רשלנות רפואית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רשלנות רפואית הוא מונח משפטי המבוסס על דיני הנזיקין שבו נמצא מטפל אחראי לנזק שנגרם למטופל, כתוצאה ממעשה או מחדל בטיפול רפואי אשר אינו עומד בסטנדרטים של טיפול רפואי סביר.
תוכן עניינים |
[עריכה] על רשלנות ואחריות
במצב המשפטי הקיים בישראל, לא בכל מקרה בו נגרם נזק לאדם, קמה זכות לפיצוי. הזכות לפיצוי תלויה בנסיבות שבהן אירע הנזק. כך למשל, אם אדם הולך ברחוב ופתאום מועד, ללא התערבות כל גורם חיצוני, נופל ושובר את רגלו. קרוב לודאי שלא תקום לו הזכות לקבלת פיצוי מכל גורם שהוא. להבדיל למשל מנסיבות שבהן הנפילה נגרמה על ידי בור פתוח שהושאר ללא גידור על מדרכה. מנגד, קיימות נסיבות מוגדרות בהן החוק קובע כי קמה זכות לפיצוי כל אימת שנגרם בנסיבות אלה נזק. הדוגמה הידועה ביותר היא תאונת דרכים. בכל מקרה בו אדם נפגע בתאונת דרכים בישראל (להוציא חריגים מעטים הקבועים בחוק) יש לנפגע זכות לפיצויים, ללא קשר לשאלת אחריותו, או אחריות אחרים לקרות תאונת הדרכים.[1] כאשר אדם נפגע ממוצר פגום (להוציא מקרים בהם היצרן יכול להוכיח שהמוצר עזב את המפעל כשהוא תקין) יש לאותו אדם זכות לפיצוי מעצם העובדה כי המוצר היה פגום.[2]
מצב כזה נקרא בשפה המשפטית "אחריות מוחלטת" (אנגלית no fault compensation). במילים אחרות, אין צורך להוכיח אשמת מאן דהו בגרימת הנזק, די שהנזק נגרם בנסיבות מסוימות כדי להקים זכות לפיצוי של הניזוק. בניגוד לנסיבות המנויות מעלה, נזק הנגרם בנסיבות של טיפול רפואי איננו מקים בדרך כלל זכות אוטומטית לפיצוי, להוציא שלושה יוצאי דופן: אנשים הנפגעים מחיסון,[3] אנשים הנפגעים מעירוי דם,[4] וחולים שנפגעו כתוצאה מטיפולים שקיבלו למחלת הגזזת.[5]
[עריכה] הגדרת רשלנות רפואית
כדי לזכות בפיצוי על נזק שנגרם כתוצאה מטיפול רפואי יש להוכיח רשלנות, זוהי רשלנות רפואית. הדרך להוכיח רשלנות כזו קבועה בחוק. בישראל, אין הוראת חוק מיוחדת למקרים של רשלנות רפואית והמבחנים לקביעתה של רשלנות רפואית זהים למבחנים הקיימים לקביעת רשלנות באופן כללי. סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הם המגדירים את מושג הרשלנות בדיני הנזיקין בישראל:
| 35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. חובה כלפי כל אדם החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. |
||
| -- פקודת הנזיקין [נוסח משולב] | ||
אך ורק מקרים העומדים במבחנים שנקבעו בסעיפים אלה מזכים בפיצויים בעוון רשלנות רפואית. מקרים שבהם נגרם נזק כתוצאה מטיפול רפואי אך אינם עומדים במבחנים אלה, לא יזכו בפיצוי.
[עריכה] מרכיבי עוולת הרשלנות
עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות: חובת זהירות, התרשלות, גרימת נזק, כאשר בין היסוד השני (ההתרשלות) לבין היסוד השלישי (גרימת נזק) חייב להיות קשר סיבתי. דהיינו, שהנזק נגרם כתוצאה מן ההתרשלות ולא בדרך של צירוף מקרים, למשל.
[עריכה] חובת הזהירות
משמעותו של היסוד הראשון בעוולת הרשלנות – חובת הזהירות – היא כי כדי להוכיח אחריות של מזיק כלפי ניזוק עלינו להוכיח ראשית כי למזיק קיימת "חובה" שלא להתרשל כלפי הניזוק. סעיף 36 קובע כי חובה כזו מוטלת "כלפי כל אדם, וכלפי כל בעל נכס" כאשר אדם סביר היה צריך לדעת מראש כי אחרים עלולים להיפגע ממעשה או ממחדל כלשהו במהלך רגיל של הדברים.
