ישיבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במוסד ללימוד תורה ותלמוד. לערך העוסק בתנוחה של הגוף, ראו ישיבה (תנוחה).

ישיבה היא מוסד המיועד ללימוד תורה ותלמוד. במהלך כל השנים הישיבה נועדה לגברים בלבד, אך בשלהי המאה ה-20 הוקמו לראשונה מוסדות מקבילים לנשים.

תוכן עניינים 1 היסטוריה של הישיבה 1.1 ישיבות בבל וארץ ישראל בתקופת חז"ל 1.2 ישיבות ימי הביניים 1.3 התפתחות הישיבה המודרנית בעת החדשה 1.4 ישיבות בישראל כיום 2 סוגים שונים של ישיבות 3 סדר יום טיפוסי 4 שיטות הלימוד 4.1 תלמוד 4.2 הלכה ופוסקים 4.3 מוסר ומידות 4.4 תורה ופרשת השבוע 4.5 חסידות וקבלה למחצה 4.6 תנ"ך ומחשבת ישראל 5 מושגי יסוד בחיי הישיבה 6 ראו גם 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה של הישיבה

המונח כמוסד לא מוזכר פעם אחת בתורה ואף לא בתנ"ך כולו, אולם על פי המדרש כבר יעקב אבינו למד בישיבתם של שם ועבר. במושג "בית המדרש" אנו נתקלים כבר בתקופת התנאים, בסיפור הידוע על הלל שלא יכול להכנס לבית המדרש, מכיוון שלא היה לו כסף ללימודים, והוא קפא על הגג, שאליו עלה במטרה לשמוע את דברי הלומדים למטה.

בישיבות אלו היה נהוג לשבת בשורות, כאשר התלמידים החשובים יותר נמצאים מקדימה, והחשובים פחות מאחורה. שיבוצים אלו היו דינמיים וכאשר תלמיד גילה חריפות, הוא קודם לשורה קידמית יותר.

יש המשערים שראשיתו של המונח ישיבה יוחס לסנהדרין, עקב ביצוע העובדה שבמהלך עבודתם חברי הסנהדרין ישבו; זאת לעומת לימוד התורה המקובל באותו זמן שהתבצע בעמידה. כך אף נשיא הסנהדרין כונה ראש ישיבה (רמב"ם, סנהדרין א,ג). בהמשך כל לימוד התורה התבצע בתנוחה של ישיבה, וכך מוסדות הלימוד התורני כונו ישיבה.

[עריכה] ישיבות בבל וארץ ישראל בתקופת חז"ל

אחרי חורבן בית המקדש וכישלון המרד הגדול החליף תלמוד התורה את המקום שתפסה הנבואה במחשבה הדתית, כשם שבתי הכנסת והתפילה החליפו את בית המקדש והקורבנות. אז טבעו חכמים את האימרה "חכם עדיף מנביא". ישיבות התקיימו גם קודם לחורבן, וישיבה מרכזית מוקמה אף במקדש עצמו, אך חשיבותן עלתה בהרבה בהיעדר פולחן קורבנות והשראת שכינה.

ישיבה מרכזית הוקמה ביבנה, לפי בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס: "תן לי יבנה וחכמיה". התקיימו יחסי גומלין בין ישיבות בבל לישיבות ארץ ישראל. אחרי מרד בר כוכבא וגזירות אדריאנוס נטתה הכף לטובת ישיבות בבל, שמעמדן התחזק. מהמקורות שבידינו עולה שבישיבות כמו סורא ופומבדיתא למדו כמה אלפים.

הנשיאים בארץ ישראל, כדוגמת רבן שמעון בן גמליאל, רבי יהודה הנשיא ואחרים, עמדו בראש ישיבות.

