שכול
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שכול הוא התחושה רבת הפנים המתעוררת בעקבות מותו של אדם קרוב: בן משפחה, חבר ועוד. אף שבדרך כלל מדובר בתגובה הרגשית, הרי הדיון בשכול כולל גם היבטים פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ופילוסופיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] בפסיכולוגיה
חוקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכולוגיה ההתנהגותית ניסו לבנות תאוריות של "שלבים" או "צעדים" הקשורים לשכול ולאבל. הראשון שבהם היה זיגמונד פרויד שטען כי ישנם שלבים של אבלות, שרק עם השלמת הראשון שבהם ניתן להמשיך לבא. אליזבת קיבלר-רוס טענה כי ישנם חמישה צעדים חופפים של הכחשה, זעם, מיקוח, דכאון והשלמה; ג'ון בולבי וקולין פרקס העדיפו לתאר את האבל והשכול במונחים של שלבים כלליים יותר המתנהלים בגלים של גאות ושפל בין הלם ושיתוק, כמיהה וחיפוש, פיזור וייאוש ולבסוף התארגנות מחדש; ג'. וו. וורדן התייחס לארבעה שלבים של אבל, שבהם יש קבלה של מציאות האבדן, חוויית הכאב, התאמה לחיים בלי האהוב ולבסוף היכולת להשקיע אנרגיה רגשית ביצירת חיים חדשים.
תורות שלבים אלו התבססו על ההנחה כי ההתפתחויות הרגשיות אצל בני אדם ניתנות לחיזוי במידה כזו או אחרת של דיוק, וכוונו להגדיר מהי אבלות "נורמלית" ומהי אבלות שאינה נורמלית. עם התפתחות המחקר בתחום, עם זאת, התברר כי לאף אחת מתאוריות השלבים אין למעשה אחיזה ממשית במציאות חייהם של האבלים. לבד משלב ההלם הראשוני, האופייני לתגובה האנושית לכל שינוי דרמטי או מפתיע, יכולים כל ה"שלבים" לשמש במידה כזו או אחרת ובמינונים כאלו ואחרים בכל נקודה בזמן.
[עריכה] אבלות בדתות
בעקבות מוות של קרוב משפחה נהוגה ביהדות, כמו גם בדתות אחרות, תקופת אבלות בת כמה שלבים, שבה ביטויי הצער הולכים ודועכים.
המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עימו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה אינה מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה.
פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.
[עריכה] נסיבות המוות
חלק נכבד בתהליך השכול תופסות המחשבות על נסיבות המוות, בפרט כאשר מדובר על מוות בטרם עת. מחשבות אלה כוללות ניסיון לבחון את נסיבות המוות, ובפרט את האפשרות למנוע מוות זה. לעתים בוחר האבל בנרטיב חלופי לסיפור המוות, נרטיב שיש בו כדי להציג את המנוח או את האבל באור נאה יותר.
דוגמה לכך ברמה הקיבוצית ניכרת ביחסה של היהדות להתאבדות. ההלכה שוללת התאבדות, והמתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר ואין יושבים עליו שבעה, אך בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, משום שמלמדים זכות על המתאבד ומניחים כי לקה בנפשו, שמותו היה תאונה, או שהספיק לחזור בתשובה בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.
על חשיבותו של הנרטיב החלופי עומד מרדכי רוטנברג בספרו "שכול והאגדה החיה":
- "הצורך בטיפוח אגדה אישית חיוני לתפקודה ולהישרדותה של משפחת ההרוג. רק בחינה רגשית פסיכולוגית תגלה כי ניפוץ אגדה על נער שייחסו לו הקרבת חיים למען חבריו בשעה שדמו טרם התייבש - היא בגדר שפיכת דמם של הוריו, שכן במעמקי השכול רק הזיכרון האגדי יכול להפיח נשמת חיים במשפחת ההרוג."
[עריכה] התמודדות עם השכול
כחלק מתהליך ההתמודדות עם השכול נהוג לבצע פעולות שונות גם לאחר סיום האבלות הרשמית.
[עריכה] הנצחה
פעולת התמודדות חשובה עם השכול היא פעולת הנצחה, שבה מנציחים את זכרונו של האדם האהוב בדרכים שונות. לעתים בפעולות אלו נרתמים הצער והתסכול כמנוע לטובת פעולות שמקדמות את החברה. רבים מבין המנציחים בוחרים להקים אנדרטת הנצחה. ישנם הבוחרים כי האנדרטה תהיה ספר זכרון שבו מסופרים מעלותיו של האדם שנפטר. בעולם הישיבות ובאקדמיה מקובל להוציא ספר זכרון של מאמרים בתחום מסוים, שמשתתפים בו אנשים הבולטים בתחום. ישנם כאלו הבוחרים פעולות הנצחה אחרות כמו תרומות למוסדות כמו בתי כנסת וישיבות. ישנם הבוחרים בפעילות לא שגרתיות כמו הקמת מפעל הנצחה לטובת פעילות מסוימת התורמת לחברה.
[עריכה] ימי זכרון
המנהג לעלות לקברו של המנוח ביום השנה למותו אף הוא רווח בתרבויות שונות. בנוסף לימי זיכרון אישיים, מקיימות מדינות רבות ובהן מדינת ישראל ימי זיכרון ממלכתיים אחדים:
- יום הזיכרון לשואה ולגבורה
- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע
[עריכה] קריסה תחת השכול
לעתים ההתמודדות עם השכול איננה מצליחה. הכאב, הזעם, התסכול והעצב ורגשות קשים נוספים חוברים וגורמים לקריסה של האדם תחת משא השכול. על פי רוב ההתמודדות הקשה ביותר עם השכול הינה להורים הנדרשים להתמודד עם מותו של ילדיהם. במיוחד כאשר מדובר באירוע טראגי של מחלה קשה, תאונה או פיגוע המתרחשת לאדם צעיר שנפטר בטרם מיצה את חייו. במקרים שכאלו ישנה נטייה ידועה לאנשים השכולים להסתגר בתוך חייהם ולהגיע למצב דיכאוני, שקשה לצאת ממנו והדורש טיפול תרופתי בכדי לחזור לשגרת חיים תקינה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מרדכי רוטנברג, שכול והאגדה החיה - לא המעשה עיקר אלא המעשייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
- צבי גבעולי, יש תקווה גם בשכול, הוצאת כרטא.
- רוביק רוזנטל, האם השכול מת?, הוצאת כתר.
- חיה גליק, מתחת לגל - דרכים להתמודדות עם השכול, הוצאת אסטרולוג.
- חיים ליכט, בעבותות השכול - עיונים בעשרה סיפורי אגדה על השכול בעולמם של חכמים, הוצאת כרמל, 2007.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שכול, אבל ואבדן, באתר המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה
- יד ביד - אתר תמיכה וסיוע למשפחות שכולות תאונות דרכים
- אריה קיזל, תיאטרון השכול כחרושת התרבות והריגוש,
