שאנסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שאנסון הוא ז'אנר מוזיקאלי שהחל דרכו בצרפת כשיר פוליפוני בשלהי ימי הביניים ותקופת הרנסאנס. שאנסונים מוקדמים נוטים לצורות קבועות, באלאדה, רונדו או וירלאי, אם כי בהמשך היו מלחינים שכתבו מוזיקה לשירה פופולרית במגוון צורות.
השאנסונים המוקדמים ביותר נכתבו לשניים, שלושה או ארבעה קולות. בתחילה היו מקובלים שלושה קולות, שהתפשטו לארבעה במאה ה-16. לפעמים ליוו כלי נגינה את הזמרים.
[עריכה] שאנסונים מוקדמים
מחבר השאנסונים החשוב הראשון היה גיום דה מאשו, שחיבר יצירות בשלושה קולות בתבניות קבועות במהלך המאה ה-14. גיום דיפאי וז'יל בינשואה , שכתבו מה שנקרא שאנסונים בורגונדיים (משום שמקורם היה באזור הידוע כבורגונדי), היו מלחיני השאנסון החשובים ביותר של הדור הבא (1420 - 1470) וגם הם כתבו בדרך כלל בשלושה קולות. בסוף המאה ה-15 וראשית המאה ה-16 הופיעו על בימת השאנסון יוהנס אוקכם וז'וסקן דה פרה, שיצירותיהם השתחררו מכבלי הצורות הקבועות והתחילו לדמות למוטטים ולמוזיקה הליטורגית של תקופתם.
באמצע אותה מאה היו קלודין דה סרמיזי וקלמאן ז'אנקן, שכתבו מה שנקרא שאנסונים פאריזאיים. גם אלה נפטרו מן הצורות הקבועות ונכתבו בסגנון פשוט, הומופוני יותר, והמוזיקה שלהם נועדה לעתים לעורר דימויים שונים. מלחינים בני דורם, כמו גם מאוחרים יותר, אורלנדו לאסוס, למשל, הושפעו מן המדריגל האיטלקי. הרבה יצירות אינסטרומנטליות מוקדמות היו וריאציות מעוטרות (הקטנות) על שאנסונים, וז'אנר זה היה לקאנצונה, מבשרת הסונאטה.
ספר התווים הראשון שהודפס בדפוס מיטלטל היה קובץ שאנסונים.
[עריכה] שאנסונים מאוחרים
שיר סולו צרפתי התפתח בסוף המאה ה-16, כנראה מן היצירות הפאריזאיות שהוזכרו קודם. במשך המאה ה-17 שגשגו שירי אהבה, שירי שתייה ודומיהם, בדרך כלל בליווי לאוטה או כלי מקלדת. תרמו להם מלחינים כמו אנטואן בוסה, דניס גוטייה, מישל לאמבר ומישל-רישאר דה לאלאנד.
במשך המאה ה-18 הייתה האופרה המוזיקה הווקאלית השלטת, אבל שירת הסולו קמה לתחיה במאה ה-19, תחילה בנעימות טרקלין, אבל באמצע המאה כבר הופיעו יצירות מתוחכמות ומלוטשות, שהושפעו מן הלידר הגרמניים, שמצאו את דרכם אל צרפת. לואי נידרמאייר, הנתון לקסמי שוברט, היה הציר המרכזי בתנועה זו, ואחריו אדואר לאלו, פליסיין דוד ורבים אחרים. מלחיני השיר הצרפתי של סוף המאה ה-19, שכונה מלודיה או שאנסון, היו ארנסט שוסון, עמנואל שאבריה, גבריאל פורה וקלוד דביסי, מוריס ראוול, פרנסיס פולנק ורבים ממלחיני המאה ה-20 בצרפת המשיכו במסורת איתנה זו.
מאפייני השאנסון במאה ה-20 הינם בעיקר חשיבותן של המילים, השפעות מוזיקליות זרות (בעיקר ג'ז, סווינג ורוקנרול מארצות הברית) ומבצעים בעלי נוכחות בימתית.
מקור השאנסון הצרפתי בצורתו המודרנית היה בקברטים ובמיוזיק-הול של הגדה הימנית בפאריז ובעיקר ברובע המונמרטר, ברם, מייסד השאנסון הצרפתי החדש היה הזמר שארל טרנה שהחל לשיר בשנות ה-30': שיריו היו על גבול הפואטי, לחניו הושפעו ממקצבים אמריקאיים שלא היו מוכרים עד אז בצרפת והופעתו הבימתית הייתה כובשת כשל טרובאדור מודרני.
עוד מגדולי השאנסון הצרפתי במאה העשרים: אדית פיאף, ז'ק ברל, ז'ורז' ברסנס, איב מונטאן, ברברה, סרז' גינזבורג, ז'ולייט גרקו, דלידה.
[עריכה] שאנסונים בעברית ושאנסונים עבריים
השאנסונים הצרפתיים התחילו לצוץ בארץ בתרגומים שונים, בין השאר בפי להקות צבאיות ("אילו ציפורים"), ונעמי שמר תירגמה רבים מהם עבור הזמר יוסי בנאי. השילוב בין השניים הפיק הצלחות רבות, כמו "אהבה בת עשרים", "אין אהבות שמחות", "פרח בדמות פרה", "הצוואה" ועוד. גם אחרים, כמו דן אלמגור ונסים אלוני תרגמו משירי ז'ורז' ברסנס והיו גם שירים שיוסי בנאי תרגם בעצמו, כמו "ליאון ליאון", "בונבונים" ועוד. אבל יש גם ההיפך - שירים שנכתבו והושרו בישראל בעברית ותורגמו לצרפתית, והנה הם שאנסונים לכל דבר. דוגמה לכך הוא "רק הד קולך" של איתן פרץ ונחום היימן.