[עריכה] ישיבות ימי הביניים

[עריכה] התפתחות הישיבה המודרנית בעת החדשה

כל הישיבות שהתקיימו עד לסוף המאה ה-19 היו שונות מדגם הישיבה המקובל כיום. דגם זה נוצר עם הקמת ראשונת הישיבות והחשובה שבהן, ישיבת וולוז'ין, על ידי רבי חיים מוולז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבה גדולה נוספת שהוקמה בראשית המאה ה-19 על ידי ר' משה סופר המכונה החת"ם סופר הייתה ישיבת פרשבורג.

בעקבות ישיבת וולוז'ין הוקמו ישיבות רבות בסגנון דומה, ובסופו של דבר השתלטה צורה זו (בשינויים קלים לכל היותר) על מרבית הישיבות כיום, כולל ישיבות חסידיות וישיבות הסדר.

חשיבותה של ישיבה זו הייתה רבה ביותר, מעבר להשפעתה על בתי המדרש, בהיותה בית יוצר רוחני, שהשפיע רבות על כלל העולם היהודי ובפרט על הציונות, על ידי חינוך שיצאו ממנו אנשים בעלי השפעה כמו ביאליק, והרב קוק.

בניגוד לחלק מהתקופות בעבר, בהן תלמידים היו לומדים קרוב לביתם, בתקופה זו הרבה תלמידים נהגו לנסוע למקום מרוחק ומרכזי בכדי ללמוד תורה, ולקיים "הוי גולה למקום תורה". מכיוון שבתקופה זו לא היו פנימיות, התלמידים היו שוכרים דירות אצל אנשים פרטיים ומתארחים לארוחות אצל עשירי העיר בתורנות קבועה הנקראת "אכילת ימים".

[עריכה] ישיבות בישראל כיום

כיום יש יותר מ-1,500 מוסדות לימוד תורה קלאסיים (לא כולל בתי מדרש חדשים ומדרשות לבנות). 94,500 תלמידים לומדים במוסדות לבוגרים ו־23,000 בישיבות קטנות.

הישיבות הגדולות בישראל:

• ישיבת מיר בירושלים - 4,500 תלמידים
• כולל מיר - 2,000 תלמידים
• ישיבת פוניבז' בבני ברק - 1,700 תלמידים
• ישיבת חברון - 1,000 תלמידים
• ישיבת קול תורה-650 תלמידים
• ישיבת תפרח - 630 תלמידים
• ישיבת תורה אור - 600 תלמידים
• ישיבת הר עציון - 550 תלמידים
• כולל בית אבא - 500 תלמידים
• ישיבת מרכז הרב - 500 תלמידים

[עריכה] סוגים שונים של ישיבות

• ישיבה קטנה (או: ישיבה לצעירים) - ישיבה לגיל תיכון שלומדים בה רק לימודי קודש. בסוף שנות התשעים התפתחה בציונות הדתית תנועה התומכת בישיבה קטנה לאומית.
• ישיבה תיכונית - ישיבה לגיל תיכון שמשלבת לימודי קודש ומדעים לבגרות
• ישיבה גדולה - ישיבה המתפצלת לישיבה ליטאית לישיבה חסידית ולישיבה דתית לאומית
• כולל - ישיבה גבוהה לנשואים (אברכים), ליום מלא או חצי יום. בציבור הדתי לאומי יש פחות אברכים והם בדרך כלל ממשיכים במסגרת של הישיבה ולא בכולל נפרד. הלומדים בכולל מקבלים מלגת קיום חודשית המשתנה מכולל לכולל.
• ישיבת הסדר - ישיבה אחרי גיל תיכון שמשלבת לימודי קודש עם שירות צבאי חלקי בדומה לנח"ל.
• בית מדרש פתוח - מקום שבו לומדים לימודי יהדות באופן חופשי. ע"ע בית מדרש יום ששי.
• מכינה קדם צבאית - אלו מקומות שבהם לומדים במשך השנה שלפני הצבא לימודי יהדות ועוד לימודים המכינים לקראת השירות הצבאי. רוב המכינות הן דתיות, אבל יש כמה חילוניות כדוגמת המכינה בנילי ובכפר אדומים. יש ספק אם למוסדות אלה ראוי השם ישיבה.
• אולפנא - מקבילה לישיבה תיכונית, שנועדה לבנות.
• מדרשה תורנית לנשים - מקבילה של ישיבה גבוהה, שנועדה לנשים (ראו גם: פמיניזם דתי).

