אדית פיאף
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדית פיאף (צרפתית: Édith Piaf, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 19 בדצמבר 1915 - 10 באוקטובר 1963), מגדולי זמרי השאנסון הצרפתי. אדית פיאף הייתה אחת מהזמרות הצרפתיות האהובות, שהפכה לסמל לאומי. המוזיקה שלה שקפה את חייה הטרגיים, במומחיות שלה בהופעה חודרת ונועזת לצד שירה דרמתית. בין שירה המפורסמים הם "La vie en rose" (1946), "Hymne à l'amour" (1949), "Milord" (1959), "Non, je ne regrette rien" (1960).
פיאף נולדה בפריז, צרפת, בשם אדית ג'ובנה גאסיון (Édith Giovanna Gassion) למשפחה ענייה. אמה, אנטה ג'ובאנה מאלירד,ילדה את אדית כשהייתה בת 17 בליבורנו.אמה התפרנסה משירה תחילה בבית קפה מקומי ואח"כ בפינות רחוב אך ראתה באדית נטל ומסרה אותה לאמה שתטפל בה.כשחזר אביה,שהיה לוחם בצבא, מהחזית במלחמת העולם הראשונה ומצא אותה חולה ומוזנחת אצל חמותו,מסר אותה לאמו שניהלה בית זונות בנורמנדי והשאיר אותה אצלה עד שהשתחרר מהשירות הצבאי.מגיל שלוש עד גיל שבע היתה אדית עיוורת למעשה ,כשהיא סובלת מדלקת הלחמית לאחר שיחרורו של אביה מהצבא עברו אדית ואביה לגור בפריז והתפרנסו בדוחק מהופעות רחוב של אביה כלוליין.למעשה, הופעתה הראשונה של פיאף כזמרת החלה ברחוב כאשר אביה דירבן אותה לעשות משהו מיוחד כדי שהאנשים שהתקהלו סביבם ישארו ויזרקו להם מספר מטבעות. בגיל 15 עזבה את אביה ונאלצה לחיות בדוחק משירה ברחובות פריז יחד עם חברתה. בגיל 16 התאהבה בנער שליח בשם לואי דופון ובגיל 18 ילדה לו בת בשם מרסל שנפטרה בגיל שנתיים מדלקת קרום המח.
[עריכה] קריירת שירה
ב-1935 לואי לפלה, הבעלים של קברט קרני, שמע את פיאף כשמלאו לה עשרים בעודה שרה ברחוב; הוא נפעם מקומתה הזעירה, וכינה אותה "לה מום פיאף" (la Môme Piaf), שפירושו "ציפור דרור קטנה". מאז דבק בה השם "פיאף". סגנון השירה הדרמטי שלה וקולה המיוסר משכו את הקהל הצרפתי, וכאשר פרצה מלחמת העולם השניה החל כוכבה לדרוך. היא הוכיחה כושר הישרדות כשהצליחה לשמור על הפופולריות שלה על אף שהואשמה במעורבות ברצח לפלה ב-1936, ואף הואשמה בשיתוף פעולה עם כוחות הכיבוש הגרמניים (האשמות שהיא הכחישה בתוקף).
לאחר המלחמה התפשט המוניטין של פיאף ברחבי העולם. היא הופיעה בניו יורק מספר פעמים ושרה בקרנגי הול היוקרתי. בעידודו של השחקן הצרפתי מוריס שבלייה (Maurice Chevalier), פיאף שרה גם בסרטים, קומדיות ואופרות, וערכה סיבוב הופעות באירופה, בדרום אמריקה ובארצות הברית. בחייה הפרטיים הייתה דמות מיוסרת כמו גיבורי שיריה - היו לה רומנים רבים ויחסים מזדמנים, שרובם הושפעו מהנזק הנפשי החמור שנגרם לה בהיותה נערה.
הרומנים המתוקשרים שלה יצרו חומר רכילותי רב לצהובונים. מלבד הבת שילדה ללואי דופון בהיותה בת 18,ילדה אדית ילדים נוספים למלחין בשם רימונד אסו, שהיה נשוי באותה עת, ולמחזאי ז'אן קוקטו, שבהצגותיו היא שיחקה גם את עצמה. פיאף פיתחה יחסים עם המלחין היהודי מישל עמר, שכתב לה את השיר 'האקורדיוניסט'. הרומן המפורסם ביותר של פיאף היה עם המתאגרף הצרפתי (ממוצא אלג'ירי), מרסל סרדן, אשר פגש את פיאף בניו יורק בעת שזכה בתואר אלוף העולם. הרומן המתוקשר התפתח למרות היותו של סרדן נשוי ובעל משפחה. הרומן הסתיים ב-1949 בעת שסרדן נהרג בהתרסקות מטוס נוסעים באיים האזוריים. פיאף כתבה על סרדן את שירה "המנון לאהבה" והבמאי הצרפתי קלוד ללוש יצר ב-1983 את הסרט "אהבתה של אדית פיאף" (Edit Et Marcel) אשר תאר את הרומן המפורסם.
אדית פיאף קידמה את הזמר הצרפתי ממוצא איטלקי איב מונטאן, והוא ליווה אותה בהופעותיה. פיאף כתבה במו ידיה שירים שהפכו מיד להצלחה, כמו La Vie En Rose ("החיים בוורוד").את השיר Non, Je ne Regrete Rien ("אינני מתחרטת על מאומה"), שרבים ראו בו שיר המבטא יותר מכל את הלך רוחה, כתב עבורה מישל ווקאר והלחין שארל דומון.
[עריכה] מוות
פיאף חלתה והתמוטטה ב-1959, אך חזרה לשיר בכוחות מחודשים, למרות שבריאותה הגופנית הלכה והידרדרה. היא מתה ב-10 באוקטובר 1963 בדרום צרפת ממחלת הסרטן (אם כי ההודעה על מותה התעכבה במשך יום שלם), ונקברה בבית הקברות המפורסם פר לשז (Pere Lachaise) בפריז. יותר ממאה אלף איש ליוו אותה בדרכה האחרונה.
