ריקארדו לגוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ריקארדו פרוילאן לגוס אסקובר (נולד ב-2 במרץ 1938) הוא עורך דין, כלכלן ופוליטיקאי סוציאליסטי, שכיהן כנשיא צ'ילה בין השנים 2006-2000. ב-11 במרץ 2006 ירשה אותו בתפקיד מועמדת הסוציאליסטים, מישל בצ'לט.
[עריכה] בצעירותו
לגוס נולד בסנטיאגו. היה בנו היחיד של פרוילאן לגוס ספולבדה, חוואי לשעבר שמת כאשר בנו ריקארדו היה אך בן 9, ואמה אסקובר מוראלס (שנפטרה בשנת 2005, בגיל 108). הוא למד בבית הספר היסודי ליצאו מנואל דה סלס ובבית הספר התיכון במכון הלאומי.
בשנת 1954 התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת צ'ילה. במסגרת לימודיו הגיש, בין היתר, עבודה שנשאה את הכותרת "הבניה של כח הכלכלה". עבודה זו זיכתה אותו בציון גבוה.
את צעדיו הראשונים בפוליטיקה עשה בשנים 1955-1959. הוא נבחר לנשיא הסטודנטים ונשא את נאומו הראשון במקום שבו סלבדור איינדה דיבר אל נשיא גואטמלה, חואן חוזה אלברו, דקות ספורות לפני כן.
בשנת 1960 סיים את לימודי המשפטים והפך למוציא לאור. במאמריו דיבר על קריסת קבוצות הכלכלה ועל כך זכה לראיון במגזין טיים ובעיתון הלאומי לה נאסיון שם כונה "המוצרט של הכלכלה".
לגוס הפך לעו"ד ונישא לכרמן ובר, אם שני ילדיו, ריקרדו וחימנה. אחרי שקיבל את תואר הדוקטור הוא ביטל את נישואיו עם ובר (הוא לא התגרש ממנה, מאחר וגירושין לא היו חוקיים בצ'ילה עד שנת 2004).
בשנת 1969 פגאש את לואיסה דוראן לה פואנטה, לה נישא כשנתיים לאחר מכן. יחד היו הורים לילדיו של לגוס, לילדיה של לואיסה ולבתם היחידה, פרנסיסקה.
לגוס קיבל תואר מאוניברסיטת דיוק, שם למד במשך שנתיים 1960-1962. כאשר חזר למולדתו, עבד בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת צ'ילה, שנוהל על ידי קרלוס מסד. ב-1967 מונה למנהל בית הספר למנהל ציבורי ומדעי המדינה, תפקיד אשר החזיק עד 1969, אז הפך למזכ"ל האוניברסיטה. כמו כן, החל לעבוד כמרצה לכלכלה בבית הספר למשפטים. מ-1971 עד 1972 היה ראש המכון לכלכלה. אחר כן מונה לראש המכון של אמריקה הלטינית למדעי המדינה.
[עריכה] פעילותו הפוליטית
בשנות ה-70 הכריז על עצמו כ"שמאלן עצמאי" ונטש את המפלגה הרדיקלית הצ'יליאנית, אשר אליה הצטרף בשנות ה-60. על אף שלא היה לו נסיון דיפלומטי, הוא החל לעבוד עם הרנן סנטה קרוז כשגריר באו"ם, שם נשא נאום יוצא מן הכלל על המשבר הכלכלי העולמי. במהלך עבודתו באו"ם הוא גם תקף את החלטת נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון שלא להמיר דולר לזהב. ב-1972 הוא מונה לשגריר בברית המועצות אך מינויו לא אושר מעולם על ידי הקונגרס בצ'ילה. כמנהל מחלקת האימונים בלימודי הקדם במדעי המדינה ומונה לאחראי על פרויקט אונסק"ו.