[עריכה] סדר יום טיפוסי

סדר היום שונה מישיבה לישיבה, וודאי שונה בסוגים שונים של ישיבות. כאן יוצג סדר יום של ישיבה 'מסורתית' מן הטיפוס הליטאי: השכמה לתפילת שחרית, לימוד קצר של הלכה או פרשת השבוע, ארוחת בוקר, מקבץ (הקרוי 'סדר') ראשון של לימוד בחברותא ובסופו שיעור קבוצתי מפי הר"מ (=ריש מתיבתא), ארוחת צהריים, מנוחת צהריים (כשעה-שעה וחצי), תפילת מנחה, מקבץ ('סדר') שני של לימוד בחברותא, תפילת ערבית, ארוחת ערב, מקבץ ('סדר') אחרון של לימוד בחברותא.

דפוס זה או דומה לו שכיח למדי גם בישיבות שאינן ליטאיות מובהקות.

[עריכה] שיטות הלימוד

[עריכה] תלמוד

רוב רובו של הלימוד מתרכז בלימוד התלמוד ומפרשיו. יש המכנים את הלימוד הזה גפ"ת, (גמרא, פירוש רש"י ותוספות). יש הבדלים בשיטות הלימוד השונות. יש כאלו שמתרכזים יותר בלימוד פרשנים מאוחרים הקרויים אחרונים ויש כאלו המתרכזים בלימוד פרשנים ראשונים הקרויים ראשונים.
יש כאלו המתמחים בשיטות אנליטיות של התלמוד כמו ספרי "נתיבות משפט" או "קצות החושן". בעבר, היו בתי מדרש ששמו דגש על ידענות ולימוד הקפי של החומר, כמו בית המדרש של הגאון מווילנה וכמו בתי המדרש הספרדיים כדוגמת הרי"ף והרמב"ם, והיו בתי מדרש ששמו דגש על עמקנות וניתוח כמו בתי המדרש של בעלי התוספות. היום הלימוד העיוני נפוץ יותר, ויש המנסים לשלב בין השיטות.

[עריכה] הלכה ופוסקים

במקביל ללימוד התלמוד שהינו בעיקרו לימוד תיאורטי, יש לימוד של הלכה למעשה. יש כאלו הלומדים ישירות משולחן ערוך, שהינו ספר הלכה המסכם את השיטות העיקריות של התלמוד, ויש כאלו הלומדים ספרי הלכה מתומצתים, כמו "חיי אדם" או אף קיצור שולחן ערוך. ישנה גישה הסוברת שהאדם צריך לפסוק לעצמו הלכה ישירות מהתלמוד. לשיטה זו יש להגיע לידענות ולהקף נרחב של סדרים שלמים.

[עריכה] מוסר ומידות

לימוד בספרי מוסר ומידות טובות. ישיבות המוסר פיתחו ושמו דגש על לימוד זה. תיקון המידות הוא חלק אינטגרלי מדמותו של בחור ישיבה. המטרה היא להקנות מידות טובות כמו ענווה, טוב לב ועשיית חסד, רחמנות, עדינות, גבורה, שליטה עצמית וכיבוש היצר ועוד. בעניין זה משמעותית דרכו של הרמב"ם, בספר "שמונה פרקים", להגיע לאיזון במידות, מה שנקרא שביל הזהב או דרך האמצע, בה צריך לברוח מקיצוניות אל האמצע של המידה. לדוגמה הגבורה שהיא המידה להתגבר ולסכן את עצמו כאשר יש צורך כמו ללכת לצבא, היא מידה ממוצעת בין פחדנות שבה אדם מפחד לסכן את עצמו בכל מצב ומקרה, לבין הרפתקנות שבה אדם מסכן את חייו ללא כל צורך.