חובה זו מחייבת עריכתן של שתי בחינות: האחת, האם בין סוג המזיקים אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעילות אליה משתייכת פעולת המזיק ולעניין סוג הנזקים שנגרמו לניזוק. זו החובה המושגית.[6] לאחר שעברנו את המשוכה הראשונה, נפנה לבחינה השנייה: אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי, אשר בינהיהם קיימים יחסי רעות, קיימת חובת זהירות לעניין הפעילות שהתרחשה בפועל ולעניין הנזק שנגרם בפועל. זוהי החובה הקונקרטית. שתי החובות נקבעות על פי מבחן הצפיות. יסוד ראשון זה, המחייב קיום חובת זהירות, אינו מעורר בדרך כלל קושי מיוחד להוכחה בעניין רשלנות רפואית. הפסיקה של בית המשפט העליון בישראל הכירה בכך כי ככלל, קיימת חובת זהירות המושגית-הכללית של רופא כלפי חולה שבטיפולו.
המרכיב השני של חובת הזהירות הוא חובת הזהירות הקונקרטית. חובה זו חייבת להתקיים כתנאי להטלת אחריות וכתנאי לאפשרות זכייה בפיצויים עקב נזק שנגרם בטיפול רפואי. את החובה הזו יש להוכיח רק לאחר שהוכחנו את קיומה של החובה הראשונה, חובת הזהירות המושגית. כדי להוכיח את הקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לשאול: האם קמה חובת זהירות בין הרופא המסוים אשר את פעולותיו אנו מבקרים, לבין החולה המסוים בנסיבות המסוימות שבהן התרחש הנזק. לשם כך עלינו לבחון את המצב בעזרת מבחן הציפיות. מבחן המורכב גם הוא משני שלבים: ראשית ציפיות טכנית: האם ניתן היה כאפשרות טכנית לצפות את הנזק? במילים אחרות: האם יכול היה הרופא, כאפשרות טכנית מעשית ממשית, לגלות את הסיכון? סיכונים נסתרים, בלתי ידועים, שבלתי אפשרי לגלותם, אינם יוצרים את חובת הזהירות. אם מדובר בסיכון שטכנית ניתן לצפותו, נשאלת שאלה נוספת והיא האם הרופא המסוים צריך היה כקביעה נורמטיבית, לצפות את הנזק. קביעה זו היא עניין לבית המשפט הקובע אותה בהתחשב בשיקולי מדיניות משפטית.
[עריכה] הפרת חובת הזהירות
כדי לבדוק האם הופרה חובת הזהירות על בית המשפט לבדוק האם נקט הרופא בפעולות העולות בקנה אחד עם רמת הזהירות הסבירה הנדרשת? בכך עוד לא תמה הדרך להוכחת רשלנות רפואית, אך שוב זהו שלב שבלעדי הוכחתו לא ניתן לקבל פיצוי בעילת רשלנות רפואית. טיפול רפואי לא תמיד מצליח, לעתים טיפול רפואי נכשל. כשלון המניב לפעמים אפילו את מות החולה, אין זה אומר שבכל מקרה כזה מדובר במעשה של רשלנות רפואית, למרות שלעתים ברור שהנזק שנגרם הוא עקב הטיפול הרפואי שניתן לחולה. השאלה החשובה לענייננו כאשר אנו בודקים האם הופרה חובת הזהירות מצד הרופא המטפל היא: האם בהתנהגותו נהג הרופא כפי שהיה צריך לנהוג רופא סביר בנסיבות המקרה? המבחן הוא "מבחן הרופא הסביר". על כך אומר בית המשפט העליון: "הקובע הוא הרופא הסביר בנסביות המקרה. כדי שהרופא יחשב כרופא סביר החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, במרמה מקובלת כלומר על הרופא לבסס החלטותיו על ידע עדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם ובהתאם לנורמות מקובלות באותה עת בעולם הרפואה." (ע"א 13/89 קוהרי נ' מ"י) כמובן שהמכריע הסופי במבחן זה הוא התרשמות בית המשפט.
[עריכה] תביעות רשלנות רפואית בישראל
בשנת 1999 פורסם דו"ח "הועדה לבדיקת האחריות לפגיעה בטיפול רפואי"[7] אשר נתמנתה בהחלטת ממשלה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות כדי "לבחון אפשרות לקביעת תקרה לפיצוי במקרים של רשלנות רפואית". דו"ח הוועדה סוקר את המצב בישראל, נכון לשנות התשעים, בשטח תביעות הרשלנות הרפואית וכן את המצב במדינות נוספות בעולם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות שוליים
- ^ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975
- ^ חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980
- ^ חוק ביטוח נפגעי חיסון תש"ן – 1989
- ^ חוק לפיצוי נפגעי ערוי דם (נגיף האידס) התשנ"ג - 1992
- ^ חוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד - 1994
- ^ ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 123
- ^ הידועה בשם "ועדת קלינג" על שם השופט גבריאל קלינג שישב בראשה
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
