תעשיות מלח לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תעשיות מלח לישראל בע"מ היא חברה לייצור מלח בישראל, שהרחיבה פעילותה לתחומים נוספים והפכה לחברת אחזקות.

תוכן עניינים

1 היסטוריה
2 בעלות בחברה
3 שינוי ייעוד קרקעות
4 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

זיכיון ראשוני להקמת מפעל מלח בארץ ישראל ניתן ל"חברת התיישבות היהודים" (יק"א) באוקטובר 1921 על–ידי וינסטון צ'רצ'יל. הקמת המפעל יצאה לדרך אחרי שניתן אישור סופי לכך מטעם הנציב העליון של בריטניה, הרברט סמואל.

הגורם הבולט, שהגה, יזם וניהל את המפעל בראשיתו היה מרדכי סורדין, שניהל מפעל מלח ברוסיה וביקש להקים מפעל דומה בארץ ישראל. בדחיפתו הנמרצת של סורדין ושותפו להקמת הפרויקט ישראל קסל, הוקמה ב-13 באוגוסט 1922 "חברת המלח בארץ-ישראל", בהשקעה של ארבעים אלף לירות מצריות, כשכל לירה מצרית שווה בערכה למניה אחת. עשרים אלף מן המניות הוקצו ליק"א, חמש עשרה אלף להסתדרות הציונית, אלפיים מניות לסורדין וקסל, וארבעת אלפים מניות לשותפים נוספים.

"חברת המלח" קיבלה את האדמות לצורך הקמת המפעל סמוך למושבה עתלית, לפי הסכם חכירה ל-99 שנים. הסדר נוסף, חשוב לא פחות, הבטיח לחברה חוזה לאספקת מלח לממשל המנדט הבריטי למשך שלוש שנים. יק"א התחייבה לספק את צורכיהם של פועלי המפעל, כולל טיפול רפואי, חינוך וחדר אוכל, ככל הנראה תמורת הסדר שקבע העדפה להעסקת תושבי המושבה עתלית במפעל.

אחרי תהליך של הכשרת שטח קרקע של 850 דונם, שהיה קודם לכן אדמת ביצות, הוזרמו מי ים אל הקרקע המוכשרת והחל תהליך אידוי המים. בקיץ 1924 נאסף "יבול" המלח הראשוני בהיקף של 2,117 טונות של מלח.

עד אמצע שנות הארבעים התבסס הייצור במפעל בעיקר על עבודת כפיים, כשהמיכון העיקרי הוא הפעלת משאבה להזרמת מי הים. כריית המלח התבצעה באמצעות אתי חפירה ומריצות. תפוקת המלח של חמש מאות העובדים שעבדו בחברה בסוף שנות הארבעים עמדה על כ-6,000 טונות בשנה.

מוצרי החברה על המדף בסופרמרקט

הברון רוטשילד העביר את ניהול יק"א (אז כבר פיק"א) לבנו ג'יימס. זה הוריש בצוואתו את כל רכושו, כולל הבעלות על כמעט מחצית המניות ב"מפעל המלח", למדינת ישראל. בשנת 1957 נרכש המפעל על–ידי משפחות דנקנר וג'יניאו מממשלת ישראל. הבעלים החדשים המשיכו בתהליך המודרניזציה בייצור שהחל כבר עם קום המדינה: הוקמו בריכות חדשות בשטח של אלף דונמים, נסללו דרכי גישה לרכב והופעל ציוד מכני לאיסוף המלח, שאפשר לצמצם את תקופת האיסוף לפחות משבועיים, במקום שלושה חודשים קודם לכן. במקביל, צנח גם מספר העובדים במקום.

בשנת 1971 הצטרפו שותפים פלסטינים וישראליים לחברת המלח בחידוש העבודה במפעל האשלג הירדני בקליה שבצפון ים המלח. באתר זה מופעלת שיטת אידוי סולרי להפקת מלח גולמי בהיקף פוטנציאלי של 60 אלף טון בשנה.