ספרי לימוד קלאסיים, "חובת הלבבות" לרבנו בחיי, "שערי תשובה" לרבנו יונה, "מסילת ישרים" לרמח"ל, "שמונה פרקים" לרמב"ם, "המספיק לעובדי ה'" של רבי אברהם בן הרמב"ם. מעלות המידות, קב הישר, ראשית חכמה ועוד.

[עריכה] תורה ופרשת השבוע

בכל הישיבות מקצים זמן מסוים ללימוד המקרא, בדרך כלל לפי סדר פרשות השבוע השונות. בלימוד זה שמים דגש על לימוד הפשט עם פרשנים כמו רש"י ורמב"ן. המעמיקים לומדים את המקרא עם פרשנות מדרשית כמו מדרש רבה, ולעתים אף עם פרשנות חסידית.

[עריכה] חסידות וקבלה למחצה

בישיבות לומדים גם לימודי חסידות ו'קבלה למחצה', שהם רעיונות רוחניים בהקשר תורני. ספרים פופולריים בעניין הוא למשל "שפת אמת", או "צדקת הצדיק" של רבי צדוק מלובלין, נפש החיים, תניא, והשל"ה הקדוש.

[עריכה] תנ"ך ומחשבת ישראל

בישיבות גבוהות של הציונות הדתית לומדים בנוסף ללימודים אלו גם לימודי תנ"ך ומחשבת ישראל. הספרות הנפוצה היא בעיקר של הוגי דעות יהודיים כמו ריה"ל, רמב"ם, המהר"ל מפראג, הרב סולובייצ'יק והרב קוק.

בהקשר הזה מעניינת המחלוקת שפרצה שם האם יש ללמוד "תנ"ך בגובה העיניים" או "תנ"ך בגובה השמים". למחלוקת זו שתי פנים הקשורות זו בזו, אך שונות: א. האם יש להתייחס אל אנשי המקרא אל כאל אנשים דגולים אבל אנושיים וללמוד את התנ"ך לפי מובנו פשוט, או שמא יש מראש להתייחס אליהם כאל מי שכל מעשיהם קדושים וטהורים, ולפי זה להבין את מעשיהם. ב. האם מותר לחדש פרשנות ביחס למקרא, או שיש ללמוד את התנ"ך רק דרך ה"עיניים" של חז"ל.

[עריכה] מושגי יסוד בחיי הישיבה

• זמן: תקופות הלימוד בישיבה (כעין "סמסטרים") מכונות זמן. ישנם שלושה "זמנים" - זמן חורף (חשון-אדר), זמן קיץ (אייר-ט' באב), זמן אלול (אלול-יום כיפור). בין זמן לזמן ישנה תקופת "בין הזמנים".
• סדר: זמן המוקדש לעיון עצמאי, בצוותא עם חברותא, של הסוגיות הנלמדות. הסדרים מחולקים לשלושה:

סדר ראשון (או סדר בוקר) - ללימוד "עיון".

סדר שני (או סדר צהרים) - ברוב הישיבות לומדים בו "בקיאות", אבל בחלק "עיון".

סדר שלישי (או סדר ערב) - בדרך כלל מוקדש ללימוד בקיאותי ומהיר.

בחלק מהישיבות קיים סדר מוסר זמן קצר (רבע עד חצי שעה) של לימוד ספרי מוסר. ברוב הישיבות הציוניות חלק מסדר הצהריים מוגדר כסדר אמונה וכדומה, בו לומדים ספרים בתחום מחשבת ישראל. לפעמים יש גם סדר הלכה המוקדש בדרך כלל ללימוד משנה ברורה.

