.
עכשיו נתקל הכח הצרפתי בבעיה נוספת: החיילים הצרפתיים המשיכו לדחוף את חבריהם מאחור כאשר מקדימה מעדו הצרפתים בין גופות האדם והסוסים שהחלו להיערם בבוץ הסמיך. הקשתים האנגלים נהנו ממצב שבו יכלו בנחת לשחרר את חיציהם לתוך המהומה שלפניהם.
מספר גדול של חיילים צרפתים מתו כתוצאה מחנק בשעה שחבריהם דחפו אותם מאחור לתוך הבוץ ורמסו אותם.
לאחר ההשמדה של הקו הראשון הגיע תורו של הקו הצרפתי השני לצאת להסתערות. כאשר התקרבו החיילים הצרפתים לזירת הטבח רבים מהם פשוט פנו לתוך היער ונסו על נפשם. אלו שהמשיכו בהסתערות חלקו את גורלם של חבריהם מהקו הראשון.
בינתיים התברר כי חיילי רגלים צרפתיים, בליווי מספר אבירים, תקפו את הכח הלוגיסטי האנגלי מאחור ולקחו שלל את אחד מכתריו של המלך הנרי. הנרי היה מצוי במצב בעייתי, שכן ההתקפות בחזית עדיין נמשכו, הקו השלישי המאיים של הפרשים הצרפתים עדיין ניצב ללא פגע, כח צרפתי פעל מאחורי גבו ובנוסף, כמות השבויים הצרפתים עלתה על המספר הכולל של הכח האנגלי.
הנרי פקד על הוצאתם להורג של כל השבויים. לאחר שהחיילים הרגלים מחו על כך (מטעמי אבירות, אך ככל הנראה בעיקר מטעמי כופר), ביצעו זאת הקשתים שלא היו כבולים בשבועות אבירות. כ-200 קשתים רצחו אלפי צרפתים בזמן קצר. הטבח הופסק כאשר התברר שהקו השלישי הצרפתי נסוג ונוטש את המערכה.
[עריכה] סיום הקרב
הצרפתים איבדו כ-8,000 חיילים בקרב, וזאת מול כ-400 אבדות לאנגלים אשר כללו גם את אדוארד דוכס יורק. מעבר לכך, כמחצית האצולה הצרפתית הושמדה בקרב, דבר ששבר את חוט השדרה של הצבא הצרפתי לאורך זמן רב. הנרי לא יכל לנצל את הצלחתו ולהמשיך את מסע הכיבוש מול צרפת נטולת ההגנה מפאת מצבו הרע של צבאו שלו. האנגלים הגיעו לקאלה ב-29 באוקטובר וחזרו לאנגליה ועמם כאלף אצילים צרפתים שבויים. מאחר ולא נשאר בצרפת מי שישלם כופר בעבור אותם שבויים, הם מעולם לא חזרו לצרפת.
מעבר לכיבוש עיר הנמל ארפלאר, לא יכול היה הנרי להציג הישגים מידיים, אך שבירת הצבא הצרפתי החלישה את צרפת בצורה שהניחה למלך הנרי לפלוש לצרפת בעתיד ולנחול נצחונות. בין 1417 ו-1420 ערך הנרי מספר מסעות מלחמה באזורי קאן ונורמנדי.
חוזה טרואה, אשר נחתם ב1420, הוא תוצאה ישירה של ההפסד המוחץ שנחלו הצרפתים בקרב אז'נקור. בהסכם זה הכיר מלך צרפת שארל השישי במלך הנרי כיורש לכתרו, וכעוצר בימי חייו. כן נתן לו לאישה את בתו קאתרין. היה זה שיא שאליו לא הגיע עוד אף מלך אנגלי. שתי הממלכות הגדולות באירופה אוחדו תחת שלטונו, ונראה כי האיחוד שבין הנרי וקאתרין ייצור שושלת שתמלוך על הממלכה המאוחדת, וכתוצאה מכך תהיה לכח החזק באירופה במשך זמן רב.
רצה הגורל ובשנת 1422 נפטר הנרי ממחלה פתאומית, כשהוא משאיר על הכס המאוחד את בנו הנרי השישי, שהיה אז תינוק. על אף תהילת אז'נקור יהיה זה גורלה של אנגליה לאבד את כל נחלותיה בצרפת, ולהסתבך במלחמת שושלות רצחנית, שתכלה את כוחותיה, בעוד שגורלה של צרפת יהיה להתאחד תחת הנהגתה של ז'אן דארק, ולפתוח בפרק חדש ומזהיר בתולדותיה.
כיום נלמד קרב אז'נקור באקדמיות צבאיות וכן בצה"ל. הקרב מכיל אלמנטים טקטיים כמיצוי הכח, תחבולה ועוד. מעבר לכך, ההשפעה של מנהיג כריזמטי על חייליו ועל תוצאות קרב הנראה אבוד מראש מובאת בצורה מובהקת בקרב זה.
[עריכה] הקרב בתרבות ובאמנות
קרב אז'נקור הוא נושאו של מחזהו של ויליאם שייקספיר "הנרי החמישי", שנתן השראה ללוחמים האנגלים מאז נכתב. מחזה נפלא זה זכה לשני עיבודים קולנועיים מרשימים. הראשון, בכיכובו של לורנס אוליבייה בשנת 1946 היה עדיין תחת רושמה של מלחמת העולם השנייה. השני, בבימויו ובכיכובו של קנת בראנה בשנת 1989 (כמו כן שיחקה בו אמה תומפסון בתפקיד קאתרין, מלכת צרפת), נחשב לאחד העיבודים המוצלחים של מחזה שייקספירי לקולנוע מאז ומעולם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- פני הקרב, ג'ון קיגן, 1981, הוצאת מערכות.
- וינסטון צ'רצ'יל, "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית" כרך א', תרגום אהרון אמיר, הוצאת "עם הספר", 1959.
[עריכה] קישורים חיצוניים
מידע רב על הקרב, כולל הסברים מפורטים על הקשתים האנגלים וחוזק השריון הצרפתי (באנגלית)