בשנת 1976 הוקם מפעל מלח שלישי באילת. מפעל זה התבסס על מפעל נסיוני לייצור מלח בשיטת האידוי הסולרי, שהוקם כבר בשנות החמישים על–ידי משפחת דנקנר. אחרי פתרון הבעיות הטכניות הקשורות בייצור נמצא שטח מתאים במלחת אילת, מצפון למפעל הנסיוני ששכן על גבול ירדן. עבודות ההקמה הסתיימו בשנת 1978 עם הקמת 560 דונם של בריכות, והעבודה במתקני העיבוד החלה בשנת 1980. בשנים הראשונות ניזון מפעל המלח ממים שהוזרמו ממתקני ההתפלה (מפעל זרחין וחברת החשמל). לאחר מכן, סופקו המים על–ידי מפעלי ההתפלה החדשים, שהתפילו מים מליחים מקידוחים באזור, ומאוחר יותר גם במי ים ממפרץ אילת. משנת 1997 שולב בתהליך הייצור מערך ההתפלה החדש שהקימה חברת מקורות.

בשנות השמונים עבר המפעל בעתלית תהליך חידוש נוסף, כשהמבנים משנות העשרים והציוד משנות השישים פינו מקומם למבנים תעשייתיים וציוד מודרני לאריזת מלח. במפעל מועסקים כיום כארבעים וחמישה איש, המייצרים כ-16 אלף טונות של מלח בשנה. המפעל באילת מפיק היום את עיקר תפוקת המלח, בהיקף של 150 אלף טונות, בשיטת ייצור העושה שימוש במכונות מונחות לייזר. "תעשיות מלח לישראל" בכללה מייצרת כ-200 אלף טונות של מלח גולמי בשנה, לצריכה בישראל ולייצוא.

[עריכה] בעלות בחברה

בשנת 1992 הונפקה "תעשיות מלח לישראל" בבורסה בתל–אביב. בשנת 1997 השתתפה החברה בקבוצת המשקיעים שרכשה את גרעין השליטה בבנק הפועלים ובכך הפכה למעשה מחברה לייצור מלח בלבד לחברת החזקות.

בשנת 2002 מכרו נוחי ויצחק דנקנר את חלקם בחברה תמורת כשמונים מיליון שקל. בשנת 2006)נכשלה עסקה למכירת כ-29 אחוז ממניות החברה ולאחריה כחמישה אחוזים נוספים לקבוצת "מבטח שמיר" תמורת 53 מיליון דולר.

"תעשיות מלח" הוכרזה מונופול בתחום ייצור מלח מאכל בישראל בשנת 1998. באפריל 2006 הכריזה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, כי "תעשיות מלח לישראל" הגיעה בשנת 1999 להסדר עם חברה קפריסאית בשם מ.פ. תיאודורו, שייצאה מלח לישראל, על הפסקת ייצוא המלח והפיכתה לסוכנת של "תעשיות מלח" בקפריסין.

[עריכה] שינוי ייעוד קרקעות

בשנת 2003 נודע כי החברה קיבלה אישור ממנהל מקרקעי ישראל לבניית אלפי יחידות דיור בשטחים, שנחכרו מן המדינה בחוזי חכירה שונים בין שנות החמישים לשנות השבעים לצורך הקמת בריכות לאידוי מלח. בשנת 1996 חתם מנהל מקרקעי ישראל על "הסדר עקרונות" עם "תעשיות מלח", שאפשר את שינוי ייעוד הקרקעות. ההסכם קבע כי תמורת פינוי שטח בריכות האידוי תקבל "תעשיות מלח" שטח חלופי, חמישים אחוז מזכויות הבנייה בשטח בעתלית (בהיקף של 1,300 דונם) ושלושים אחוז מזכויות הבנייה בשטח באילת (905 דונם).

העסקה זכתה לביקורת ממבקר המדינה (בדו"ח לשנת 2000), היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, ונציגי הקרן הקיימת לישראל. עיקר הביקורת הביורוקרטית נסוב סביב הערכות שונות ביחס לשווי הקרקע לאחר שישונה ייעודה. מבקר המדינה אמד את שווי הקרקע בשנת 2000 בכ-90 מיליון דולר, ואילו ההסכם הצביע על הערכת שווי של 24 מיליון דולר. "הקשת הדמוקרטית המזרחית", "החברה להגנת הטבע" ו"התנועה לאיכות השלטון" מחו על ההחלטה ועל תנאיה. בינואר 2005 דחה היועץ המשפטי מני מזוז את בקשותיהם והורה על ביצוע העסקה. מזוז התבסס בהחלטתו בעיקר על אומדן של אגף התקציבים במשרד האוצר, שגרס כי התשלום עבור העסקה סביר וכי ביטולה יביא לכך שהקרקעות יישארו בבעלות החברה עד שנת 2040.