• עיון / בקיאות: עיון זהו לימוד המעמיק בסוגיה ובמפרשיה שלעתים מוביל להתעכבות של חודשים על דפי תלמוד בודדים, בעוד לימוד הבקיאות מהיר יותר. ההבדל יכול להתבטא בכמות החומר (בבקיאות - גמרא, רש"י ולפעמים תוספות, בעיון - כמה שיותר ראשונים ואחרונים) או ברמת ניתוח החומר והעמקה בו. לימוד הבקיאות מקובל במיוחד בישיבות ספרדיות וחסידיות, אך גם בישיבות ליטאיות, השמות דגש על העיון, מקצים לו זמן.
• ראש ישיבה: הרב העומד בראש הישיבה.
• ר"מ: ריש מתיבתא (מארמית: ראש ישיבה), רב המוסר שיעור לקבוצת תלמידים. בציבור הדתי לאומי נוצר פירוש חדש למושג - רב מחנך.
• משגיח: קיים בעיקר בישיבות חרדיות, הדמות האחראית לכך שהתלמידים יעמדו בכללי המוסר והמשמעת הנהוגים בישיבה.
• שיעור כללי: שיעור המושמע בדרך כלל מפי ראש הישיבה, מושמע לכלל התלמידים, מבלי להתחשב בחלוקתם לכיתות (המכונות "שיעורים"), וכולל רעיונות יסודיים על הסוגיה.
• שיעור: ביטוי מקביל למחזור, או שנתון בבתי ספר. לכל שיעור ישנו ר"מ ובישיבות גדולות יותר מר"מ אחד.
• קיבוץ, או כינוס: בחלק מן הישיבות מכונה כך השיעור ברמה הגבוהה ביותר בישיבה. בעוד בדרך כלל מתחלקים התלמידים לפי שנים, ב"קיבוץ" לומדים כל התלמידים המבוגרים בישיבה, בדרך כלל משיעור ה' (שנה חמישית) או ו' ומעלה.
• ועד: בחלק מן הישיבות החרדיות קיים שיעור כללי במחשבה (לרוב עם המשגיח), מתבטא גם בהשתתפות של התלמידים בשיעור.
• סטנדר (עמוד): מגש משופע מוגבה הנשען על שני בסיסים. הוא משמש להנחת הגמרא. מנהגם של הלומדים להתנדנד מול הסטנדר תוך כדי לימודם הפך לסמל.
• חברותא: מקובל ללמוד עם בן זוג. לימוד ללא חברותא נחשב לחריגה מהנורמה, לפי האימרה "או חברותא או מיתותא" (או חבר או מוות).
• כולל: ישיבה גבוהה לגברים נשואים. הלומד בה, שהוא גבר נשוי המקדיש זמנו ללימוד, קרוי אברך. בדרך כלל, בעוד התלמידים הצעירים משלמים על לימודיהם, האברכים מקבלים מלגת קיום מהכולל.
• חבּורה: לימוד קבוצתי אינטימי, בו לומדת קבוצה קטנה יחסית של תלמידים. בדרך כלל יעביר חבורה אחד התלמידים המבוגרים בישיבה, אך לעתים אף צעירים.
• אחרונים / ראשונים: ראשונים הם חכמי התורה שחיו בימי הביניים, אחרונים הם חכמי העת החדשה. ככלל אצבע, המדד יכול להיות האם המחבר היה לפני השו"ע או אחרי. ישנם כמה הבדלים סגנוניים בין הראשונים לאחרונים, כאשר בדרך כלל הראשונים מתנסחים בצורה כללית תמציתית, והאחרונים מרחיבים הרבה יותר.
• בן תורה: דמותו האידאלית של תלמיד הישיבה, כפי שרואים אותה ראשי הישיבות.
• עילוי: בחור או אברך מצטיין. כיום המונח משמש כמעט ורק בישיבות חרדיות.

[עריכה] ראו גם

לרשימת הישיבות המלאה ראה מוסדות לימוד תורניים.

[עריכה] לקריאה נוספת

• מרדכי ברויאר, אוהלי תורה - הישיבה, תבניתה ותולדותיה, הוצאת מרכז זלמן שזר.
• עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים): ישיבות ליטא - פרקי זכרונות, הוצאת מרכז זלמן שזר.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• עשר הישיבות הפופולריות ביותר במגזר החרדי, מקור ראשון