ב-1973, לאחר ההפיכה הצבאית של אוגוסטו פינושה הוגלתה משפחתו לבואנוס איירס בארגנטינה, שם עמד בראש הפקולטה האמריקאית-לטינית למדעי החברה. שנה אחר כך עבר לארצות הברית, ושימש כמרצה אורח בחוג ללימודי אמריקה הלטינית באוניברסיטת צפון קרוליינה. מ-1975 החל לעבוד באו"ם, כיועץ בתוכנית הפיתוח. ב-1978 חזר לצ'ילה והחל לעבוד כמנהל האזורי לתוכנית האבטלה של האו"ם.
במהלך שנות ה-80, במסגרת פעילותו במפלגה הסוציאליסטית, הפך לנשיא הברית הדמוקרטית - גוף שאיגד את רוב המפלגות הדמוקרטיות שהתנגדו למשטרו של פינושה. מעמדו כיריב העיקרי לפינושה התקבע לקראת משאל העם ב-1989, שבו ביקש פינושה את אמון העם ל-8 שנים נוספות. לגוס נשא נאום נלהב בטלוויזיה, שבו הישיר מבט למצלמה ומפנה לפינושה אצבע מאשימה (פיזית ומטאפורית כאחד): "אני רוצה להזכיר לך, הגנרל פינושה, שב-1980 הבטחת כי ב-1989 לא תתמודד שוב על הנשיאות. והנה עתה, אתה מבטיח למדינה עוד 8 שנים של עינויים, מעשי רצח והפרות זכויות אדם. נראה לי בלתי סביר שלצ'יליאני אחד יהיה כל כך הרבה רעב לכוח. אתה מתכוון להישאר בשלטון 25 שנים..." עד היום, הביטוי "אצבע לגוס" מתייחס בצ'ילה לאותו לילה, שרבים סברו כי יהיה לילו האחרון של לגוס.
לאחר משאל העם, שבו רוב הצ'יליאנים הצביעו נגד פינושה, והתפטרותו של האחרון, העדיף לגוס שלא להתמודד על הנשיאות, ותמך בפטריסיו איילווין. הוא עצמו התמודד לסנאט מטעם מחוז מערב סנטיאגו, אך רשימתו לא הצליחה לזכות במספיק קולות והוא נותר מחוץ לו.
ב-1990 מינה אותו איילווין לשר החינוך, וב-1994 מינה אותו הנשיא אדוארדו פריי לשר לעבודות ציבוריות.
[עריכה] כנשיא צ'ילה
ב-1999 התפטר לגוס מתפקידו על מנת להתמודד בבחירות לנשיאות. את המועמד המפתיע והאלמוני יחסית של תנועת "האיחוד הדמוקרטי העצמאי", חואקין לוין, הוא ניצח רק בסיבוב השני, כשזכה ב-51.3% מהקולות. עם נצחונו היה לנשיא השלישי בשנות ה-90 שבא מצידה השמאלי של המפה הפוליטית.
במהלך תקופת שלטונו הקדיש לגוס את מרצו למאבק באבטלה, לצד חתימה על הסכמי סחר עם מדינות רבות בעולם. שיפור חל במערכות התחבורה והתשתיות. הונהגו דמי אבטלה וביטוח בריאות, וחינוך החובה הורחב ל-12 שנות לימוד. בנוסף הוענקו פיצויים לנפגעי משטר פינושה, והגירושין הפכו לחוקיים.
לצד זאת, התגלו בתקופת שלטונו גם מספר מקרי שחיתות בקרב שרים בממשלתו.
בתחום יחסי החוץ, ניכרה מתיחות עם בוליביה, שחידשה את דרישתה משכבר הימים למוצא לים, עם ארגנטינה שחתמה איתה על הסכם סחר גז שקיפח את צ'ילה, ועם ונצואלה בהנהגתו של הוגו צ'אבז, שצידדה בעמדות הבוליביאניות.
ב-2006 פינה את מקומו למישל בצ'לט, ששימשה קודם לכן כשרת הבריאות וכשרת ההגנה בממשלתו. סקרי דעת קהל שנערכו בשנה זו, סמוך לסיום כהונתו, העניקו לו כ-70% תמיכה.
.
